עפ”י כתב יד קופמן (בכתב היד – משנה יא)
מוכים שהכובס – המוך הוא הצמר העדין הנפרד מחוטי הבגד בעת שפשוף. מדובר בכמות קטנה, ותוך כדי כביסה מופרש מעט מוך. מוציא הרי אלו שלו – אומנם הכובס הוא שכיר והאריג של בעל הבית, אבל במסגרת הסדרי הכביסה מקובל שהפסולת שייכת לכובס. בלשון המשנה "לכבס" משמעו לצבוע או לנקות. מכל מקום ראוי לציין שעבודה זו נמסרה לשכיר, בעל מקצוע. כפי שנראה להלן מדובר כנראה במנקה הבגד. שהסרוק מוציא – סרוֹק, כמו סורק, הוא משקל "בעלי מקצוע", כמו כרוז, לקוח וכו'. הסריקה היא עבודת עיבוד הצמר הגולמי, סורקים אותו במסרקות מתכת כדי להוציא ממנו את הלכלוך. תוך כדי העבודה נתפס מעט מהצמר במסרק. הרי הן שלבעל הבית – ולא של העובד השכיר. אין היגיון הלכתי בחלוקה המוצעת במשנה, אלא שזה היה הנוהג המקובל. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו – לכאורה דין כובס נשנה ברישא, ולדעתנו ברישא מדובר במנקה הבגד וכאן בצובע ממש, ותוך כדי הצביעה והשריית הבגד בחומרי הצבע נשרו מהאריג חוטים60בראשונים יש מחלוקת האם החוטים הם ממין הבגד, או רק חוטים משפת הבגד. ראו אלבק על אתר. סתם חוט הוא חוט הערב (ראו בבלי, קיט ע"א) והוא ארוג בתוך הבגד. בעת הכביסה פוקע אחד החוטים ואז הוא משתחרר מתוך האריג. חוט משפת האריג משמעו חוט שנתפר על שפת האריג כדי למנוע יציאת נימים, ואז הוא חוט אחד בלבד, על כן כפשוטם של דברים מדובר בשלושה חוטים מהבגד עצמו. . יתר מיכן שלבעל הבית – זה היה כנראה מנהג המדינה, ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו – אם באריג שני צבעים הכובש נוטל שלושה חוטים מכל אחד מהם, והם שלו.
(בכתב היד – משנה יב)
החייט ששייר מן החוט – החייט תופר בגדים; הוא מקבל אריג מבעל הבית (במקרה זה) ותופר ממנו בגד. כנראה גם החוט הוא של בעל הבית, ונשאר עודף של חוט, כדי לתפור בו מטלת שהיא שלוש על שלוש – מטלית61בחלק מעדי הנוסח "מטלת". אפשטיין, מבוא, עמ' 1103. שלוש על שלוש היא האריג המינימלי שיש לו משמעות כלכלית, הוא מטמא בנגעים ומקבל טומאה (משנה, כלים פכ"ז מ"א, מ"ב מ"ז ועוד), חייב ל[ה]חזיר – בעדי נוסח מאוחרים הרי אלו של בעל הבית. רבי יהוסף אשכנזי גרס "חייב להחזיר לבעל הבית", לבעלים – חוט כזה הוא משמעותי מבחינה כלכלית. החוט משמש לתפירת שולי האריג כך שלא ייפרם בהמשך הטיפולים בו. מה שחרש מוציא במעצד – חרש הוא אומן העץ או המתכת. המעצד הוא מעין קרדום, ויישרו בו את העץ או העניקו לו את הצורה שבה חפצו. הרי אלו שלו – שכן אלו נסרים או גזרי עץ שאין להם ערך כספי. ובכשיל הרי אלו שלבעל הבית – הכשיל משמש להסדרת גזרי עץ גדולים יותר ובעלי ערך, ועודפי קרשים אלו שייכים לבעל הבית.
המעצד והכשיל הם כלים קרובים לקרדום62לקרדום ראו פירושנו לכלים פכ"ט מ"ד.. המעצד מופיע בתור כלי מלאכה של הנגר (משנתנו) או של הסתת (ראו פירושנו לשבת פי"ב מ"א), או באופן כללי יותר של החרש (נגר או נפח63ישעיהו מד יב; ירמיהו י ג; משנה, ערכין פ"ו מ"ג. ), והוא כעין גרזן קטן אשר בצידו הרחב ניתן להשתמש כבפטיש. במשנה (כלים פכ"ט מ"ו) שנינו: "יד המעצד של לגיונות טפחים". בבבלי פירש רבא: "לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד" (כאן קיט ע"ב). אם כן כשיל ומעצד הם אותו כלי, וההבדל הוא בגודל. המונח "מעצד של לגיונות" מסגיר את צורתו של הכלי. חייל רומי נשא עימו, בציודו הקבוע, קרדום קטן לצורך עבודות בנייה. הקרדום מופיע בעשרות איורים המתארים את חיי החייל הרומי, וצורתו ברורה כמופיע באיור (איור 45).
אם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת שלבעל הבית – אם בעל הבית נותן את מרחב העבודה ואת העצים והכלים, הרי שכל מה שנותר כעודף שייך לו.
בתוספתא מובאת עוד סדרה ארוכה של דוגמאות ושל כללי משנֶה, רובם מופיעים גם בתלמודים:
"ולוקחין מן הכובס מוכין מפני שהן שלו, ולא יסרק את הבגד לשתיו אלא לערבו, ולא יהא נותן בבגד יותר משלש כופין, ושני חוטין העליונין הרי אילו שלו. אם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו" (פי"א הי"ג); "ישעיה איש טיריאה היה נוהג בחסידות ונוטל את הכל, אם עתיד להשוותו אפילו טפח מותר, משויהו לארכו ואין משויהו לרחבו" (שם הי"ד). ישעיהו איש טיריא היה כובס, "קצרא" בלשון הבבלי (קיט ע"ב), והוא נהג בחסידות יתרה ונתן את כל החוטים לבעל הבית; "מה שחרש מוציא במעצד והנפסק במגרה הרי אילו של בעל הבית, מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והמגרר במגרה הרי אילו שלו" (תוס', שם הט"ו). בסופה של שורת הדוגמאות התוספתא מסכמת: "מקום שנהגו להיות שלו הרי אילו שלו, ושל בעל הבית הרי אילו של בעל הבית, ואין משנין ממנהג המדינה" (פי"א הי"ח). המשפט האחרון הוא הכלל ההלכתי.