דאפילו לא יזכה לגדולה פי' ר"ש סובר כמ"ש רז"ל שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי בשביל שקנא לאלהיו. ומ"ש וזכה לאשתמשא בכהונה עילאה. אין ר"ל שתחלה היה כהן הדיוט וע"י הכהונה זכה לכהונה עילאה אלא ר"ל מן הקצה אל הקצה שמתחלה היה כמו שאר הלוים וע"י הקנאה זכה אפילו לכהונה גדולה.
דוד מבטח ליה פירוש דוד מבטיח להקדוש ברוך הוא שיתעורר בחצות: שמרה לקודשא בריך הוא קאמר פירוש מלכות לכך לא כתיב שמור אלא שמרה לשון נקבה. וכן כתב בדף רכ"ב עמוד א' שמרה דא מטרוניתא:
שמרה לההוא חולקא דאתחד ביה נפשי פירוש שכל הנפשות יש להם שורש במ' יש מהם שרשם ביד המ' ויש בעין וכו' ולכך אמר דוד שמור לאותו השרש ששם נאחזת נפשי שלא יפגם ח"ו ולא תהיה בו שום יניקה לס"א: ה"ג למירת עלמא דאתי:
לאתאחדא עמה בריש ירחי נ"ב להעלות מ"ן בסוד והיה מדי חדש בחדשו.
וכי חסיד איקרי פי' והלא דוד אחוז במלכות שהיא דין ולא חסד ואמאי אמר כי חסיד אני דמשמע דיש לי חסדים דזעיר:
והתירוץ ידועה חסדי דוד הנאמנים נ"ב שנאחז בנ"ה דזעיר ששם חסדים המגולים והם נקראים חסדי דוד הנאמנים.
והאי צדיק חסיד איקרי נ"ב בסוד חסד דשרייא בפום אמה וכפי זה מתרץ תירוץ אחר שנקרא חסיד בשביל חסד בפום אמה.
עביד גרמיה כמאן דלא ידע פי' יוסף עשה עצמו שלא הבין דבריה ומה כוונתה עד שהראית לו הענין ממש ותפשתו בבגדו להראות לו הדבר בחוש:
אוף הכא בפנחס וכו' פי' יו"ד זעירא שבפנחס היא המ' וכמ"ש הזוהר דף ר"ך ע"א
אוף הכא בזכרנו את ציון נ"ב ציו"ן גי' יוסף בסוד יסוד דדכורא:
לגו פרוכתא עילאה פירש בינה שמזומן לחיין העוה"ב שהיא בינה.
וזכה לקיימא יתיר פירוש שפנחס הוא אליהו ועלה בסערה השמים. ה"ג ואי תימא דלא זכה לכהונה עד לא עבד עובדא דא לא.
ור"ל שמא תאמר כמרז"ל לא נתכהן וכו' אלא האמת שנמשח בשמן המשחה תחלה והיה כה והגם שכהן שהרג את הנפש פסול לעבודה. נתן לו ברית כהונת עולם. ורבי יוסא פליג על רז"ל ועל ר"ש דלעיל.
דהא עם אינון דנפקו ממצרים אתמני פירוש שכתב הרב שכל (הרב) הנשמות שיצאו ממצרים הם ששים רבוא שרשים וכל אחד מהם כוללות כמה נשמות ופנחס גם הוא שורש גדול וכולל כמה נשמות וז"ש הזוהר דהא עם אינון דנפקו ממצרים אתמני.
בגין דבהאי ברית עילאה נ"ב מ':
צלא חדוותא דנפשא הוא נ"ב כי כל זמן שלא סר הצל הוא בחיים וכשסר הצל אז יגוע כל בשר עכ"ל ופשט הזוהר ידוע:
דא דרועא חדא נ"ב זרוע שמאלי דזעיר
דביה תלייא ישועת נ"ב הגבורות נקראים ישועות דאינון חמשה דקיימת עלייהו האי שושנה:
ההוא דרועא תחות רישהא. נ"ב שתעשה הנסירה ויכנסו הגבורות בסור שמאלו וכו' עכ"ל. ור"ל ויכנסו במ' הגבורות.
לבתר אתי ימינא וכו' נ"ב שהם החסדים הנכנסים בסכות:
לבתר אזדווגת בגופא נ"ב בשמיני עצרת
ה"ג כגוונא רהאי סדורא דהני יומין ור"ל שמ' קבלה הארה שאינה נמצאת בשאר הזמנים כמו בימים אלו שהם מראש השנה עד חג עצרת:
ביומא אחרא היא זווגא דיליה פי' ביו"הך היא מתחברת עם בינה כמ"ש בסמוך דהא אימא עילאה אנהירת אנפהא וכו'.
לשואה שמאלא תחות רישהא נ"ב שאז נעשה בה סוד החותם מה"ג ואז גמר הנסירה ונשלם סוד שמאלו וכו':
בזווגהא נ"ב בסוד כפורים שנים אימא וברתא:
אתער ימינא לקבלה נ"ב שנכנס מקיף הסד ופנימי והוא ימין עכ"ל והוא דאימא ודזעיר דהא כדין זיווגא דגופא נ"ב שמזדווגים ישראל ורחל:
וראיתיה לזכור ברית עולם פי' וראיתיה לקשת שהיא המ' ואזי לזכור ברית עולם דהיינו ברית שכרתי עמהם שלא לאבדם וז"ש צדיק איהו ברית למיקם בברית ואגין על עלמא ר"ל שצדיק הוא במקום המ' הנק' ברית למיקם בברית הוא הברית שכרת עמהם שלא לאבדם וזה ואגין על עלמא:
רזא דברית קדישא פי' עטרת יסוד הנקרא ברית. אי נמי ברית היא מלכות:
היא את יו"ד דמתעטרא נ"ב עטרת יסוד:
ברשימו עילאה פי' היסוד נק' רשימו עילאה לפי שיסוד דאימא כשלם בחזה דזעיר ומהארת החו"ג דאימא נעשה היסוד ולכך נקרא מגדל פורח באויר וז"ש דמתעטרא ברשימו עילאה דהיינו יו"ד היא עטרת יסוד דזעיר.
והאי איהו דאתרשים בברית תדיר פי' שעטרת היסוד אינה זזה מהיסוד תמיד הנקרא ברית. א"נ דאתרשים בברית תדיר היא המ' הנקרא ברית. ויו"ד זעירא נרשמה במלכות תדיר:
איהי יו"ד דאיהי ברית פי' עטרת היסוד שנק' גם היא ברית:
דנפיק מגו יו"ד עילאה פי' שיצאה מאבא כנודע שאבא יסד ברתא. ועוד שיסוד דאבא מסתיים ביסוד דזעיר ומאיר לעטרת יסוד דזעיר:
דלא אשתציאו וכו' נ"ב שנתגלגלו בו ונתקנו:
מאי עבידתייהו בפנחס וכו' פי' שר"א לא היה יודע רק סוד הגלגול ולא סוד העיבור דהיינו שיתעברו בו בחיים ולכך הקשה לו כיון שהיה פנחס בעולם בשעת מיתת נדב ואביהו היאך שייך שיתגלגלו בפנחס:
וסגן קאי פי' ר' אלעזר ס"ל כדעת רבי ייסא דלעיל שפנחס היה כהן תחלה ונמשח ולכך אמר הכא וסגן קאי:
טינרא קדישא פי' מלכות:
דאזעירו דיוקנא דמלכא נ"ב מיעטו הדמות שלא עסקו בפריה ורביה:
כדין רווח דוכתייהו למהוי כהנא רבא פי' מן הקצה אל הקצה שתחלה לא היה כהן כלל וכאשר קנא לאלהיו זכה לכהונה גדולה: ור"ש אזיל לשטתיה דלעיל בריש הפרשה: אבל אין לפרש שתחלה היה כהן הדיוט. ואחר שקנא זכה לכהונה גדולה. דממה נפשך אי ס"ל כדר"זל לא נתכהן וכו' לפי שלא נמשח: א"כ גם כהן הדיוט לא היה עד אחר שקנא. ואי ס"ל שנמשח כדעת ר' ייסא דלעיל א"כ גם לכהונה גדולה ראוי בלא הקנאה אלא ודאי כמ"ש
אלא בההוא אתר דחב לגביה נ"ב משמע מכאן שצריך לתקן עצמו בעל תשובה. אם נתפרסם החטא תהיה התשובה ג"כ בפרהסייא:
אתקצירו השתא נ"ב אמר הרב ז"ל שמלאכים אלו הם מבירור המלכים שמתו והם זיקין דאדעכו לאלתר ולכן הם מתים ומתחדשים בכל ידם: וטעם היותם מנהר די נור כי ה"ס היכל הזכות:
יודע צדיק נפש בהמתו: פי' צדיק הוא יסוד בהמתו היא מלכות והצדיק מברר להמלאכים אלו שעולים בה בסוד מ"ן:
אלף טורין נ"ב גי' א"ל שד"י במילואו והם אל"ף הרים דעולם הבריאה
וכל טורא וטורא שתין רבוא הוו פירוש והיינו החשבון דלעיל שאמר אינון שתין אלף רבוא לפי שהן אלף טורין וכל הר והר יש בו ששים רבוא. א"כ הם ששים אלף רבוא דההוא אדם דרכיב פירוש זעיר.
ואעיל לון בגוויה נ"ב בסוד התעוררות מ"ד עכ"ל. והכוונה שהנשמות בודאי אינם עולות אלא במ' כנודע. אלא הם מעוררים מ"ד דזעיר כמ"ש הרב ז"ל.
בגין להוציא לחם נ"ב לחם זעיר עכ"ל ור"ל של"חם גימ' ג' הוי"ות שבאים מזעיר למ':
מן הארץ קדישא נ"ב מן נוקבא:
חמרא עתיקא נ"ב שפע אימא:
דסליק לסיבו נ"ב כשעולה לבריאה אזי נעשה זקן וכשיורד ליצירה חוזר ונעשה נער וזהו וישוב לימי עלומיו.
אנפי רברבי וכו' כתב הרח"ו ז"ל לעיל בפ' אחרי מות דף ס' ע"ב. אנפי רברבי ח"ג ואנפי זוטרי נ"ה:
משמן מנגידו דעלמא דאתי וכו' ושיעור הכתוב להצהיל פנים פנים שהם כ"ג ונ"ה משמן מהארת אבא הנק' שמן:
דאזילו שחקים נ"ב נ"ה דזעיר:
למיכלא דצדיקייא: נ"ב יסוד דמ':
לכמה חיילין פירוש חיילות של מט"ט הנק' אנוש:
אילנין עילאין פירוש ו"ק דזעיר ודמ':
דהא אתעקרו וכו' מלת אשר נטע קאי על עצי ה' שהם ו"ק דזעיר ודמ' שהיו באבא ונעקרו משם ונטע לון באימא. וז"ש דנטע לון קב"ה דהיינו א"ס ב"ה נטעם באימא ולא קאי על ארזי לבנון דארזי לבנון מפרש לקמן הם ה' חסדים דאו"א ולא שייך בהו עקירה ונטיעה. א"נ יש לפרש דקאי גם על ארזי לבנון ור"ל שה' חסדים דא"וא עקרם א"ס מא"וא ונטעם בזעיר וכן נראה לקמן.
אלין עץ החיים ועה"ד נ"ב היינו ו"ק דזעיר עץ חיים והנוקבא היא עץ הדעת.
ארזי לבנון אלין נ' תרעין וכו' נ"ב ה' חסדים דא"וא שיצאו מלבנון.
דאיקרון ת"ק שנה נ"ב ה' חסדים הם ת"ק במספר גדול:
ת"ק שנה אשר נטע מכאן משמע דאשר נטע קאי ג"כ על ארזי לבנין וכפי זה אנו מפרשים עצי ה' שהם ו"ק דזעיר ודמ' עקרם א"ס מאבא ונטעם באימא. וכן ארזי לבנון. שה' חסדים דאו"א עקרם מא"וא ונטעם בזעיר. וא"כ אשר נטע קאי אתרוייהו.
בטוליהון וכו' פי' בצל עצי ה' וארזי לבנון שהזכיר. שהנשמות ניזונות משם.
ומ"ש ובג"כ איקרי חסידה פי' בשביל הארת החסד הנק' אברהם המאיר למלכות. לכך נקראת המלכות חסידה.
בין דרועי מלכא: נ"ב כי שם אחורי ב' הזרועות תחלת בניינה
הא דאמר ר' חייא אנוש וכו' עי' שפי' לעיל שמט"ט מתחדש כחציר.
דא הוא רוחא עילאה וכו' נ"ב שעולה למ"ן במלכות נ"א בבינה הנקר' רוח הקדש הסתום עכ"ל. ואם נפרש על המ' א"ש שמט"ט עולה בסוד מ"ן למלכות. ואם נפרש על הבינה. יפורש ג"כ על מט"ט שיש בו נשמת אד"הר שהיא בבינה. כמ"ש הרב בליקוטים: ומפשט הלשון נראה כנ"א שהיא בינה:
דא אלהי"ם עילאה פי' מלכות שהיא עילאה על בי"ע. א"נ בינה:
רוחא זעירא ברוחא עילאה פי' רוח מט"ט הנקרא רוח זעירא במלכות. א"נ בבינה הנקרא רוחא עילאה: כהנא רבא וכו'. לפי' א' כהנא רבא הוא חסד. לגו ק"ק הוא יסוד דנוקבא כמ"ש באדרא זוטא. ולנ"א כהנא רבא הוא אבא לגו ק"ק הוא יסוד דאימא שנשמת מט"ט היא מבינה כמ"של שהיא נשמת אד"הר ולכך הביא הזוהר פסוק וחסד ה' וכו'. שר"ל וחסד ה' שהיא חסד דזעיר לפי' הראשון והאיר למל' הנקרא עולם כנודע שעולם ועולם הם תרין הה"ין בינה ומ' ואז יצא מט"ט. ולפירוש הב' וחסד ה' הוא אבא הנקרא כהנא רבא והאיר לבינה הנקרא עולם ואז יצא מט"ט. ולכל הפירושים על יריאיו הוא מט"ט שהוא ירא את ה' מאד:
ורזא דא צדיק ורע לו דהא נייחא לס"א וכו' פירוש כשרוצה הקב"ה בתיקון הדור אזי מיסר את הצדיק כדי לכפר עליהם וזהו צדיק ורע לו. וממילא רשע וטוב לו שהם אנשי הדור וכשאין הקב"ה רוצה בכפרת הדור אזי הצדיק טוב לו וממילא רשע ורע לו שהם אנשי הדור וז"ש בסמוך צדיק וטוב לו דלא חייש קב"ה לכפרא עלמא:
נהורא דשרגא נ"ב ה' חסדים:
גו פתילה נ"ב יסוד.
אלא מתנענעא נ"ב כתית למאור עכ"ל נמצא שהנר היא מלכות והפתילה הוא היסוד שבתוכה: והאור המתאחז בפתילה ה' חסדים שביסוד שמאירים למלכות:
ה"ג כמה חביבין ישראל קמי קב"ה דחדווה דילהון ותושבחתא דילהון וכו': ה"ג וכל סיעתא דיליה לקטרגא ליה בההוא חדווא ואתחזר לצערא ובכייה וקב"ה לא משתתף בההוא צערא: אבל מאן דשתיף לקב"ה בחדווא דיליה. אם ייתי מקטרגא לקטרגא בההוא חדווא קב"ה משתתף בההוא צערא. ובהגהת הספרים יש ערבוב קצת.
ד"א בעושיו בעושו מיבעי ליה וכו' פי' לפי ד"א בעושיו הם שמים ומים שהם בחי' האב והארץ שהיא בחי' האם. והקב"ה משותף עמהם ולכך כתיב בעושיו כדמפרש כמה דבקדמיתא הוה בשותפו. פי' כמו שבאד"הר נשתתף הקב"ה עם תלת אומנין הנז' ועשה ארה"ר הכי נמי לבתר דהיינו בני אדם הנולדים מכאן ואילך ומפרש היאך בני אדם יהיו תלת אומנין הרי הבן נולד מאביו ואמו והקב"ה. ואין כאן תלת אומנין הנז' לכך אמר אבא וכו' דהיינו שאביו בו עושה הקב"ה עבידתא דשמייא ודמייא. והאם מעשה הארץ וז"ש דביה עביד וכו'.
דעלמא דאתי נ"ב כ"ב אתוון הם ביסוד הבינה שכן אמר בס' יצירה כ"ב אתוון יסוד.
בהאי עלמא דאיקרי מעשה פירוש מלכות ששם הוא המעשה כנודע וז"ש עלמא דעובדא למשלם סופה דמחשבה שאבא נקרא מחשבה והמ' נק' סופה דמחשבה עלמא דתלייא בדכורא. פירוש מלכות ששם הוא הדיבור ושם הוא החשבון:
בסיהרא הוו נ"ב בסוד עיניך ברכות בחשבון
ודעת דא איהו רזא דשית סטרין נ"ב כי הדעת נשמת ו"ק נמשך מיסוד דאבא. וז"ש דתליין במחשבה:
וחכמה דכולא תלייא מניה: פירוש אבא שכל הפרצופים ממנו יצאו בסוד כולם בחכמה עשית וחכמה דקרא קא דריש.
וכל אלין כלילן בההוא כח פירוש מעשה וחשבון הם במלכות ודעת הם ו"ק עם הנשמה שלהם שהוא דעת. משפיעים למ': וחכמה שהוא אבא גם הוא יסד ברתא נמצא שכולם במלכות.
לאעלא ביה במעשה פירוש להכנס במ' דהיינו שנשמתו נכללת במ' ע"י מעשיו הטובים. וע"י חשבון דהיינו מארי דחושבנא. ועל ידי דעת וחכמה דהיינו שעוסק בתורה ובסודותיה. וז"ש דלא אשתדל בהאי כח שהיא המ' בהאי עלמא לאעלאה ביה במעשה וכו' ובכש בעינוי דר' אבא. פי' לרמוז לו שהחשבון בעיני המלכות כדמפרש. פרפארת גו חכמה עילאה גרסי'. ור"ל שעיני המ' יש בהם הארת אבא ומכח חשבון ועבור שאנו עושים נעשים ברכות מים ומשפיעים לבי"ע: עד דאתפקדן לכל חושבן ועבורין דסיהרא דלבר גרסי'.
והיינו לבנה שבעו"הז ואי לא תהי בהדיה נ"ב הנוקבא צריכה שתהיה בשותפו ובסיעתו:
איהו תדיר בימינא עילאה נ"ב כי החסדים מכוננים יסוד דנוקבא ג"כ בסוד מקדש ה' כוננו ידיך:
בית ראשון באתכסייא ובית שני באתגליא פי' בית א' נגד בינה שהיא נכסי' ובית שני נגד מלכות שהיא נגלית ולכך אמר הכתוב גדול יהיה כבוד הבית וכו': שלפי שהיא נגלית יודעים בני אדם הארותיה ונראית להם שהיא חשובה יותר מן הראשון שנעלמת.
פגע בהו ר' פנחס הגיע סמוך להם אבל לא ראו זה את זה כדמפרש:
במה דהוה השתא קדמאה להוי כדין בתראה פי' שעכשיו בשעת מיתה. הרוח יצאה ראשונה ואחר כך נתעכל הבשר וכו'. ובתחיית המתים העצמות קודמין ואח"כ הגידין ואח"כ הבשר ואח"כ העור ואח"כ הרוח באה באחרונ' נמצא שמה שהיה ראשון חזר להיות אחרון וז"ש מנא לן מאינון עצמות וכו' דהא מה דאפשט וכו'.
אר"ש בדא אקשן קדמאי: פי' ב"ש וב"ה כבר נחלקו בזה דב"ש ס"ל יש חילוק בין יצירת עוה"ז לתחיית המתים שביצירת עוה"ז עור ואח"כ בשר ואח"כ גידים ועצמות. ובתחייה עצמות וגידים ובשר ועור כמו מתי יחזקאל. וב"ה ס"ל שכולם שוים והביאו ראייה מפסוק עור ובשר תלבישני שהוא לעתיד והקדים עור ברישא וכו'. ומתי יחזקאל אין משם ראיה שהם היו למופת בעלמא וכן אמרו במדרש. וז"ש בדא אקשן קדמאי.
אבל גרמין וכו' פי' האמת הוא כב"ה שאין ראייה ממתי יחזקאל אלא כמ"ש העור ובשר תלבישני וכו' ה"ג דא רוחא דחיי ואי תימא עשית עמדי כתיב וכו'. ר"ל כיון שהפסוקים מדברים בתחיה תעשה עמדי מ"ל:
עשית עמדי בההוא עלמא שדית בי רוחא דחיי פי' הגוף אומר להקב"ה חיים וחסד עשית עמדי באותו עולם שהייתי בו כבר שנתת בי נשמה. אבל עכשו ופקודתך שהיא מ' שמרה רוחי שהיא המ' שומרת אותם הנשמות של ישראל כדי לאתבא לון לדוכתייהו. נמצא שהרוח כבר מזומנת ביד המלכות כדי להחזירה לגוף בתחייה. ואח"כ מצייר הקב"ה עור ובשר וגידים ועצמות ונכנסת בהם הנשמה נמצא מה שהפשיט בראשונה שהוא הרוח. הוא ראשון ג"כ ביצירה ומתי יחזקאל אין מהם ראיה. ומ"ש ובעצמות וגידים לאו דווקא כאלו אמר ובגידים ועצמות שהסדר האמתי הוא ביצירת העוה"ז. וכן ביצירת עוה"ב עור ובשר וגידים ועצמות כמ"ש בשם המדרש לדעת ב"ה שכמו כן הוא דעת ר"ש כאן.
זמין לפקדא בקדמיתא פי' שהמ' פוקדה הקב"ה תחלה בגלות ואח"כ לישראל כמר"זל על פ' ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר וכו' ולכך נקרא המ' ופקודתך לפי שפוקדה תחלה:
כמד"א פקודתו יקח אחר הוא פי' אחר במלת ופקודתך ומביא ראייה מפ' פקודתו יקח אחר שהיא אשתו אף פקודתו דהכא היא המ' אשת זעיר. וכפ"ז יש ב' טעמים למה נקרא המ' ופקודתך.
תינח ההוא גרמא פי' עצם ששמו לוז שממנו נוצר האדם כמר"זל:
וכבד קרב ליה לגבי לב גרסי' ונ"ב אמר הרב ז"ל כי ע"י הוידוי ניתן חלק רע לס"מ וחלק טוב לקדושה:
ואתפרנסי מינך ההיא אמונה נ"ב כי אתה תעלה מ"ן ע"י מעשים וזעיר ישפיע בה מ"ד ואנהיר באור קדמאה דברא קב"ה. נ"ב חסד עכ"ל והיינו חסד דזעיר: ה"ג דגניז בההוא אור דאתהני אברהם מניה ור"ל שפנחס נקשר בחסד דזעיר שנקרא כהן. וחסד הנז' גנוז בחסד דאימא שמשם נהנה אברהם שהוא חסד דזעיר. ומ"ש וקשורא דאהרן כהנא. פירוש שאהרן ג"כ שהוא אחוז בחסד דזעיר שם נקשר בחסד דאימא:
אמר ודאי כתיב ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלה"ים זה וכו' גרסינין ור"ל שאמר פסוק זה על ב' מחנות שהיו שם של ר"ש ושל ר' פנחס וזהו מחנים. ולכך אמר ליה ר"ש כיון שאמרת זה הפסוק תפרשהו:
בההוא מקום פירוש מלכות:
אלא תרין למזונא לבכי נשא וכל עלמא פי' ב' מזונות הם אחד של עשירים וא' של עניים. ומ"ש וכל עלמא היינו לבהמות וחיות ועופות וכו' והם נכללים בכלל בני אדם:
לההוא אתר דפתיחו ידוי פי' מלכות כדמפרש. דא תוקפא לההוא אתר. נ"ב שמיעכה באצבע. דבפתיחו דידוי וכו'. נ"ב שהם ב' ידי זעיר שמשם ניזון העולם דהיינו בהשפעת רצון העליון וזהו רצון צנור של יסוד הנכנס ברחל הרמוזה בר"ת "לכל "חי "רצון:
הה"ד באתי לגני נ"ב ביאה ממש כי האכילה נשפעת מהיסוד:
דא צלותא דמיושב ההוא יער לבנון וכו' נ"ב עולם הבריאה. ואיפשר כי בבריאה אימא מקננא תמן ובה מנצ"פך פ"ר דינים גי' יע"ר. אבל עיקר יער בעשייה:
והא בשלש ברכות ראשונות נ"ב ג"ר חביד דזעיר: עם חלבי ג' ברכות אחרונות נ"ב טיפות היסוד הנכנסים בנה"י נק' חלב. לבתר דאכל מלכא אכלו ריעים לעילא. פי' הם בי"ע. שתו ושכרו דודים הם ישראל שלמטה:
ויהי הוא צער וכו' פי' צער קצת. ויהי בימי הוא צער גדול. ולא כמ"ש בגמרא ויהי איכא הכא ואיכא להכא:
ובכל זמנא תרין יומין אינון נ"ב פי' בין בח"ל בין בא"י: ואי אפשר לומר בכל זמן שהרי קודם ריב"ז לא היו עושים רק יום א' כדאיתא בר"ה: וצ"ע איך היה קודם לזה יצחק יחידאי: ואפשר כי קודם לא היה שום פחד משא"כ עתה בגלות. דילהוי יצחק כליל דינא ורחמי. פי' שיום א' דר"ה דינא קשיא ויום ב' דינא רפייא כמ"ש הרב בדרוש ר"ה. פתח ר"ש ואמר ויהי היום וכו'. ובכל זמנא ב' יומין אינון ולא חד וכו' וע"ד ב' זמני ויהי היום ויהי היום בח"י דף קל"ז כתוב וז"ל פשוטו הוא לומר כי יום ראשון סוד דינא דמלכותא. ויום ב' ה"ס ת"ת ישראל ושניהם נרמזים בפ' כי חק לישראל הוא חק הוא בסוד מש"ה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. ומשפט הוא קו הרחמים ואם היה ר"ה יום א' היה כל העולם כולו בדין. ולכן צריך להיות ב' ימים לחבר עמה הרחמים שהוא המשפט. גם לרבות וכו'. פירוש השטן הוא ס"מ גם לרבות נוקבא דיליה: אמ"ל ודאי תנינן דאית צדיק וכו'. פירוש אליהו קא מקשה לרב המנונא מ"ט צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
אמר צדיק וכו' פירוש ר"ה תירץ כן לאליהו דצדיק ורע לו היינו שרובו זכיות וכדי למרק מיעוט עונותיו לכך רע לו. וצדיק וטוב לו היינו שאין לו שום עון ורשע ורע לו שאין לו שום מצוה. ורשע וטוב לו הוא שרובו עונות ואוכל זכיותיו בעו"הז. אמ"ל דינוי דמארי עלמא וכו'. פירוש אליהו מתרץ לר"ה תירוץ אחר צדיק ורע לו היינו כדי לכפר על הדור ואזי רשע וטוב לו הם הדור. וצדיק וטוב לו היינו כשאין הקב"ה רוצה בכפרת הדור אזי צדיק וטוב לו. ורשע ורע לו הם הדור וכמו שתירץ ר"ש לעיל דף רי"ח. ומפי' זה מביא ר"ש ראייה שאיוב מחסידי ישראל הוא ואלקי לכפרא על עלמא:
ולכך אמר לעיל דהא יומא חד אשכחיה וכו' דהיינו מתירוץ של אליהו נלמד זה. דעל דא אצטריך לון לפרשא חובין. נ"ב בכוונות כתב שיאמר בלחש בעת תקיעת שופר. בההוא יומא דראש השנה קיימין ע' קתדראין וכו' וע"ד איצטריך ב"נ לפרשא חוביה כל חד וחד במה דאיהו וכו' וכל ב"ד בדלי מניה. בס' ח"י דף קמ"ז ע"ב כתו' וז"ל מכאן משמע דיש להתודות בר"ה:
וחכמי האמת אמרו שלא להזכיר בר"ה שום חטא ופשע כבר השמיענו מורינו האר"י ז"ל דהיינו דווקא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו. ואף אין זו כי אם בעת תקיעת שופר מיושב כי אז השטן מעורבב ודברי הוידוי עולין למעלה ע"י קול השופר ולא יש קטרוג עליו. לכן טוב שיתודה בין תש"רת לת"שת ובינה לת"רת. ולבתר ואתה נשאת עון וכו':
דאי תימא האי ביחיד פי' אלו מפ' חטאתי אודיעך לחודיה הוה אמינא דווקא ביחיד אבל ציבור לא שאין כבוד צבור לפרע החטא. לכך כתיב חטאנו כי עזבנו וכו':
לא יהיב דוכתא וכו' גרסי' קמיה דליפוש רחמי. נ"ב ב' הנסחאות טובות. נסחא ראשונה ר"ל לפניו של הקב"ה כדי שירבו רחמיו: וכ"א ר"ל קודם שיתרבה הרוגז וזה גורם את זה:
דינא עילאה דאיהו קשיא נ"ב ר"ל שבינה בונה את הצלע ונותנת הגבורות לבנין הנוקבא. וז"ש דמתחברן כחדא דינא עילאה אימא בדינא תתאה מלכות: יללותא דאיהו דינא תקיפא. פי' תרועה. נס ה'. פי' גבורה היא כסא לבונה שהיא ה' ראשונה דהוי"ה. דא פחד יצחק נ"ב גבורה. דאיהו כס למלכא עילאה. נ"ב בינה. תו בכסא דא דינא קשייא נ"ב בינה:
דלאו איהו דינא באתגלייאי נ"ב כמו רחל עלמא דאתגלייא וכ' חוק דא דינא רפיא נ"ב רחל. ומשפט דא דינא קשיא. נ"ב בינה עכ"ל. ונלע"ד לפרש מש"ל דינא עילאה דאיהו דינא קשיא היא לאה שמתחברת עם רחל כנודע שעקבי לאה בראש רחל והם ב' ימים של ר"ה יום א' כנגד לאה שהיא דינא קשייא. ויום ב' כנגד רחל שהיא דינא רפייא וכן כתב הרב בהדיא בדרוש ר"ה:
וכן מ"ש יללותא דאיהו דינא תקיפא היא לאה ג"כ וכן מ"ש תו בכסה דא דינא קשיא. היינו לאה הנקרא עלמא דאתכסייא כמ"ש בפ' ויצא. וכן מ"ש ומשפט דא דינא קשייא דהיינו לאה:
כי אי אפשר לומר בינה כדברי הרב המגיה שהרי בינה אינה נקרא דינא קשיא בשום מקום. ועוד שהרב באר בהדיא יום א' כנגד לאה. ויום ב' כנגד רחל. ואולי שגם המגיה נתכוון לזה כי נודע מדברי הרב שפרצוף לאה נעשה ממלכות דבינה. וא"כ מ"ש המגיה בינה דינא קשייא הכוונה על לאה שנעשית ממלכותה. כתיב היותרת מן הכבד. ולמה פעמים אומר על הכבד. ועוד יותרת מן הכבד אתקריאת מצד אחר לפי שהיא משיירת לבעלה באחרונה. ושיעור הכתוב יותרת מן הכבד ר"ל למה נקרא יותרת מסבת הכבד דהיינו לפי שמשיירת לבעלה. אבל פסוק היותרת על הכבד הוא כמ"ש בפי' הראשון דאתגברת על בעלה דאיהו כבד. נמצא שאין הפרש בין בי הפירושים אלא בפ' היותרת מן הכבד שלפי' א' מן הכבד נפקא דהיינו שהארותיה הם מבעלה ואח"כ אתגברת עליה וזהו על הכבד ולפי' הב' היותרת מן הכבד ר"ל למה נקרא יותרת מסיבת הכבד שמשיירת אותו. אבל פסוק על הכבד הוא כפי' הא' שמתגברת על בעלה. ומ"ש מגו כבד ויותרת דיליה נפקת מרה פי' מיני קליפות הרבה יש.
נר ה' נשמת אדם נ"ב השכינה נקרא נר ה' היא נשמה של ישראל הנקרא אדם. וא"כ כשהיא הנשמה הם האיברים שלה:
תרועה ותקיעה דינא קשייא ברחמי נ"ב יצחק ממותק ביעקב. עכ"ל ור"ל שתרועה היא דינא קשיא. כמש"ל יללותא דינא תקיפא. וכשמתחברת עם התקיעה שהיא רחמים אזי דינא קשיא ברחמי. ושברים דינא קשיא בלא רחמי קשה דלעיל אמר גנוחי גנח רפייא: ובשלמא לס"א א"ש שאמר דינא רפייא ברחמי ששברים ותקיעה הם דינא רפייא ברחמי. אבל לנוסחא ראשונה קשה. וי"ל דלעיל דקארי לשברים רפייא היינו לגבי תרועה שהיא קשייא: והכא לגבי תקיעה קרי לשברים רפייא: וז"ש דינא קשיא בלא רחמי דהיינו כשהיא לבדה בלא תקיעה:
אבל לב דא איהו נורא דדליק נ"ב בינה נקרא ל"ב ה"ג ואלמלא דזמין לגביה מלכא עילאה וכו' והיינו אריך שמזמין לבינה הארה מאבא כדמפרש.
מגו בוסמין עילאין נ"ב שהיא החיות הנמשך מן חכמה:
ואינון רפ"אל וצדקי"אל מכאן משמע שלב היא מלכות כמו שהוכחנו לעיל דף רכ"ד ורפ"אל וצדקי"אל שהם חיילותיה מביאים לה הארה. ולפי דברי הרב המגיה שאמר שלב היא בינה. איפשר שהם מעוררים השרשים העליונים: ה"ג לנשבא תדיר קמי לבא:
ומינה אתזנו תתאי פירוש מהאצטומכא ניזונים מלאכים תחתונים שהם קדושים ומ"ש מאינון שתיין שמרים לתתא וכו' מהמלאכים התחתונים הנז' שותים שמרי הדינים כל אינון רוחין וסטרין אחרנין שהם הקליפות שניזונים בלילה.
וע"ד אתחזי על מדבחא נ"ב משמע שקורא למלאך אורי"אל כאן. ובאיברים הפנימיים איך יצדק זה עכ"ל. ויש לתרץ שהאצטימכא רומז לאריה שאוכל קרבנות. אך אצטומכא היא ניטלת הכל:
ואינון איקרון בני אלים פירוש שית עזקן דקנה נקראים בני אלים:
וכד אינון מתחברן כיון שמתחברים אותם השית עזקאן שהם בני אלים נעשים כמו שופר שהוא הקנה דוגמת השופר:
ה"ג ה' רועה לא כתיב אלא אל הרעים וכו' ור"ל מדהזכיר אל ש"מ שעל אלים מדבר שהם משמיעים קול מצד הגבורה. בר"מ כתמרות עשן ודא עשן המערכה דסליק מלבא למוחא דכל רוחין דעלמא לא זזין ליה מאתריה חכמה כ"ח מ"ה כ"ח בלבא מ"ה במוחא קנה וכו' רזא דסולם והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והנה אף שהזוהר פי' על פ' מי זאת עולה כתמרות עשן. ממנו נקח ראיה גם על זה הפסוק שג"כ על עליית אמא מדבר או על ירידת אבא למטה בזעיר. ויובן במ"ש בע"ח כי יש ב' מיני זוגים אי הוא לזווג הנשמות ואז תבונה ובינה עולים לחכמה אבא עילאה ומתחברים יחד בסוד פרצוף אחד כדי להוציא מוחין הויו"ת לזעיר ומקודם הוא נקרא אלה"ים ע"ש מוחין דיניקה שהם שמות אלהי"ם ולפיכך צריכים הי"שס ותבונה לירד למטה לחו"ב דזעיר והוא נקרא זווג של רביצה לשמור את האפרוחים דלית לון גדפין שלימין והם צריכים לאמם מחמת פחד החיצונים וזה נרמז בזוהר הנז"ל שזעיר נקרא סולם שמלאכי אלה"ים שהם או"א בסוד יש"ס ותבונה לפעמים יורדים בסוד רביצה על האפרוחים ולפעמים עולים למעלה להיות זווג שלם של המוחין דגדלות שנכללים יחד בפרצוף אחד כדי להוליד המוחין לזעיר ובזה יבואר הפ' מי זאת עולה שהיא סוד בינה עילאה הנקרא מ"י ותבונה נקרא זאת בסוד מלכות דבינה. ומתחברים שניהם ולכן אמר לשון יחיד עולה. ומפרש מאיזה מקום עולה מן המדבר שהוא זעיר שבו שמות אלה"ים סוד מוחין דיניקה. קודם שיורדים מוחין דגדלות תבונה עולה לבינה למעלה להתחבר עם החכמה ונרמז שמות אלהי"ם במלת מדבר וכו' ונמצא שהם עולים מן המדבר שהוא זווג של רביצה מתרפקת על דודה לשון חיבור כמ"ש שבינה ותבונה מתחברים יחד להיות זווג הפנימי שהוא נפסק לפעמים ונקרא דודים והיא רוצה להתחבר עם החכמה בזיווג הפנימי הנז"ל אך כדי להוריד מוחין לזעיר צריך מקודם להעלות מ"ן לאימא עילאה וידוע בכוונת ר"ה שעליית מ"ן של מלכות מעורר מ"ן לבינה להוריד מוחין לזעיר ולכן השכינה אומרת תחת התפוח עוררתיך פירוש כמ"ש בזוהר תחת התפוח ר"י אומר דא יובלא:
ומבואר בע"ח שיובלא נקרא יסוד הבינה עוררתיך במ"ן ליסודה והוא לצורכך ולכן אומרת עוררתיך לנוכח ואחר המ"ן אז מתחברת הבינה עם חכמה בזיווג להוריד מוחין שלימים ולכן אומרת שמה חבלתך אמך לשון חבלי לידה כמ"ש בע"ח אין התורה מתקיימת אלא במי וכו'. דאיהי בדרגא דאישים אישים הם נקרא וושט כמו בני אלים שהם קנה.
ומ"ש ושאר לא אכלי הכי: פירוש בני אלים שהם בחי' הקנה:
ה"ג וכל בני עלמא לבר לא ידעין פירוש בני אדם אינם יודעים בח' אישים הנזכרים כיצד היא סדר אכילתן אבל מלאכים הפנימיים שמקבלים מהם הם יודעים וז"ש אלא דרגין דלגו אינון ידעין ונטלין מנייהו.
מאלין אשים נפקין דרגין דאקדמי וכו' פי' מאשים יוצאים מלאכים אחדים שנקראים טחנות והם קטנים במעלה מהם והטוחנות הנז' הם מכינים המאכל ונותנים לאישים וז"ש כיון דאתטחנן אינון דשלטי עלייהו בלעי:
מאי טעמא לא סתימא פירוש כמו מ"ם של למרבה המשרה:
מלכא עילאה נ"ב בינה:
מלכא תתאה נ"ב מלכות:
כבוד אלהים הסתר דבר פירוש א"ח של אח"ד הוא זעיר הנקרא א"ח למלכות:
ה"ג למפרע שארי ובמישר סיים ור"ל שמתחילים מא' דאחד וחוזר למפרע אל ש' דש"מע ואח"כ אל ח' דא"חד הרי אשימח. ש"מ מהאי סטרא א"ח מהאי סטרא ומצרף אתיון וכו'. בספר קנה חכמה כתב וז"ל פירוש מאמר זה שאלתי מקובלים גדולים וכל דבריהם לא שוה לי וכו'. עד שבאתי אל חדר הוראתו של כמוהר"ר בער נר"ו המפרש את ס' הזוהר וכו' וזהו הביאור.
ש"מ מהאי סטרא וכו' פירוש כאשר תקח שתי אותיות הנזכרות שהם ע"ד שהם גדולים משתי תיבות שמע שהוא קצה הראשון של הפסוק ומתיבת אחד שהוא קצה השני של הפסוק. אזי כשתצרפם יחד לחברם להיות תיבה אחת יהיה למפרע שד"י. דהיינו ש' של שמ"ע. ואות מ' הוא ד' בצירוף אי"ק בכ"ר וכו' והוא צירוף למפרע שמתחלף המ' עם אות ד' שלפניה והיינו דמ"ת ואותיות א"ח הוא העלם אות היו"ד בסוד ג' קוטרים שהוא ט' והמקום הסובלם הוא י' עצמה כאשר כתב מזה החייט בעל מנחת יהודה בס' מערכת בפ"ג דף ט' וע"ז אמר כאן ומצרף אתוון למפרע שד"י. ואמר ומישר חיים. ר"ל כאשר נקח האותיות עצמם מאש"מח בלי צירוף למפרע. אזי צירופו חיי"ם דהיינו מ"ח כמשמעו ואותיות א"ש מאש"מח הם ב' יוד"ין בצירוף הישר כאשר הא' הוא מתגלה ע"י כח הי' כמ"ש לעיל בפרק הנז' ובפי"ג ובפרדס בשער המציאות בפ"ב. ואות ש' הוא י' בא"ל ב"ס. ולפי שג' אותיות התיבה הם במישור בלי צירוף כלל לכן קראו מישור עכ"ל המפרש הנ"ל. וגם יש עוד דרך אחר לפרש ומצרף אתוון למפרע שד"י. ר"ל אותיות הוי"ה באת"בש מצפ"ץ והוא גי' ש' ובצירוף י"ד אותיות של יהו"ד אלק"ינו יהו"ד עולה שד"י שהוא יד הגדולה וכו"זו במו"כסז כוז"ו ג"כ י"ד אותיות הם י"ד החזקה ובעבור זה אמר למפרע. כי כל דבר שבא בחילוף אלפ"א בי"תות נקרא למפרע ובמישור חיי"ם:
ר"ל מישור הוא שם אד"ני כי כשאתה רוצה להגות ולקרות יהו"ד בקריאתו במבטא ולא בכתיבתו הוא נקרא אד"ני גי' היכ"ל שהוא הי"כל של שם יהו"ה. וז"ס וה' בהי"כל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ. ועוד תצרף הג' אותיות של שם יה"ו זולת ה' אחרונה שהיא כפולה. וטעמו כתבתי למעלה בשם ספר כתיבת יד כנפי יונה עם ס"ה עולה במישור בלי חילוף האותיות כמניין חיים. עכ"ל ס' קנה חכמה הנז"ל.
דאתכליל מן ע' רברבא וכו' נ"ב מ' מקבלת מן ע' שמות דוי"סע וי"בא וי"ט שהם סוד ג' פסוקים נגד ג' אבות:
דאחיד לון אח פירוש זעיר הנקרא אח מקבל ד' מוחין שהם ד' בתי דתפלין.
דא קשר של תפלין נ"ב לאה
דהיא אחידא בהו נ"ב שמד' מוחין נמשכים לה ד' אלפי"ן:
תרין רצועין נפקין נ"ב נ"ה דבינה:
ומסטרא דא רזא דתרין ירכין דלתתא דהאי אח וכו' פירוש שפרקים תחתונים דנ"ה דבינה. הם בנ"ה דזעיר. ומנ"ה דזעיר הם הנביאים.
נפקין תרין רצועות נ"ב רצועות המקיפות חסד גבורה דבינה:
וד' אתאחידת בהו נ"ב לאה שהיא קשר של תפלין:
וכיון דאיהי אתאחדא לעילא וכו': פירוש אחר שרמזנו לאה בד' דאחד אנו מתקנים רחל. וז"ש נחתא לחתא לאתאחדא באוכלוסהא שהיא רחל שהיא תפלה של יד:
אחידת בשפולי ירכין כתב הרב ז"ל כי חו"ב דנוקבא הם מנ"ה דזעיר והם ברישא דנוק' כמ"ש באידרא:
ונהירו דתרין מוחין גליפן בה וה' גבורות שביסוד דזעיר הם דעת שלה וזהו קשר יו"ד של תפלה של יד שהוא המוח של הדעת של גבורה של רחל כי נודע כי יסוד דזעיר הוא כנגד הדעת דנוקבא והוא בין הכתפיים שלה ולכך הוא מרוחק מפרשיות שבתפלין והקשר הנז' אינו פרשה והמוחין שברישא דידה הם מוחין גמורים לכך הם פרשיות כתובות בתורה ממש ובאזכרות כי הם מוחין גמורים אך זה הדעת נתון למטה בגופא ואינו מוח רק גופא ולכן אינו רק בחי' עור בלי כתיבה דוגמת מ"ש בקשר של ראש שאינם מוחין ממש הם עור ולא פרשיות. וז"ש בזוהר בפ' פנחס דף רל"ו ע"ב גבי קשר של תפלה ש"י דאצטריך דלא יתעדי מניה ולא יתפרק משם כלל לפי שהוא הדעת דנוקבא. ולכך אצטריך דלא לאפרשא לון שאם תסתלק הדעת של רחל תשאר בלי שום דעת כלל ואין לך פגם גדול מזה ולכן הוא אזהרה גדולה דלא יתעדי יו"ד מגו תפלה כלל עכ"ל הר"ב בס"הכ ובליקוטים. ובזה מובן לשון זה. מ"ש אחידת בשפולי ירכין הם נ"ה דזעיר שמשם מו"ח חו"ב שברישא דידה. ומ"ש ורשימיו דיו"ד ברית קדישא עלה מלעילא. הוא מוח הדעת שלה שהם ה' גבורות שבין הכתפים דידה שבאים מיסוד דזעיר אליה והיסוד נקרא יו"ד כנודע והגבו' שבאים לה מיסוד נקראים רשימו דיו"ד ברית קדישא לפי שעיקר הגבורות הם בדעת דזעיר. ומה שלוקחת הנובקא הם רשימו לבד:
ובג"כ אתרשים יו"ד דא בגויה פי' הוא היסוד הנקרא יו"ד זעירא ואע"פ דלעיל דף רט"ו ע"ב אמרנו שיו"ד היא עטרת היסוד והיא שנקשרה בפנחס אינה קושייא שהיסוד ועטרה שלו הכל אחד. א"נ יובן במ"ש באוצ"ח וז"ל ה' גבורות הם נתינת בעטרת יסוד דזעיר כי משם עוברות בדעת של רחל אשר כנגדה לפי שגם הם בגלוי ולכן יכולות לבקוע ולצאת דרך העטרה ולהנתן בדעת של רחל עכ"ל ולפי"ז י"ד הנז' כאן ג"כ הוא עטרת יסוד דזעיר ששם הם ה' גבורות כמ"ש ומשם ניתנות בדעת של רחל. וא"ש דברי הזוהר אהדדי:
יו"ד דא אצטריך דלא אתעדי כלל מגו תפלה של יד דלא יעביד פרודא פירוש כמ"ש שם הרב שמוח הדעת צריך לחברו עם חו"ב שברישא דידה:
חדווה דילה פירוש המלכות.
ומה שכתב לאתקרבא בה פי' להקרב לגבי יו"ד וכן מ"ש לעיל ובג"כ אתקרבת בהדיה. פי' מלכות נתקרבה לגבי יו"ד.
בגין דיצחק תלייא ואשתמשא בההוא אתר דאינון עיינין נ"ב כי העינים מהגבו' ה"פ הוי"ה העולים ק"ל ונמצא כי עין שלה מיסוד יצחק שהוא סוד הגבורות.
שבעין קתדראין נ"ב דריש עי"ן לשון שבעין. ואי תימא הא חושבנא לא תלייא אלא בעיינין דילה והכא חושבנא לעילא ביצחק אלא ודאי הכי הוא בגין דיצחק תליא ואשתמש בההוא אתר דאינון עיינין דתמן דיינין דינין דכל עלמא וכו' בגין דיצחק ואינון כחדא אזלין. וע"ז המאמר מורה מקום בזוהר בפ' משפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. כי היא מסטרא דיצחק קא אתיא דכתיב ביה ותכהן עיניו מראות. ועיינין דילה הם למטה בהיכל זכות והם ע' קתדראין ובהם מקום הדין וחשבון דכתיב עיניך בריכות בחשבון אבל למעלה באצילות שהיא שפירתא לית לה עיינין. ועד"ז פירש"י בסע"ה דף ס"ג ע"ב פסוק הסבי עיניך מנגדי ע"ש.
והא קח את כל ראשי העם פי' וס"ל לר"א שישראל לפעמים נקרא העם וכתיב והוקע אותם לראשי העם. ותירץ ר"ש שהעם הם ערב רב וראשי העם הם ראשי ערב רב ואותם הוקע. ואמר ומן העם אית לן למילף שהם ערב רב ולא ישראל. א"נ י"ל שר' אלעזר ס"ל שהעם הם ערב רב אבל ראשי הם ישראל שהם ראשים על ערב רב: וא"ל ר"ש כיון שהעם הם ערב רב גם ראשי העם הם ערב רב ראשים שלהם.
אתקין ליה להאי אילנא תדיר פי' שהבינה מתקנת לזעיר בסוד תיקון פרצופו ע"י עיבור ויניקה כנודע. שבעיבור נכללו תלת גו תלת. וע"י היניקה נתפשטו ו"ק דזעיר. נמצא שתיקון פרצוף דזעיר היה ע"י עיבור ויניקה דאימא:
ומ"ש אשקי ליה ומתקן ליה וכו' יובן במ"ש באוצ"ח שג' בחי' יש לזעיר מאימא: א' הם המוחין שהם צ' של צל"ם: ב' הוא הכתר דזעיר שהוא משליש תחתון דת"ת דאימא. ג' הם המקיפים שהם ל"ם דצ"לם עכ"ל. ונלע"ד שלכך אמר הזוהר ג' לשונות אלו אשקי ליה הם סוד המוחין שמתפשטים בכל קוי הזעיר כמו המים שמשקים האילן כך החו"ג שנקרא מים הם משקים לזעיר:
ומ"ש ומתקן ליה וכו' נגד הכתר דזעיר ומ"ש ומעטר ליה וכו' הוא נגד המקיפים:
תלייא מהמנותא נ"ב זעיר נקרא אמת:
האלהים סותם: נ"ב בינה עליונה
מאין סוף ומאין חקר פי' שאימא בניינה מעתיק ואריך הנקרא אין סוף כמ"ש באוצ"ח
האלהים נ"ב בינה:
ולא אלהים: נ"ב גבורה
וע"ד עשה יעשה תדיר: פי' ר' יצחק מפ' והאלהים היא בינה ויעשה דרישא דקרא ועשה דסיפא כולם על תיקון זעיר. ובא לרמוז שאימא עשתה כבר לזעיר: ועוד תדיר יעשה ולכך כתיב בסיפא דקרא עשה וברישא יעשה: שר"ל היה והווה ויהיה. ובזה יתורץ פסוק עין לא ראתה ג"כ דה"ק עין לא ראתה שהוא זעיר. זולתך אלהים שהיא בינה. יעשה תדיר לזעיר שהוא מחכה תדיר לבינה וז"ש למחכה לו. ולכך לא כתיב עשית למחכה לך דא"כ הוה משמע דקאי על אדם ועיין דף רס"ז ע"ב שתירץ הזוהר תירוץ אחר. אבל ר' אבא מפרש רישא דקרא על תיקון זעיר ולכך כתיב יעשה שהוא תדיר בסוד כונן שמים בתבונה ולא כתיב כנן. אבל סיפא דקרא והאלהים עשה היינו הבינה הנקרא אלהים עשה למ'. ולפי שאין תיקון המ' מהבינה תדיר כמו הזעיר: לכך כתיב עשה ולא יעשה להורות שתחלה בינה עשה למ' בשעת התיקון. אבל אח"כ הוא מזעיר וז"ש ומיתזן מאילנא עילאה. שמ' ניזונת מזעיר.
וע"ד איקרי שומר ישראל נ"ב שומרת הפתח קודם שיכנס לישראל.
דהא אורייתא דלעילא נ"ב זעיר:
מאתר דא אתזן נ"ב מחכמה:
דא קול נ"ב זעיר:
להאי רקיע נ"ב יסוד זעיר:
ודא הוא זכר פי' שהזכירה היא מיסוד ולמעלה:
על אינון חיוון פי' ארג"מן.
ודא איהו דאברי בשני פי' שהיסוד נוטה לצד הגבורה שהיא נגד יום שני:
להבדיל בין מים למים: פי' בין החסדים שהם מ"ד ובין הגבורות שהם מיין נוקבין שהיסוד אחר שיורדים בו ה"ח עולים ממנו להגדיל זעיר והגבורות יוצאים ממנו לדעת דנוקבא כמ"ש הרב ז"ל:
דשבעה רקיעין פי' ז"ק דזעיר:
לעילא לעילא פי' שהם לעילא מבי"ע ולעילא ממ' דאצילות.
וילון נ"ב עטרת יסוד גם רחל נקרא וילון:
ודא מכניס שחרית פי' מכניס חיילותיו ואינם שולטים בעוה"ז ובלילה שולטים וזהו ומוציא ערבית כדמפרש הזוהר:
ת"ח רקיע וכו': פי' רקיע הנז' שהוא יסוד דזעיר הוא הרקיע אשר על אבן ספיר דמות כסא שהיא המ'
ה"ג כמראה אבן ספיר וכו' דא אבן ישראל וכן היא בס' מוגה. ור"ל שפסוק כמראה וכו' הוא אחר פסוק ויהי קול מעל לרקיע אשר על וכו'. שקול הוא זעיר והוא מעל לרקיע שהוא יסוד. ואחריו כתיב וממעל לרקיע אשר על ראשם וכו'. והאי ממעל היינו סמוך כמו ועליו מטה מנשה שלפי שבפרק ראשון אמר לרקיע אשר על ראשם דמשמע שהיסוד הוא ע"ג ארגמ"ן ואינו כן שהיסוד הוא ע"ג המ' והמ' ע"ג ארג"מן לכך פירש בפסוק האחר וממעל לרקיע דהיינו סמוך ליסוד כמראה אבן ספיר וכו' שהיא המ' ולכך אמר ת"ח רקיע הוא הרקיע אשר על אבן ספיר דמות כסא ומביא ראיה מפסיק דסמיך ליה דכתיב ביה וממעל לרקיע וכו' כמראה אבן ספיר וכו' אבן ספיר דא אבן ישראל:
ודא אבן מתפות כרסייא וכו' פי' זעיר. כסא לבינה ומ' תחות זעיר וזה שכתוב ומתחות כרסייא דמלכא ומלכא היא בינה:
משם רועה אבן ישראל נ"ב השכינה נקרא אבן שם ב"ן בתוספת א' ופי' משם היינו מזעיר רועה אבן שהיא מלכות: אבל הביטו אל צור חוצבתם: צור הוא זעיר. בור היא מלכות: מאי צו דא ע"ז ושיעור הכתוב צו את בני ישראל בני ישראל צריכים להזהר מרוח מסאבא הנקרא צו:
בגין דחמינא בספרא דחנוך מלה פירוש סוד קרבן בהמה. ומ"ש ואוליפנא היינו סוד קרבן העוף כמ"ש לקמן אבל אסתכלנא מהאי מלה דבהמה מלה דעופי:
רזא דכנסת ישראל נ"ב שנכנסים ביסוד דנוקבא לשורש מ"ן וז"ס רזא דכנסת ישראל שהוא יסוד דנוקבא עכ"ל
וגנתא דעדן היא מ': והיאך פירוש כיצד עולים בסוד מ"ן ואמר בקדמיתא ושירותא דקרבנא וכו' דהיינו בתחלת הקרבן כשמתודה עליו ושיחטו וזורקו מיד עולה בסוד מ"ן ליסוד דנוקבא:
בהמה דרביעא וכו' מיזן פירושו בדף רי"ז ע"א
דימלי בשית שנין נ"ב יסוד דכורא שמתמלא מן הו"ק הנקרא שית שנין:
חמירא דכל הני פירוש כמו השאור שבעיסה הוא עיקר העיסה. כך העליונים הם שאור ועיקר לבהמות התחתונים וכאלו אמר הני חמירא עיקרא ויסודא לבעירי דלתתא.
וכל אינון דזינא דא פירוש שיר של מעלה וחיילותיו מתקרבים ליהנות מרוח הבהמה של מטה שנקרבה ע"ג המזבח וז"ש ואתפשט ההוא רוחא בכולהו ומ"ש מההוא חלבא ודמא. פירוש שנהנים מחלב ודם של בהמה של מטה שהוא לבוש לרוח שהיתה בבהמה ששרשה משור העליון וז"ש דהא מסטרא דלהון הוה: ומ"ש לאינון מאנין קדישין הם הצדיקים בסוד הברו נושאי כלי ה':
ובגין דמנהון הוי פ' פרים וכבשים וכו'. הנז' הם משור העליון וחיילותיו לכך אינון חיילין קדישין מתקרבין ליסודא דלהון דהיינו שנהנים מהרוח שלהם שהיתה בבהמות התחתונים.
ונחתא מימינא ומשמאלא פירוש הם מיכיאל וגברי"אל ולכך אמר הכתוב ועוף יעופף כמרז"ל ועוף זה מיכ"אל. יעופף זה גברי"אל שמיכ"אל באחת וגברי"אל בשתים: ואפשר שיונה היא בחי' הגבורה מלשון ולא תזנו וכו'. ותורים הם בחי' החסד:
ואדם עילאה פי' אדם שבכסא נהנה מאדם התחתון
ומ"ש אריה כלל בכלהו פירוש אריה הוא בחסד וחסד כולל כולם כנודע. כהני וליואי וישראל וכו'.
לאינון דרגין עילאין דילהון הם חג"ת. ונלע"ד שהם חג"ת דבריאה כמ"ש לקמן היכל אהבה דבריאה וכו'. ואמת ויציב הוא היכל הרצון דבריאה:
מתקרב לגבי כהנא עילאה פי' חסד
ומ"ש לבית קדשי קדשים: פירוש שהחסד עולה ליסוד הבינה הנקרא ק"ק ומ"ש ואתקריב דא ואדליק וכולי פי' חסד של מעלה.
ומ"ש ההוא סטרא דלהון חדי: פי' גבורה של מעלה נמתקה ע"י הלוי:
ישראל סבא סתמא חוטמא קדישא פירוש חוטם הוא ת"ת כמ"ש באוצ"ח בסדר י"ס דגולגולתא. ויש"ס דהכא הוא ת"ת.
אבל לית רשו וכו' לדרגי עילאי פירוש חג"ת דבריאה שהם מתעוררים ע"י כהן ולוי וישראל. הם דרגי עילאי ודרגי תתאי הם שנ"אן עד דמלכא עילאה אכיל. פירוש זעיר. מורי עם בשמי אלין אינון דרגין מילאין. פירוש שמפרש בסמוך דרועא ימינא בירכא שמאלא. ה"ג כדקא יאות דא דרועא ימינא וכו'. ול"ג ס"א וסוד הענין. פירוש מורינו ז"ל שיובן במ"ש הרב בליקוטים ששני חסדים וב' שלישים המגולים יורדים ליסוד. ואח"כ יורדים ה' גבורות ממעלה למטה ונמתקים ע"י החסדים דהיינו גבורה דחסד בחסד דהוד וגבורה דגבורה בחסד דנצח וגבורה דת"ת בחסד דת"ת ע"כ כללות דברי הרב זלה"ה וז"ש כאן דרועא ימינא בירכא שמאלא. דהיינו גבורה דחסד שהוא דרועא ימינא בחסד דהוד שהיא ירכא שמאלא. ומ"ש בסמוך דא דרועא שמאלא בירכא ימינא היינו גבורה דגבורה בחסד דנצח. עכ"ל מורינו אריתי מורי עם בשמי דרועא ימינא בירכא שמאלא וכו': בסע"ה דף נ' וז"ל באתי לגני וכו' ומשם קבלתי אורות שורשך ג"כ. וכאשר באתי לשם אז קבלתי מורי שהוא יסוד דאבא שהוא מירא דכיא כתרגומו ולכי מורי גי' ע"ב קפ"ד גי' אה"רן הכהן שהוא ביסוד דאבא ששם החסד הגדול שהו' מור כנז' בזוהר בפ' ויקרא. עם בשמי היא בינה כי בשם גי' שני אהי"ה דיו"דין עם ב' אותיותיהם:
וכל זה מורה שהוא מקבל צלם גבוה מא"וא במקומן למעלה ובזה תבין מ"ש בזוהר בפ' פנחס דף רמ"ד ע"א ובזוהר בפ' אחרי מות וז"ל אריתי מורי עם בשמי דרועא ימינא וכו' והוא תמוה. ובמ"ש הוא פשוט כי המור שהוא יסוד דאבא ממנו מתפשטים הה"ח לחסד דזעיר שהוא יומא דכליל כולהו יומין גם מור שהוא מוח חכמה דאבא הוא מתפשט בחסד דזעיר שהוא דרועא ימינא. עם בשמי שהוא שמות אהי"ה שהם מוח בינה ובינה עד הוד אתפשטת. ולכן אמר הזוהר עם בשמי דא ירכא שמאלא. גם איתא בלק"ת שבשמים מורים על שמות אל"הים והוא בהוד ששם עיקר שם אלהי"ם:
ונלע"ד לפרשו במ"ש באוצ"ח על פ' היא אהרן ומשה שהחסדים שבצד ימין דיסוד דאבא בוקעים ויוצאים מירך שמאלי שהיא הוד דזעיר והחסדים שבצד שמאל דיסוד דאבא בוקעים ויוצאים מנצח דזעיר עכ"ל וז"ש כאן דרועא ימינא בירכא שמאלא וכו':
הא כולהו דרגין עילאין דאתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא מכאן מוכח שמ"ש לעיל כהן ולוי וישראל הם מעוררים חג"ת היינו חג"ת דבריאה. ולכ"א לית רשו לחג"ת דבריאה ולשנאן שביצירה. עד שאוכלים ונהנים ספירות הזעיר ומזדווג עם רחל ואח"כ אוכלים הם.
ולכל אינון דמתפשטי מנייהו פירוש חיילות של שנאן.
אריתי מורי עם בשמי דא דרגין עילאין וכו' יהיב רשו לד' דיוקנין דפקיקין בכרסיא ולכל אינון דמתפשטין מנייהו לאתהנאה ולמיכל. הה"ד אכלו רעים וכו' בס"עה דף נ' וז"ל שתיתי ייני עם חלבי. פנימיות דחג"ת דבינה הוא היין כמ"ש בסוד כוסות דפסח. וסודו כי ב"פ יו"ד ה"י גי' יי"ן. ובע"ח האדם השותה הוא זעיר שנכנסו בו הארות גדולות והוא מביא כדי יין לכוס שהיא מלכות ולכן מבשרה ואומר מכיון ששתיתי ייני גם אתה תקבל משם. עם חלבי כי הדם נעכר שהוא שם אה"יה בריבועו ונעשה חלב. ומנה"י עלה למקום חג"ת ששם מקום הדדים. ומן שם אלהי"ם שהוא דין ומעכב את השפע לירד. אדרבה ממנו נעשו הדדים בסוד א"ל ד"ד מ"י ד"ד. ולזה אמר שתיאי חלבי המיוחד לי שהוא רחמים ומכיון שאני שתיתי כבר יוצא אל הכוס אצליך: ותהיה כקופה מליאה פירות ויין ושמן וכל מיני מגדים שיוצאים ממני אצלך. ואז אחר שתקבל השפע תתן טרף לביתך שפע לרבבות חילותך. כי אז תשפיע לאו"א ולי"ס ותבונה דעולם הבריאה סוד אכלו רעים דבריאה שהם ג"כ רעים דלא מתפרשין בסוד ש"ך דינים אשר מהם בא חימום הזיווג. ולכן רעי"ם גי' ש"ך וכמ"ש בזוהר בפ' פנחס.
אריתי מורי וכו' הרי כמ"ש שאכלו קאי על עולם הבריאה שהוא י"ס ותבונה בסוד בינה הכולל את י"ס ותבונה דמקננא בכרסיא: והוא סוד זווג החיצוניות. חיות המוכרח לעולמות: סוד זווג י"ס ותבונה ולכן רעים גי' ש"ך כנז"ל עשר פעמים ל"ב אלה"ים: ושם אלה"ים גי' הכ"סא כי משם חיות הט"בע המוכרח לכל העולמות. ולכן נרמז בסוד אכלו רעי"ם לסוד א"וא דבריאה. כי בינה מקננת בתלת ספירן עילאין ומתלבשת במלכות דאצילות. ויורדת בהיכל ק"ק שהוא ג' ראשונות דבריאה. וא"וא ג"כ נחלקים לי"ס ותבונה כמו באצילות. והם הד' דיוקנין דכרסייא כי שאר הספי' הם משש מעלות לכסא. ועיקר הכסא הוא ג"ר דבריאה ושם הד' דיוקנין שהם א"וא וי"ס ותבונה. ולכן נרמז בסוד רעי"ם גי' ש"ך. כי האכילה והמזונות הם מצד הדין:
שתו ושכרו דודים הם ז"ון דבריאה שהם סוד הדודאים נתנו ריח שהם מט"ט וסנד"ל שהם ז"ון דבריאה כמ"ש שער מ"ן. והנה מבואר בע"ח כאשר ז"ון דאצילות הם בזווגא שלים אז גם א"וא דבריאה הם בסוד מוחין שלימים ומשפיעים לז"ון דבריאה הארה נפלאה מיין המשומר. כי אף אם אבא דבריאה בסוד ו"ק מ"מ משפיעים לז"ון דבריאה מוחין דגדלות ומכ"ש כשא"וא דבריאה יש להם מוחין שלימים. משפיעים לז"ון דבריאה הרבה יין המשומר. וזהו שתו ושכרו דודים. כי הגם שהוא הארה קטנה למעלה נעשה אצל ז"ון הארה נפלאה מריבוי היין דבינה אשר מקננת שם כי משם נמשך השכרות. ולכן מי שמכוין בו' יודי"ן דע"ב ס"ג די"ס ותבונה. מבטל הדין דשכרות בשרשן שבא מהיין דבינה. ולכן נאמר על א"וא דבריאה שלפעמים אינם מקבלים מזווגא שלים ואינן בסוד פרצוף שלים. ומעט הארה שיש להם מהיין המשומר נחשב אצליהם כאכילה בסוד פורתא מסעד סעיד ולכן נאמר עליהם אכלו רעים. משא"כ הארה קטנה שלמעלה נעשו מוחין שלימין לז"ון דבריאה:
ואז טובא מגרר גריר ונחשב אצליהם כשתיה ועל זה נאמר שתו ושכרו דודים עוד יש טעם למלת שכרו. כי האלהים דקטנות יורדים לעולם הבריאה:
ובא"וא דבריאה הוא רחמים יותר ואינו ניכר שמות אלה"ים הנרמזים במלת שכי"ר ש' אלהי"ם דיו"דין ר' אלהי"ם בריבוע כ"ו שם הוי"ה הממתק אותם. ובזו"ן דבריאה נאמר שכרו דודים כי שם ניכר יותר הדינים דשמות אלה"ים ונאמר עליהם שכרו בסבת שהם דודים. והואיל ואתא לידן פי' פסוק זה אמתיק הדבר למה למעלה בא"וא דבריאה נרמז סוד האכילה. גם לפעמים בזוהר משמע שנאמר ג"כ בא"וא דאצילות אכלו רעים. והשתיה נרמזה בז"ון דבריאה:
ועיקר הדבר כי מבואר בזוהר בפ' פנחס כי האכילה והשתיה היא מסוד הקרבנות ובכל קרבן היה שם נסכים כמ"שה זבח ונסכים דבר יום ביומו והנה הזבח היה בסוד ריח ניחוח ובשר הזבח בא לכפר על בשר החטא שהוא דינים גמורים מה שנתגררו מהחטאים. והם שמות אלה"ים הנרמזים במלת בשר:
אלה"ים דיו"דין ואלה"ים בריבוע וב' כוללים וקצת חטאים היו באים ממחשבה רעה. ולכן הזבח היה צריך לעשות להם ריח ניחוח כדי להעלות הדינים של הבשר למחשבה עליונה שהוא א"וא כמבואר בסוד הריח ניחוח. וכל הדינים דשמות בשר שהוא אלהי"ם בריבוע ומלוי אלה"ים. היה עולה בריח שהוא מורה ג"כ שמות דיני אלה"ים. ב' אלהי"ם בריבוע. י"ח הוא שם אלה"ים פשוט ומלא י"ח אותיות. אך לפי שעיקר החטאים פוגמים בכסא שמשם הנשמה ובסוד מאן דפגים אתרהא. שהוא לבושא דמלכא ושם בחי' שור ונשר כמ"ש בזוהר ולפי' צריך להביא הקרבן מבחינת בהמות ועופות אשר שם בבריאה. ומכיון ששם נתקן הפגם ממילא עלה הריח ניחוח באצילות. בסוד גדולה תשובה שעולה עד כסא הכבוד. שהוא כסוי לכבוד של מעלה. כי מקודם קורע לבושי המלך ח"ו ועתה הוא מכסה לכבוד של עולם האצילות מאורות הבריאה. ונמצא כי עיקר הריח ניחוח להעלות למעלה וכל הדינים כשעולים ממטה למעלה נמתקים בשרשם. ולכן האכילה שהוא מבשר הקרבן עולה למעלה לא"וא מקום המחשבה. ועליהם נאמר אכלו רעים. משא"כ נסכים שיורדים מלמעלה למטה מאימא עילאה למקים השיתין שהוא יסוד זעיר ומלכות שמהם הושתת העולם שהם סוד ציון:
ומחמת שהוא יין המשומר מא"וא עילאין לא היה פחד מהחיצונים למטה כמו למעלה ולכן היה למטה השתיה. ואדרבה הלוים שהם הגבורות היו אומרים שירה על היין כדי להמתיק את בחינתם שהיא גבורה. ביין שהוא בינה. וכל השירה היא בסוד עליה ממטה למעלה והיין הוא יורד עי"ז ממעלה למטה לבסם את הלוים עליונים. והיה יורד לשיתין שהוא סוד החותמות שבמקדש שהיו ביין ובנסכים ביסוד דז"ון. ועליהם נאמר שתו ושכרו דוד"ים גי' אד"ני שהוא ביסוד דוק היטב:
לדיוקנין דחקיקין בכרסייא: פי' שנאן
על אינון בריין: פירוש בריות התחתונים
דמתפשטי רוחין דלהון פי' של העליונים:
בריין דרוחא דלהון פי' בהמות ועופות התחתונים שהרוח שבהם היא מהעליונים וז"ש יסודא בהאי עלמא מנייהו דהיינו מהעליוני'.
דרוחא דלהון מתפשטי עלייהו פי' רוח של העליונים מתפשט על התחתונים.
ולבתר כהנא רבא נ"ב היכל אהבה שהוא ספירת החסד שם נעשה הייחוד.
היינו והיה אם שמוע: נ"ב סוד עטרא דגבו'
ולבתר ישראל דא אמת ויציב: נ"ב היכל הרצון ת"ת וגם מכאן נראה כמ"של דכהן לוי וישראל מעוררים חג"ת דבריאה שהם אהבת עולם וכו' הוא חסד דבריאה וכן היכל הרצון דבריאה:
דאיהי עשאה דרגין וכו' פי' י"ס שבהיכל הרצון הנז'.
כדין אדם דאיהו דיוקנא וכו' פי' אדם התחתון שרומז לה' פרצופים כמ"ש הרב וז"ש דאיהו דיוקנא דכליל כל שאר דיוקנין.
ומסיר גרמיה ורוחיה לגבי אדם וכו' פי' בנפילת אפים מיסר האדם עצמו למיתה בסוד מ"ן למי. וז"ש לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין שהיא המ' דע"ג שנאן.
והיינו אליך ה' פי' שכתב הרב בס"הכ אליך ה' הוי"ה זו היא דב"ן שהיא המ' נפשי אשא בסוד מ"ן. תלת דיוקנין אחרנין הם שור נשר אריה שרומזים לח"גת:
וכל אינון דמתפשטי מנייהו פי' חיילות שתחת ידם:
והיינו יביעו וכו' פי' ג' הנז' רמוזים בתהלה לדוד שיש בה ג' לשונות יביעו ירננו יאמרו. ומה שהוסיף הזוהר ידברו הוא נגד אדם שבמרכבה. ותחלה לא הזכיר רק ג' דיוקנין שהם שנ"א שרומזים לחג"ת ואדם שעמהם שרומז למ' נכלל בהם ולבסוף רמז אותו עמהם בד' לשונות שהזכיר:
עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתייה והא כתיב וכו' ק' שפסוק זה מדבר על זעיר ודווקא עלמא דאתי שהיא בינה הוא דלית ביה אכילה ושתייה: ומאי מקשה על זה שאמר אכלתי יערי וכו' ותירץ מורינו ז"ל שיובן במ"ש הרב בליקוטים כי הזעיר משכני ועיקר מושבו בהיכל הבינה וכשהוא שם ניזון ממה שאמו אוכלת. וכתב בס"הכ בדרוש יו"הך כי אכילת או"א כך הוא מזון ג"ר שלהם מן חסד דעתיק המתלבש בכתר דאריך. ומזון ז"ת שלהם היא ממ"ס דאריך ומשה הוא ג"כ מזון ג"ר של זו"ן ומזון ו"ק של זו"ן הוא מן בינה דאימא זהו כללית דבריו שם ועיין בסבא דמשפטים בפסוק שארה כי שם הארכנו. ומאחר שעיקר מושבו של זעיר הוא באימא עילאה א"כ הוא ניזון ממה שאמו ניזונית דמיון הנוקבא ביוה"ך שהיא ניזונית ואוכלת ממה שאמה אוכלת. כך הזעיר כשאינו יורד למטה אצל הנוקבא הוא אוכל וניזון ממה שאמו אוכלת. והוא מן הבל הפה שאינו אכילה ושתייה ממש. רק הבל הפה לכך אמר הזוהר כי עולם הבא שהוא מקומו של זעיר אין בו אכילה ושתייה. וא"כ איך אמר אכלתי וכ ' שהוא מן המוח דבינה שנק' אכילה. כי אין לזו"ן אכילה לו"ק שלהם רק ממוח בינה דאימא ולזה תירץ רשב"י שבאמת בהיותו במקום או"א אין בו אכילה ושתייה כמו או"א עצמם אמנם ברדתו אל הנוקבא שניהם ניזונים ממוח בינה דאימא הנקרא אכילה והיינו מזו"ן ו"ק שלהם שהוא מהבינה דאימא ועם היות שהזעיר כל משכנו הוא בבינה וניזון ממה שאמו אוכלת דהיינו ממוחא דאריך. עכ"ז לכבוד הכלה ברדתו אצלה אוכל ממה שהיא אוכלת דהיינו מבינה דאימא לו"ק שלהם וז"ש בגין רחימותה אכיל ושתי הואיל ואתי לגבה עביד רעותה. וכן לקמן אמר אוף הכי נמי הכא אכלתי יערי עם דבשי אע"ג דלאו ארחי בכך בגין רחימו דכלה ועכ"ד בביתא דכלה ולא באתר אחרא. באתריה לא אכיל ולא שתי באתר דילה אכיל ושתי. עכ"ל מורינו ז"ל:
למנחה בין תרין דרועין פי' להניחה בין חו"ג דזעיר שמקום המ' הוא אחורי הת"ת.
בההוא שמן דנגיד נ"ב מוחין דאבא נקרא שמן עכ"ל וסוד הענין כי אבא יסד ברתא בסוד ה' בחכמה יסד ארץ.
בכל שייפא ושייפא פי' שהטיפה נמשכת מן המוח ועוברת על כל הספי' דזעיר ומקבלת הארה מהם. וזה על ידי היסוד שהוא העולה בסוד הדעת ומושך הטיפה וז"ש הזוהר וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין עילאין וכו' דהיינו ע"י נמשכה הטיפה מהדעת ועוברת בכל איברי הגוף זהו פשט הזוהר. א"נ יובן במ"ש הרב בליקוטים וז"ל דע כי הזתים הם נ"ה לפי ששבעה מרגלאן הם בז"ק דזעיר והשלשה שמות של נה"י הם אל אלהי"ם מצפ"ץ והם גי' זי"ת. והשני חסדים דנ"ה הם נכתשים תחלה ביסוד ולכן הם מסטרא דצדיק כנז' בזוהר כי שם נכתשים תחלה ביסוד בכח ההכאה והירידה ונפרדים לפירורים רבים ועי"כ יוצא השמן הראוי למנורה שהיא המ' שעולים בסוד אור חוזר ממטה למעלה ויוצאה הארתם מאחורי החזה אל הנוקבא ומשם בניינה ותיקונה וזהו אמרו כתית למאור. פי' למאור המנורה. וביאר עוד ואמר להעלות נר תמיד:
פי' מ' שהיא הנר תעלה אור ממטה למעלה עכ"ל ובזה נבין לשון זה שאמר וצדיק איהו דכתיש כתישין שהוא היסוד שבו נכתשין השני חסדים המגולים בכח הירידה כמ"ש בשם הרב וז"ש ואפיק שכל אינון שייפין עילאין דאינון זיתים קדישין משח רבות דהיינו שע"י יוצא השמן מן החסדים דנ"ה הראוי למנורה שהיא מ' שבונים אותה מאחורי החזה. וזהו כוונת הזוהר לפי מה שכתב הרב ז"ל:
דלא יימרון ברעותא דדחלנא אכלין ליה הכי פי' אם אוכלים אותו נא יאמרו מפני אהבתו נאכל נא:
טלה יפלחון ולא אמרא שהוא כבש גדול:
אמ"ל הכי שמענא דכל בעירא רבא פי' אפי' בהמה גסה הם אלוהות שלהם ולכן הכה הקב"ה כל בכור בהמה כתיב כל מחמצת וכו'. פי' פעם קוריהו מחמצת ופעם קוריהו חמץ ותירץ דא דכר הוא חמץ.
ודא נוקבא דהיינו מחמצת כמ"ש הרב שמחמצת היא נוקבא דס"א אותיות חמץ מת שהיא נוקבא דס"א הפך מ' דקדושה הנק' ת"ם והכא מת.
אר"ש וכו' פי' תירצת שינוי מחמצת וחמץ ועדיין לא תרצת למה בנוקבא כתיב תאכלו ובזכר יאכל:
דכר דאיהו אחיד בחוטא דדכיו יתיר בבקשה לא יאכל פי' מפני שס"מ יש בו חוטא דדכיו יותר מנוקביה לכך כתיב לא יאכל שהיא לשון בקשה שלכאורה היה תולה על דעתינו לאוכלו לכך מבקש ממני לא יאכל. אבל בנוקבא הוא לא תאכלו באזהרה וז"ש לא יאכל. דהיינו לזכר. לא תאכלו לנוקבא דס"א
ומ"ש והא כתיב לא תאכל עליו חמץ פי' שגם בזכר אמר לא תאכל באזהרה.
ותירץ אסגי תיבין יתירין ליקרא פי' מפני כבוד הזכר שיש בו חוט דק קדוש הוסיף בו לא יאכל לשון בקשה. ואח"כ אמר לא תאכל שהוא באזהרה. וז"ש אבל בקדמיתא לא יאכל וכו'. ה"ג קשה מתרוייהו מחמצת מ"ט. ור"ל שמחמצת היא קשה מחמץ ושאור.
מחמצת מ"ט בגין דריחא דמותא אית תמן וכו' מאן דאכיל חמץ בפסח אקדימת ליה מותא בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב וכו'. בח"י דף ט' כתב עליו וביארו חכמי האמת שר"ל שיכרת נפשו מעדת ישראל ע"כ לא תתגלגל בגלגול ישראל. רק בבהמה או בגוים ערלים ח"ו. ודורשי רשומות אמרו כי נושא עון עובר על פסח. כפשע בינו ובין מגי"פה גי' חמ"ץ: ה"ג מצה אמאי אתקריאת מצה אלא הכי תנינן וכו' וכן הוא בזוהר מדוייק:
גער חית דא חיה וכו' פי' ניקבא דס"א:
דנעץ קנה בימא רבא פי' דכורא דקליפה יונק ממלכות דקדושה הנקרא ימא רבא ושיעור הכתוב גער חיה שאוחזת בקנה א"נ כאלו אמר גער חיה וגער קנה שהם ז"ון דסטרא אתרא שיאבדו:
וסוף פי' מלכות דס"א נקרא סוף שהיא סוף הספי' דס"א:
ה"ג דאתבר לה' ואיהי פעולה לפניו ור"ל שאותה הפעולה דהיינו שמשבר רגליה של קנה היא לפניו שמיד עושה אותה:
חמשין תרעין פי' נש"ב
ומ"ש ראשיכם פי' כל א' יש לו ראש כדי להכלל בחבירו.
אלין אינון תרעין דלתתא מאבהן ואינון תלתא בתראי נ"ב נה"י דזעיר נקראים שערים:
ואינון אבהן עילאין פי' חג"ת דזעיר:
ובגין דאלין דאינון אופנים פי' נה"י הם בחי' האופנים:
אלין אמהן פי' ד' פרצופים של מעלה דקדושה והם לאה ורחל בלהה וזלפה:
וארבע אינון לתתא פי' שהם למטה מזעיר:
דא מלכא עילאה דכולא פי' זעיר:
ומאן איהו ה' צבאות נ"ב יסוד דזעיר:
אורייתא בארונא נ"ב ביסוד דנוקבא:
משיכו דשבע דרגין לתתא פי' הארת ז"ק דזעיר למלכות ולכך הקשה והא שיתא אינון. לפי שעטרת היסוד היא בכלל היסוד ואינה נמנית. ותירץ מה שאנו אומרים שבע היינו עם הבינה.
אלא חמש בנין פי' חג"ת נ"ה:
שית אינון פי' עם היסוד:
אלא שבע אינון וכו' נ"ב עם המ' המשלימתם וזה הפך מ"ש לעיל דשבע הם ו"ק עם הבינה ואנו משלחים האם ואת הבנים תקח לך להאיר למלכות. והכא אמר ו"ק עם המ' הם שבע:
מקרא קודש דא קריאה וכו' פירוש שאנו קוראים למ' הנקרא חודש ומביאים אותה אצלנו: ה"ג ובג"כ איקרון מקראי קודש. ור"ל שו"ק דזעיר נקראים ע"י המ' הנקרא קודש אשר תקראו אותם מקרא קודש:
בצפצופא דילהון וכו' פירוש כאלו אמר אשר תקראו אתם דהיינו שאנו קוראים לו"ק דזעיר וכן קודש שהיא המלכות קוראה להם וזהו מקראי קודש:
והכא לא כתיב אשה פירוש בשבועות טעם בתולה טעים בג"כ לא כתיב ביה אשה שהוא לשון אשה. וכפי האמת טעם בתולה טעים ומ"ש דהא אחרא לא קריב וכו' הוא כמו ד"א שמפרש אשה לשון אישים:
באילנא דדעת טו"ר פירוש המל' רגליה יורדות מות ולכ"א אינון באמצעיתא שהמ' תמיד בקו האמצעי ה"ג ובג"ד והקרבתם עולה לה' ולא אשה עולה לה' ועולה לשם עולה. פירוש המלכות עולה לשם שהוא זעיר הנקרא שם הוי"ה. וז"ש ועולה לשם שהוא זעיר עולה לשם ליינק ממנו: דינא תקיפא פירוש לאה. ודינא רפייא רחל. והם ב' ימים של ר"ה:
וכן בכל שאר יומין לא כתיב אשה פי' ביום הכפורים וביום שבועות שהזכיר לעיל אבל בסכות ובשמיני עצרת כתיב אשה:
דאתי מרחיק מגו אתר וכו': פירוש כמ"ש הרב בפרשת תולדות ובפרשת בלק דארמי מייא בההוא יינא והם חסדים דאבא וגבורות דאימא. וכנגד אבא אמר דאתי מרחיק שאבא נקרא רחוק. וכנגד אימא אמר מגו אתר דחמרא עתיקא.
עיטא ברבקה פי' מלכות: ה"ג טעין כמה טיעני:
ומ"ש כל שאר יומין פי' מר"ה עד הסוכות וכדמפרש.
ואיהי לא שרייא תמן: פי' המלכות אינה שורה על הקליפות להכניעם לפי שעדין לא נתעוררו אבל ביום ב' שהתחילו להתגלות כדמפרש בסמוך וגילויים ביותר ביום שלישי דאוסיף וגרע עשתי עשרה אזי המלכות שורה עליהם להכניעם ושיעור הכתוב ותנח התיבה שהיא מלכות בחדש השביעי שהוא תשרי בי"ז לחודש הוא יום ג' בסוכות על הרי אררט שהם הקליפות: