עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה י)
אין לוקחין מן הרועים – הנחת היסוד של המשנה היא שמדובר ברועה שכיר46לעיל (פ"ז מ"ז) הצגנו בקצרה את משק המרעה בארץ, וראינו שהיה זה טיפוס המרעה הרווח בגליל.. בעל הצאן מוסר את הבהמה למרעה במשך היום וחולב אותה בבוקר לפני יציאתה עם העדר, ובערב עם חזרתה הביתה למכלאה. הרועה השכיר נמצא עם הצאן כל היום, אך הוא איננו חולב ואיננו גוזז את הצאן. כך גם משנת ביצה (פ"ה מ"ג) מדברת על "המוסר בהמתו לבנו או לרועה", ואילו המשנה שם פ"ה מ"ז קובעת שמותר להשקות במועד "את הבייתות" ומותר גם לשוחטן, ומוסבר במשנה: "אלו הן בייתות הלנות בעיר, מדבריות הלנות באפר". הגדרת הבייתיות הוסברה לעיל. אפשטיין הוכיח שההסבר אינו מגוף המשנה47אפשטיין, מבוא, עמ' 961., ואכן לא רגיל הוא שהמשנה תסביר את עצמה. מעבר לכך, ההסבר חוזר בתלמודים בצורה שונה במקצת, וברור שלו היה ההסבר חלק מהמשנה לא היו חוזרים לדון בכך בתלמודים (ירו', ביצה פ"ה ה"ח, סב ע"ד; בבלי, שם מ ע"א). מכל מקום גם שתי המשניות בביצה וגם משנתנו מדברות על סוג המרעה שרווח בגליל, הסוג השלישי שהצגנו בסקירה על ענף הצאן בפ"ז מ"ז. בתוספתא גרסו במקום "לנות" "גדילות", והנוסח נראה מקורי48ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1016. הבבלי מסביר שהמשפט הוא אחד. משקים לפני השחיטה, כי ראוי שאדם ישקה את בהמתו כדי שהעור ייפרד בקלות. הירושלמי לעומת זאת מסביר את החידוש שבמשנה בכך שמותר לטלטל כלי ביום טוב, ואיננו מצמיד את ההשקיה לשחיטה. ואכן כפשוטן אלו שתי הלכות נפרדות – משקים ושוחטים. משקים כי מותר לטלטל כלי ולעשות מלאכה בשביל בהמה שמזונה עליך. ממשנת תמיד (פ"ג מ"ד) משמע שאכן נהגו להשקות בהמה לפני השחיטה, אך סביר שההשקיה נועדה לדלל את הדם כדי שיזרום היטב ויהא יותר ממה להזות, ואין לכך קשר להפרדת העור. מכל מקום באופן ריאלי השקיית הפרה איננה מסייעת להפשטת העור..
צמר וחלב וגדים – הרועה איננו אמור להיות בעל הכבשה, לא לחלוב, לא לגזוז וודאי שהגדי הנולד איננו שלו. אם הוא רוצה למכור מוצרים אלו חזקה שהם גנובים ואינם שלו. ולא משומרי פרות עצים – קרשים, ופרות – השומר הוא רק שומר ולא בעל השדה. הבבלי מעורר את שאלת מעמדו של האריס, אבל המשנה עוסקת בשומר בלבד, וסתם פרי הנמצא בידיו גנוב. אבל לוקחין מן הנשים – בדפוסים מאוחרים ובכתב יד מ נוסף כלי צמר ביהודה ו כלי פשתן בגליל – התוספת הגיונית ושאובה מהתוספתא, או נכון יותר מהבבלי שציטט את התוספתא: "לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, ואין לוקחין פירות, יינות, שמנים וסלתות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים. אבא שאול אומר לוקחין מן האשה בחמשה דינרין כדי שתקח בהן כפה לראשה" (פי"א ה"ה). עם זאת, המשפט הנוסף איננו מגוף המשנה. בגליל גידלו בעיקר פשתן, וביהודה כבשי צמר. במסגרת חלוקת העבודה בין האישה לבעל, בגליל טיפלה האישה בעיבוד הפשתן, וביהודה בעיבוד הצמר49הבבלי, קיח ע"ב, מתאים את ההנחיות הללו למשק המרעה הבבלי, שהיה מהטיפוס השני או הראשון שמנינו לעיל (פ"ז מ"ז), כלומר אדם שברשותו עדר גדול שעליו פרנסתו ובזה עיסוקו. . עבודת הטווייה והאריגה הייתה מהעבודות המובהקות של האישה: היא "ועושה בצמר" (משנה, כתובות פ"ה מ"ה).
המשנה אינה מגדירה מהי עבודת הצמר, אבל מהמשנה בכתובות פ"ה מ"ט ברור שעשיית הצמר היא הטווייה, והמשנה קובעת מכסות מינימום לטווייה זו. מסקנה זו עולה מהתוספתא המקבילה למשנה והדנה בטוויית פשתן: "רבי יהודה אומר אף אין כופה לעשות פשתן, מפני שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים" (כתובות פ"ה ה"ד; ירו', שם פ"ה ה"ט, ל ע"א; בבלי, שם סא ע"ב). ואכן, הטווייה נחשבה לתחום עבודה מובהק של הנשים. עשרות עדויות משיחות לפי תומן ומלמדות על הנוהל המקובל שלפיו אין האישה נפרדת מהפלך, והספקיה בתחום זה הם לא רק חובה אלא תפקיד חברתי ומקור יוקרה לה, ובעיקר לבעלה. אריגה וטווייה נזכרות במקורות רבים כעבודה מובהקת של האישה, והדברים ידועים וברורים50על כך יש שפע מקורות בלתי נדלה. ראו למשל להלן פ"ז מ"ו; משנה, נגעים פ"ב מ"ד; ויקרא רבה, ט ח, עמ' שלה; יז א, עמ' שעא; מדרש תהילים, עג א, עמ' 333; תנא דבי אליהו, ט י, עמ' 51, ועוד עשרות מקורות. ראו קרויס, קדמוניות התלמוד ב, עמ' 107-105.. משנת כתובות, כמו גם משנתנו, הן מהדוגמאות להנחה הפשוטה שאישה אמורה לטוות את הצמר שהניבו הכבשים של המשק המשפחתי. עם זאת, מן הסתם עסקה האישה גם בעבודות נוספות בתחום הצמר (מלאכת שלמה), וכמובן גם במלאכות אחרות.
כאמור, רבי יהודה קובע שאין לחייב אישה לעבוד בטוויית חוטי הפשתן מפני שהוא "מסריח את הפה ומשרביט את השפתים" (תוס', שם). גישתו ה"הומנית"51או ה"פטרנליסטית". של רבי יהודה מרשימה, אך בפועל נראה שבכל זאת הייתה טוויית חוטי הפשתן עבודת נשים, כפי שמשתמע ממשנתנו, ומדובר כמובן באישה העובדת לבד במשק ביתה והבעל מתיר לה למכור את תוצרת המשק ומפקיד בידיה גִזרת פעילות זו. כן "מסביר" אליהו הנביא לרבי יוסי את "תפקידי" האישה: לטחון ולעבד פשתן52בבלי, יבמות סג ע"א, והשווה תנא דבי אליהו, ט י, עמ' 51. לפי המקורות הייתה אשתו של רבי יוסי מרשעת, והוא התגרש ממנה בקושי רב. חבל שאיננו יודעים מה היו ההשלכות של מצב אישי זה על תורתו של רבי יוסי, ועל מה ששמע מאליהו הנביא בתחום זה של היחס לנשים ולתפקידיהן החברתיים.. אין זה מקרה שהמשנה עוסקת בהלכה כפי שרווחה ביהודה, שם היה הצמר חומר הגלם העיקרי, ואילו התוספתא משקפת את הריאליה של הגליל שבו היה הפשתן גידול התעשייה העיקרי. תמונה זו שבה המשנה משקפת את תנאי יהודה והתוספתא את תנאי הגליל חוזרת במקרים נוספים53ראו עוד הצעתנו בבבא מציעא פ"ב מ"ג., ואכן לעיתים רבי יהודה הוא המייצג הנאמן של מסורת הגליל ורבי מאיר משקף את דברי רבותיו, את מסורת יהודה54ראו למשל פירושנו לפסחים פ"ד מ"ו; כתובות פ"ד מי"ב. המשנה משקפת את שני המנהגים, אבל בפי"ב מ"ג של מסכת כתובות מופיע רק המנהג הגלילי, וראו עוד נדרים פ"ה מ"ה ופ"ב מ"ד. בכולם רבי יהודה הוא המייצג את המנהג הגלילי.. אך אין בכך כללים קבועים55כך, למשל, בדין ארוסה המשניות משקפות בעיקר את מנהג הגליל. ראו כתובות פ"א מ"ה, וראו ההערה הקודמת. לתוספתא ולרבי יהודה, המשקפים את מנהג הגליל, בניגוד למשנה הסתמית המשקפת את מנהג יהודה, ראו גם נגעים פ"ב מ"ד; פאה פ"ח מ"א, וכן פירושנו לבבא מציעא פ"א מ"ב..
האישה ומשק הטקסטיל
ענף הטקסטיל היה מענפי המפתח במשק היהודי בתקופת המשנה והתלמוד56ספראי, הכלכלה, עמ' 204-192, וראו הנספח למסכת חלה..ארץ ישראל הפכה ליצרנית חשובה ביותר. חומרי הגלם העיקריים היו הפשתן בגליל וצמר הכבשים ביהודה (להלן). חומרי גלם משניים היו הצבעים ארגמן, חילזון וצמחי צבע אחרים. מכל המקורות אנו לומדים שהטקסטיל עובד בבית המגדל, או בניהולו בכפר עצמו. למעורבותן של נשים בענף הטקסטיל שורשים עמוקים בתרבויות מסורתיות בארץ ישראל ובכל אגן המזרח התיכון57ראו למשל וילנד-ברבר, עבודת נשים. . גם בספרות חז"ל יש עדויות רבות לכך. בדרך כלל הייתה האישה זו שעסקה בפועל בטיפול בתוצרת. בסוף תוספתא קידושין מופיעה רשימה של מי שעסקו עם נשים (פ"ה הי"ד). הרשימה כוללת: סדרין (או סרידין)58"הסרד" הוא עושה הרשתות, וכנראה הכוונה למכיני תשתית הרשת לאריגה., סרוקות, גרדיים, חייטים וכובסין. מתוך שמונה בעלי המקצוע שברשימה חמישה הם מתחום הטקסטיל, האחד קשור לטחינה ("נקורות" – מנקרי הרחיים), האחד לשירותים אישיים (ספר) והשמיני הוא הרוכל. כל בעלי מלאכה אלו עסקו בעיקר עם נשים. ה"סרוקות" – מסרקי הבגד – החייטים והכובסים נחשבו אפוא לבעלי מקצוע אשר "עִסקו עם הנשים" (תוס’, קידושין פ"ה הי"ד ומקבילות). כן מסופר מעשה ב"תינוקת (נערה) שנכנסה ליטול פשתן מן הפשתני" (ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג), וכן מייחס המדרש לאליהו הנביא את ההסבר הניתן לרבי יוסי בדבר חשיבותה של האישה שמקבלת את הפשתן מהבעל והופכת אותו לבגד הראוי ללבישה (בבלי, יבמות סג ע"א). לדעת הרשברג עבודת הפשתן הייתה עבודתו של הגבר. עדות לכך יש, לדעתו, בעשרות עדויות אשר מתארות את שלבי העיבוד בלשון זכר59הרשברג, תרבות, עמ' 80.. ברם לשון זכר היא הלשון הרגילה בספרות התלמודית, וספק אם השימוש בה מלמד על מינו של העוסק בעבודה. יתר על כן, אין ספק שגם הגברים עסקו בעבודות השונות, ברם חלקן של הנשים היה רב. עבודת הטווייה, למשל, הייתה עבודה מובהקת של נשים, ו"אין חכמתה שלאשה אלא בפילכה" (ירו', סוטה פ"ג ה"ד, יט ע"א; בבלי, יומא סו ע"ב ועוד).
אשר לטוויית הפשתן – האישה מופיעה תדיר כמייצגת משק הבית במערכת יחסיו עם הפועלים השכירים. כך גם מופיע הסיפור, שכבר הוזכר לעיל, על "תינוקת" (נערה) שהלכה לפשתני (ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג), ואף הוא מצטרף למקורות המעידים על עיסוקה של האישה בטוויית הפשתן גם ברמה הגבוהה יותר של משא ומתן עם קבלני חוץ. רשימה חלקית של עבודות אישה יש גם במשנת נגעים: "כיצד ראיית הנגע? האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, האשה כעורכת וכמניקה את בנה, כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית. רבי יהודה אומר אף כטווה בפשתן" (פ"ב מ"ד). גם כאן רבי יהודה הגלילי מוסיף את הפשתן, אך המשנה עצמה משקפת את הגליל ויהודה כאחד.
עוד בתוספתא: "אין לוקחין מן הבדדין לא שמן במועט, ולא זתים במועט, אבל לוקחין מהן שמן במדה, זתים במדה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לוקחין מן הנשים זתים בגליל העליון, שפעמים שאדם בוש להיות יושב על פתח חנותו, ונותן לאשתו ומוכרת. הבן שמוכר בשוק, וכן העבד שמוכר בשוק, מותר ליקח מהן, וכל שאמרו להטמין אסור" (פי"א ה"ז). הבדדים הם עובדי בית הבד; אם יש להם מעט שמן הוא גנוב, אבל לעיתים הם מקבלים בשכרם כמות שמן גדולה, ולכן מותר לקנות מהם כמות במידה (כלי מדידה), אך לא מעט שמן. נשים מוכרות גם זיתים בגליל העליון; הבעל רואה פחיתות כבוד במכירה, ולכן מוטל התפקיד הבזוי על האישה. הבן או העבד מופיעים כממלאי מקום האב, אך לא האישה, ולכך עדות נוספת שתובא להלן.
ועגלים בשרון – באזור השרון רווחו כנראה שטחי מרעה לבקר, ושם נהגו שהאישה טיפלה גם בעגלים. וכולם שאמרו הטמן – בדפוסים מאוחרים להטמין– האישה מבקשת שהקונה לא יספר לבעלה על העִסקה, זו כמובן עדות לכך שהעִסקה איננה כשרה והאישה "גונבת" מרכוש בעלה. אסור – לקונה לקנות. גם זו, מן הסתם, איננה הלכה אלא נוהג ראוי, מעין לצאת ידי שמיים, כפי שהצענו גם במשנה הקודמת בעקבות הבבלי. לוקחים ביצים ותרנגלים – מן הנשים, מכל מקום – בכל אזורי הארץ. ואכן בדרך כלל גידול התרנגולות מופיע בהקשר של נשים (ראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"ג).
בתוספתא מובאות עוד הלכות ברוח זו: "אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים. קבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה..." (פי"א ה"א). אם אישה מוסרת פיקדון חזקה עליה שהיא רוצה להסתיר מבעלה. אומנם אסור לקבלו, אך התוספתא מתייחסת לכך כנראה גם בהבנה, ואם קיבל את הפיקדון לא יחזיר לבעל, כדי לא להסגיר את האישה. כל המימרה איננה הלכתית. אם אסור לקבל, כיצד התוספתא דנה במצב של עבריינות, "אם קיבל", ואף מתייחסת לכך בהבנה? יש כאן אפוא נוהג ראוי, ותו לא.
לעומת זאת לגבי בן הדברים ברורים יותר: אומנם אין מקבלים מקטנים פיקדונות, אבל "הבן שנושא ונותן משל אביו, וכן העבד שנושא ונותן משל רבו, הרי הן של אב, הרי הן של רב. ואם אמרו בשעת מיתה ינתנו לפלני שהן שלו, יעשה מפורש כפירושו" (תוס', פי"א ה"ב). אפשר אפוא שהבן ייצג את משק הבית, אך האפשרות שהאישה תהיה נציגת המשק המשפחתי איננה עולה במקור זה.
משנתנו משקפת אפוא מצב שבו האישה פעילה במשק הבית בצורה חלקית. היא אומנם האחראית על עיבוד הפשתן ומייצגת את משק הבית, אך תחום זה יוצא דופן ותלוי במקובל באזור (פשתן בגליל, צמר ביהודה וכו'). בדרך כלל האישה איננה מוכרת או קונה אלא בגידול האופייני לאותו אזור. בפירושנו לכתובות פ"ה מ"ה עמדנו גם על תופעות חריגות שבהן האישה עצמאית יותר, ובעלת רכוש משלה. כפי שהסברנו לעיל תעשיית הטקסטיל הייתה ענף מרכזי, ואם בענף זה ייצגה האישה את המשק המשפחתי הקנה לה הדבר תפקיד כלכלי, אחריות וסמכות בפועל.