זבין לי חד יומא מדידך כו' בצלו של עשו. דאיתא בזוהר שמות והובא בזוהר פ' בראשית ובפ' ויצא וז"ל דישתעבדון בגלותא עד דיסתיימו אותו יומו של מעלות עשו שנאמר נתנני ה' וגו' כל היום דוה והיינו יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים ולא יתיר אר"י אי יותר ישתעבדון לא ע"ש גזירת מלכא הוא אלא דלא בעיין למהדר כו' ע"ש ואיתא בגמרא דגיטין דף י"ז או בטולא דידך או בטולא דבר עשו ופירש"י שהם מכבדין אותנו וזש"ה זבין לי חד יומא מדידך היינו היום של מעלת עשו כנ"ל. אר"א מי שיודע לחשב יום הגלות ימצא שיום א' היינו אלף שנים ישבו בשלוה בצלו ש"ע היינו בגמרא כנ"ל בטולא דבר עשו משא"כ אחר אלף שנים שהיו בגליות מאחר דלא בעיין למיהדר כנ"ל אז גזירת רומייא קשים מפרסיים דיעקב לא קנה רק יום א' וא"צ לתירוץ הגמרא הא מקמי דאתו פרסיים כו' ודו"ק:
ויאמר השבעה לי וגו' מה ראה אבינו יעקב וכו'. ר"ל שבאמת לא נתן נפשו רק קנה שסבר שעשו מכר ברצון הטוב כדכתיב ויבז עשו את הבכורה ובאם יתחרט ויחזור מהמכירה יחזור משא"כ עתה שאמר יעקב השבעה לי א"כ ע"כ טעמו שאף אם יתחרט לא יוכל לחזור מחמת השבועה והרי עי"ז יארוב להמיתו כאשר באמת אמר את בכורתי לקח וגו' ואהרגה את יעקב אחי א"כ קשה למה נתן נפשו ועיין ביפ"ת: