עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה ח)
האומר לחבירו גזלתיך – ואיני זוכר האם החזרתי לך את הגזלה, והילויתני – או הלווית לי ואיני זוכר אם החזרתי. יש כאן הודאה בעצם יצירת זיקה כספית בין השניים. הפקדתה אצלי – ובכל המקרים הללו: ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא [ה]חזרתי – הגזלן (לווה או שומר) מודה בעצם העניין, אך טוען שאולי השיב את חובו, חייב לשלם – לפי נוסח זה, המצוי בכל עדי הנוסח, לא נאמר מה הטענה של השני, האם הוא מאשר את ההלוואה (או הגזל) ומכחיש את החזרתו, או שמא גם הוא איננו זוכר אם החפץ הושב.
אבל איני יודיע אם גזלתיך ואם הלויתני – הגזלן (הלווה) איננו זוכר אם בכלל הייתה הלוואה או גזלה. ביתר עדי הנוסח נוסף אם אמר לו איני יודע כו'. אם היפקדתה אצלי ואם לא היפקדתה פטור מלשלם – וכן אינני זוכר אם מינית אותי לשומר, פטור משום שיש ספק בעצם הזיקה הכספית בין השניים. שוב לא נאמר מה טוען בעל הרכוש, האם גם הוא איננו זוכר או שהוא טוען שאיננו חייב לו את הכסף. ההלכה היא אפוא שעצם ההודאה בדבר זיקה כספית בין השניים, אם אינה מלווה בטענה ברורה "השבתי לך את החוב" – יוצרת חובה לשלם. בתוספתא (הל"ג ואילך) מובא המקרה המשלים: מה קורה כאשר הנגזל איננו יודע כלל שהייתה גזלה, ואחר כך נטרף כל ממונו או נשרף כל העדר. גם במקרה זה נראה שהמשנה והתוספתא ליקטו את ההלכות מקובץ אחד גדול, המשנה ליקטה כמה שאלות (נושאים) הקשורים אליה והתוספתא ליקטה הלכות אחרות. כפי שהערנו במבוא זו תופעה המאפיינת מקרים מספר במסכת.
ההלכה במשנה קשה משתי סיבות:
1. לא נאמר מה אומר בעל החפץ.
2. לא ברור כיצד זיקה כספית יוצרת חיוב, הרי עדיין אין כאן ראיה שיהיה בה כדי להוציא ממון.
הירושלמי משלים את החסר ואומר שבעל החפץ אומר "איני יודע", ומציג מחלוקת אמוראית האם החובה לשלם היא כדי לצאת ידי חובת שמיים או דין מדיני ממונות. כאמור גם את משנה ד הצענו להבין כדין מדיני שמיים, או כתקנה יישובית מיוחדת, ולפיכך ייתכן שבפרק מרוכזות עוד הלכות שהן מדיני שמיים, אבל פשט המשנה הוא שמדובר בדיני אדם כרגיל. לכן אין לנו אלא להציע שהשני טוען שטרם הוחזר לו חובו (טענת "ודאי" או תביעה רגילה). גם הבבלי מסביר שלפנינו טענת ברי (לא החזרת לי את הגזלה או את החוב) מול טענת שמא. במצב כזה (של שמא מול ברי) קיימת מחלוקת אמוראים (בבלי, קיח ע"א; כתובות יב ע"ב), ומשנתנו כדברי האומר "ברי" או שמשנתנו באה לצאת ידי שמיים. מכל מקום עולה מהמשנה שעצם קיום זיקה כספית הוא בבחינת טענה משמעותית המטה את הכף (בדיני בית דין או בדיני שמיים). כך גם קובעת התוספתא בשבועות (פ"ה ה"ה עמ' 451): "מנה לי בידך, אין לך בידי, היה לך בידי ונתתיו לך, או שיש לי בידך במנה כסות במנה פירות, או שאמר לו אין לך בידי אלא חמשים זוז, ויש לי בידך בחמשים זוז כלים, ובחמשים זוז פירות – פטור. אבל אם אמר לו נתתי מהן חמשים זוז, חייב, שכן הוא נשבע על טענת עצמו". אם כן הזיקה הכספית עדיין איננה יוצרת חיוב, אלא אם כן הלווה מודה באופן חלקי.
דין "ברי ושמא" יידון בפירושנו לבבא מציעא פ"ח מ"ב.