כמה חיילין אינון דאורייתא פי' ישראל שהם חיילות הזעיר הנק' תורה וחיילות המ' הנק' משכנא. ולא מתפרשי דא מן דא כגוונא דלעילא. פי' כמו שז"ון למעלה אינם נפרדים ח"ו. כן אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא שתמיד ארון התורה הוא בתוך המשכן:
ובג"כ חייליהון עאלין בחושבנא פי' אותם שהם מבן עשרים שנה ומעלה.
ומ"ש בר אינון אחרנין פי' פחות מבן כ' והנשים והטף:
בהאי ובהאי פי' ישראל יש להם אחיזה בזעיר הנק' תורה ובמ' הנק' משכנא. בא' לחדש השני בשנה השנית כולא חד פי' שחדש הב' ושנה השנית כולם ביסוד שהוא הנקרא חדש ושנה, והוא שני למ' שהיא ראשונה והיסוד שני לה וז"ש והאי איקרי חדש זיו רמז לההיא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא. שר"ל שהיסוד הוא חדש זיו בסוד ויהי יוסף יפה תואר. והוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא שהיא המ'. דהא כדין עלמין כולהו אשתכחו בשלימו. פי' כיון שיסוד ומ' מזדווגים. ודאי שגם פרצופים העליונים מזדווגים גת הם. לפי שאין להם ליסוד ומ' ממי לקבל טיפה אלא מפרצופים העליונים מהם וכע"זהד כל פרצוף הגבוה מחבירו מזדווג עם נוקבא דיליה כדי ליתן לפרצוף שתחתיו נמצא שבהזדווג יסוד ומ' ודאי כל פרצופי האצילות שלמים וכן ג"כ בי"ע כשמזדווגים יסוד ומ' בא להם שפע ואשתכחו שלמין. לאשתמודעא דהא כד נפקי ישראל ממצרים בחודש הא' הוה קשה מה בא להשמיענו הרי זה פשוט בפסוק שבניסן נגאלו. ויש לומר שכוונת הזוהר לומר שמפסוק זה ידענו שיציאת מצרים היתה ע"י המלכות כמ"ש הרב ז"ל שהבינה האירה במ'. ומ' הוציאתם ולכך אמר הכתוב בשנה השנית לצאתם מארץ. לומר שהיסוד נק' שנה שנית לגבי המ' שהיא ספי' ראשונה שהוציאתם מארץ מצרים. וז"ש בא' לחדש הב' וכו'. את בית אהרן הכי נמי נשין וכו'. פי' מתיבת את דריש הנשים של הכהנים:
בחד אילנא עילאה קדישא נ"ב יסוד דזעיר. היה מתברך מאתר דכל ברכאן וכו'. נ"ב יסוד הבינה. וביה אתנטעו ואשתילו שרשוי. פי' כי ע"י יסוד הבינה נמשכו ה' חסדים וה' ג' ליסוד דזעיר. מאתר דכל אינון ברכאן נפקי ביה מיסוד דזעיר שכל הברכות מתקבצים שם:
על הררי ציון נ"ב נ"ה הרים על יסוד הנק' ציון: חיים עד העולם נ"ב משפיעים למלכות:
ודא איהו נהירו דעלמא פי' מ. ובי"ע מציון מכלל יופי. פי' מיסוד שהוא יפה בסוד ויהי יוסף יפה תואר. אלהים שהיא המ' הופיע. האירה ממנו:
כולא הוא בחביבותא: היינו שכל הפרצופים מתעוררים ע"י הגבורות שהם מעוררים האהבה בסוד חמים האש הצפוני ומ"ש כולא הוא ברחימותא ר"ל ע"י החסדים הנק' רחימו והכוונה שתחלה שמאלו תחת לראשי. ולבסוף וימינו תחבקני. ומ"ש כולא הוא בשלימו היינו סוד הזווג. כדין הוא שלמא דכולא. פי' שיש זווג בכל פרצופי בי"ע. שלמא דעילא. פי' שיש שלום ושפע למלאכים שהם עילא. ותתא פי' שיש שלום גם לבני אדם התחתונים. ר"א פתח שמחו את ירושלים: טעם פתיחה זו על פ' איש על דגלו וכו' משום שמפרש בסמוך שירושלים היא המ' ונק' שמחה. והמ' היא על ד' דגלים שהם נגד ארג"מן שהם כסא למ':
בכל המקום אשר אזכיר את שמי: נ"ב וכל התורה כולה שמותיו של הק"בה ונק' שמו: ועביד שלמא לעילא יסוד דזעיר. ותתא יסוד דנוקבא וכדמפרש בסמוך:
יעשה שלום לי לעילא נ"ב יסוד דדכורא. שלום יעשה לי לתתא. נ"ב יסוד דנוקבא עכ"ל וטעם שביסוד דכורא הקדים מלת יעשה. הוא כמ"ש הזוהר בפ' ויקר' דף י"ד ע"ב וז"ל מ"ט לא אקדים שלום הכא אלא בגין דאתעבר חוייא וכו':
ובג"כ יעשה אקדים וכו' וכתב שם הר"חו ז"ל בהג"הה וז"ל ר"ל כשיכרות הערלה ונראית ראש העטרה אזי יעשה שלום לי ר"ל יתקן הברית ואזי שלום לי עכ"ל. ובזה יתורץ הענין שביסוד דזעיר הקדים מלת יעשה לפי שכבר הוסרה הערלה כשנעשה יסוד דדכורא. דתמן אתחברת אתתא בבעלה: נ"ב ואז שורה ת"ת בארץ ישראל מלכות:
וכדין חדוותא דכולא וכו' פ' זהו כמש"ל כמ"ש הזוהר שלמא דכולא שלמא דעילא ותתא:
דבר אחר עבדו את ה' ביראה דא כ"י פי' בשמחה וביראה כולם רומזים על המ' אלא בזמן שבית המקדש קיים נק' המלכות שמחה ובזמנא דאיהי בגלותא נקראת יראה:
ושכיבת לעפרא פי' בבריאה כמ"ש העפר אשר יהיה בקרקע המשכן משכן היא מ' דאצילות וקרקע המשכן היא בריאה. והבירורים שנק' עפר הם שם והמלכות יורדת לבריאה ללקט הניצוצות. ולכ"א ושכיבת לעכרא:
וכדין בשמחה תצאו ודאי: פי' וא"כ מה שנק' שמחה הוא אחר שבא המלך והקימה מעפר והיינו אחר הגאולה כמד"א ההרים נ"ב מלאכים מצד הת"ת והגבעות נ"ב מלאכים מצד המ'.
איש על דגלו באותות פי' הוא סיום דברי רבי אלעזר שפתח לעיל שמחו את ירושלים וכו' ועכשו מפרש ד' מחנות שכינה ולכך אמר לקמן שמע חמוי ונשקיה לר"א ש"מ שכל זה הוא דברי ר' אלעזר:
אלין ד' משריין פי' ד' דגלים של ישראל שבעולם הזה וז"ש דאינון תריסר שבטין וכו'. כולא כגוונא דלעילא נ"ב ג' לכל צד עכ"ל והיינו ד' מחנות שכינה שהם ארג"מן שכל אחד יש עמו שנים ששם עלו שבטים אלין י"ב שבטין וכו'. פי' י"ב שבטים שבעו"הז:
שבטי יה הא אוקמוה פי' י"ב מלאכים שתחת המ' הנק' י"ה כדמפרש:
בגין די"ה עדות לישראל נ"ב קרא המ' י"ה כי בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. וג"כ נק' חכמת שלמה חכמה זעירא:
ובג"ד הראובני וכו' פי' י"ה בכל אחד מהשבטים שהיא המ' שמעידה על ישראל שלא טמאו בריתם כמ"ש גן נעול:
אבל ודאי הכי הוא פי' באמת כן הוא כמו אבל אשמים אנחנו. ומביא ראיה למ"ש שיש י"ב למטה בעו"הז ויש י"ב תחת המ' וכולם נשרשים מי"ב שבזעיר וז"ש אבל ודאי הכי הוא וכו'. דהא אילנא עילאה קדישא אחתם בחותמוי והיינו י"ב צירופי הוי"ה שבזעיר:
ה"ג כתיב ודמות פניהם פני אדם ול"ג דכתיב והשתא מפרש ד' מחנות שכינה:
דיוקנא דאדם אתכליל בכולהו פי' שאע"פי שהם פני שור פני נשר פני אריה היינו הבטת שור ונשר ואריה אבל לעולם הם צורת אדם דוקא וכמ"ש הזוהר בפ' תזריע דף מ"ח ע"א וכמ"ש הר"חו שם:
ואפין הוו לד' סטרא דעלמא פי' שכל א' יש לו ד' פנים וכמ"ש וד' פנים לאחת:
ומתפרשן בדיוקנהון ר"ל שהם פני שור פני נשר פני אדם בכל א' ומ"ש וכולא כלילן ביה באדם הוא כמ"ש שכולם פני אדם אלא על הבטה של כל א' הוא נקרא שור או נשר או אריה. תרין מכאן ותרין מכאן נ"ב ב' זרועות ובהם ו' פרקים ו' שבטים דרום צפון: ואפ"כ יוצאת המ' בחזה ואח"כ ב' שוקין ו' פרקים ששה שבטים אחרים:
תרין מכאן ותרין מכאן וי"ה בינייהו פי' המ' נק' י"ה כמש"ל. זהו כפי הג"הת הר"חו ז"ל ועי"ל מ"ש אלין ד' משריין דכנסת ישראל הם י"ב מלאכים שתחת המ' ומ"ש דאינון תריסר שבטין תריסר תחומין וכו כבר נודע שי"ב מלאכים הנז'. קורא אותם הזהר י"ב שבטים בכמה מקומות. ומ"ש כולא כגוונא דלעילא ר"ל י"ב שתחת המ' הם כמו י"ב שבזעיר. ומ"ש ששם עלו שבטים וכו' פי' הם י"ב שתחת המ':
ומ"ש שבטי יה הא אוקמוה פי' הם י"ב שבזעיר ששורשם מא"וא הנק' י"ה. ומ"ש בגין די"ה עדות לישראל. ר"ל י"ה שהם א"וא מעידים על ישראל שהוא זעיר שיש לו מוחין מהם כמ"ש באידרא זוטא ואסהיד בא"וא גווני דאנפוי. דהיינו כל מי שרואה פני זעיר מאירים מן המוחין יעיד שהם מא"וא. והם מעידים ג"כ על ישראל של מטה כמש"ה הראובני וכו' וז"ש אבל ודאי הכי הוא שר"ל באמת יש י"ב שבטים בזעיר. דהא אילנא קדישא שהוא זעיר אחתם בחותמוי שהם י"ב שלו ומ"ש כתיב ודמות פניהם וכו' עכשו מפרש י"ב שבמ' כמ"ש לעיל. וממ"ש הזוהר בסמוך תרין מכאן ותרין מכאן וי"ה בינייהו נראה מדוייק כי י"ה היא המ' כמ"ש הר"חו ז"ל:
ולבתר אינון תרין אחרנין פי' דן ואפרים:
ארבע משריין אינון לד' סטרי עלמא פי' ארג"מן שתחת המ':
וז"ש אוף הכי לתתא וכו' שהם ד' דגלים שבעו"הז:
לקבל משרייא דאורי"אל פירוש שאורי"אל במזרח נגד יהודה
לקבל משרייא דמיכ"אל פי' מיכ"אל בדרום נגד ראובן מזבח ה"נ דרומית מזרחית. פי' כמו שלמעלה מיכ"אל ואורי"אל מחוברים כאחד שהם דרום ומזרח לכן במזבח כנגדם דרומית מזרחית. וכן צפונית מערבית נגד גברי"אל ורפ"אל שהם ג"כ מחוברים:
דאיהו שירותא דכולא וכו' נ"ב ד' חלוקות אלו נגד הוי"ה שירותא דכולא ראשית חכמה יו"ד: עילאה דכולא בינה ה': קדישא דכולא ישראל ו' כולא אתכליל ביה מ' דכלילן בה כלהו.
יו"ד מזרח פי' אבא הנק' מזרח והוא י"וד דשמא קדישא. הוא שירותא דנהורא. פי' שאבא נק' שירותא כנודע שממנו התחיל הגילוי ה"ג ואפיק לדרום. והיינו חסד שיצא מאבא כנודע שחסד הוא קו החכמה:
ותלייא בשירותא דמזרח פי' שדרום הנז' תלוי באבא הנק' שירותא ונק' מזרח וכאלו אמר בשירותא שהוא מזרח. אי נמי ואפיק לדרום היא בינה שיצאה מאבא וטעם שנק' דרום משום דנפיק מינה דרום כמ"ש לקמן. ה"ג ה' דרום מינה נפיק דרום דעייל יו"ד שירותא דמזרח ואפיק ליה ומן ה' תלייא דרום וצפון וההוא די בינייהו. והכי פירושו דרום היא בינה ומפ' למה נק' הבינה דרום ואמר מינה נפיק דרום. ומ"ש דעייל יו"ד וכו' ר"ל בינה שהוציאה חסד הנק' דרום כיצד היתה סדר יציאתו ואמר שנזדווג אבא שהוא יו"ד והוא שירותא ונקרא מזרח. עם אימא ואז הוציאה לחסד הנז'.
ומ"ש ומן ה' תליין וכו' פי' הם חג"ת כי דרום וצפון הם ח"ג וההיא דבנייהו היא ת"ת. וכולם מהבינה: וע"ד תנינן מאן דיהיב מטתו וכו'. בש"ע א"ח סי' ר"מ כתב יזהר ליתן מטתו ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום כי כן מפ' בין צפון לדרום אבל האר"י ז"ל כתב בס"הכ ר"ל ראשה למזרח ומרגלותיה למערב וצדדיה בין צפון לדרום עכ"ל ומלשון זה מוכח כדבריו שכתב דהא בן דכר איהו בין צפון לדרום. וידוע שהת"ת שהוא בן דכר ראשו למזרח שהוא אבא ורגליו למערב שהיא מ' וצדדיו בין צפון לדרום:
ברזא דיו"ה פי' יו"ד הוא בחי' החסד. ו' ת"ת ה' גבורה והם חג"ת הנז': ועיין במ"ש הרב בכוונת הלולב בצירוף ששה יה"ו:
ה' בתראה מערב פי' מ':
אחיד ותלייא חסד פי' שחסד הוא קו החכמה. וכן גבורה היא קו הבינה:
דדרום תוקפיה במזרח: נ"ב חסד מאבא הנק' מזרח:
דאיהו שירותא דשמשא והזעיר נקרא שמש:
ותוקפא דשמשא לא שרייא אלא בשירותא פי' תוקף הזעיר והארתו אינה אלא מאבא הנק' שירותא. כמ"ש הרב שכשבאין מוחין דאבא לזעיר הם דוחין החיצונים בסוד החכמה תחיה בעליה. כיון דדרום נטיל תוקפיה דמזרח הוא אנהיר לצפון נ"ב גבורה עכ"ל. ופי' מזרחית צפונית ר"ל אחר שהחסד קיבל הארה ממזרח שהוא אבא. אזי מאיר לצפון שהוא גבורה וכולל אותו עמו וז"ש וצפון. אתכליל בדרום:
צפונית מערבית וכו' פי' שהמלכות מקבלת מהגבורות הנק' צפון בסוד שמאלו תחת לראשי ואח"כ מקבלת מהדרום שהוא החסד בסוד וימינו חחבקני. וכללות לשון המשנה כך ובא לו לקרן דרומית מזרחית. השתא לא דייק הזוהר מלת לקרן עד לקמן דף ק"ך ע"א. ודרומית מזרחית ר"ל חסד מקבל מאבא הנק' מזרח. מזרחית צפונית ר"ל אחר שהחסד קיבל מאבא הנק' מזרח מאיר לצפון שהיא גבורה וכוללו עמו. צפונית מערבית. היינו שהמ' שהיא מערב מקבלת מצפון בסוד שמאלי וכו' מערבית דרומית. בסוד וימינו וכו':
לגבי קב"ה דאיהו בין צפון לדרום כמש"ל שהת"ת הוא בין צפון לדרום:
ה"ג ולגבי כנסת ישראל דאיהי בין צפון לדרום ור"ל שהמלכות שנק' מטה היא אחורי הת"ת ראשה למזרח שהוא אבא ומרגלותיה למערב שהוא יסוד שגם הוא נק' מערב כמש"ל דף קי"ט ע"ב וצדדיה בין צפון לדרום שהם ח"ג. ולכן אמר הזוהר לעיל אוליפנא קב"ה יהיב מטתיה וכו'. שהזעיר הנק' קב"ה יהיב מטתיה שהיא מלכות שהיא באחורי הת"ת. בין צפון לדרום ומכל זה משמע כפי' האר"י ז"ל ולא כדברי הש"ע:
ויולד חכם ישמח בו גרסי' ול"ג וישמח בו עכ"ל: לפי שהמקרא הוא ויולד חכם ישמח בו והמסורת הוא יולד חכם וישמח בו. והזוהר קא דריש מקרא ולא מסורת כמו גיל יגיל וכו' שהוא המקרא ולא המסורת שהוא גול יגול:
בתוספת ו' וכו' נ"ב דהו"לל יולד חכם ישמח בו מאן דאפקיד בידא דמלכא מדי: נ"ב והרי הכל הוא שלו ומה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מה פקדון הפקיד בידו כיון דעאל ליליא אילנא דמותא שליט בעלמא. נ"ב בסוד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ואילנא דחיי וכו': נ"ב זעיר נסתלק בגו אימא עילאה בסוד השינה והדורמיטא עכ"ל ור"ל נשמת הזעיר עלתה בסוד מ"ן לאימא. ונל"עד שלכך אמר הזוהר אסתלק לעילא לעילא. שר"ל שנשמת זעיר נסתלקה ממנו ועלתה למעלה וזהו אסתלק לעילא. ומ"ש לעילא פעם שנית היינו שנסתליק לאימא:
ת"ח לאו כדאי הוא האי אילנא דמותא וכו': נ"ב ר"ל אין כח ורשות בידה לוותר כי היא מדת הדין ושורת הדין נותנת הנפש החוטא' היא תמות:
ושביק ואהדר ההוא אילנא דמותא וכו' פי' אע"פי שהיא מדת הדין ומפני העונות צריך שימות האדם: ועכ"ז שביק אותם העונות ואהדר פקדונא למאריה:
לראות היש משכיל פי' כדי שיוכר בין הצדיקים העומדים בלילות ובין אותם שאין עומדים לעסוק בתורה. כגוונא דאית לעילא אית לתתא אית וכו': תני והדר מפרש מ"ש דאית לעילא היינו ימינא ושמאלא ומה שכתב דאית לתתא היינו ישראל ועמין:
עד דתליין מן רישא כדי להבין לשון זה נקדים מ"ש הרב בקהלת יערב וז"ל מ"ש הזוהר בפ' במדבר דף קי"ט ע"ב על פ' קולה כנחש ילך ועל פ' נפלה לא תוסיף קום שהוא ענין זנבא ורישא וכו' והענין הוא כי הנה לא נשאר בנוקבא דזעיר דאצילות דקדושה רק בחי' מלכות שבה שהיא בחי' העשירית התחתונ' שבה ושאר הט"ס עליונות שבה שבאו לה מט' ספירות עליונות דזעיר כנודע אלו ירדו למטה בנוקבא דקליפה ואלו הט' ראשונות נקראי' רישא אשר היא שכיבת לעפרא כי נתונה בין הקליפות בסוד עפר המשכן אבל בחי' אחרונה שבה נק' זנבא היא לבדה נשארה באצילות והיא השולטת עתה בזמן הגלות וגם אומות העול' שהם זנבא יש להם שליטה ותגבורת בגלות הזה לפי שניזונים מן הזנבא השולטת עתה. אבל ישראל שהם רישא וניזונים מן הרישא והנה רישא שכיבת לעפרא ולכך ישראל בגלות הזה הם נכנעים ושפלים תחת א"וה הנק"י זנבא עכ"ל. וז"ש עד דתליין מן רישא דהיינו שיונקים מט' ספירות דמ' שנק' רישא. שאע"פי שהקליפות ואומות העולם יונקים מזנבא שהיא מ' דנוקבא עכ"ז חיותם הוא מהרישא. לפי שגם המ' שהיא זנבא משם חיותה. וז"ש בסמוך וכגוונא דרישא וכו' נטיל זנבא וכו' מ"ט בגין דאחיד ביה דהיינו שהזנבא שהיא מ' דנוקבא. מהרישא שהם ט' ספירות דנוקבא היא יניקתה:
מה אקוב לא קבה אל דאיהו רישא פי' שהמ' נקרא אל וט' ראשונות שלה הם רישא ובמדבר לא אשתכח בדינא. ולכ"א בלעם היאך אקללם והמ' נקרא אל אין בה דין. ואע"ג דהאי אל אוקימנא פי' שאל הוא בחסד וא"כ איך אמרנו שהמ' נק' אל. ותירץ האי מלכותא קדישא נטיל שמא כגוונא דכולא. דהיינו שמ' נק' בשמות הספירות שעליה ולכך נקרא אל כמו החסד:
והאי טב וחסד פי' שאל הוא חסד בסוד חסד אל. ומ' שנקרא ג"כ אל היא טוב וחסד דבי"ע שמשפעת להם שפע וז"ש והאי טב וחסד דהאי עלמא ובג"כ איקרי אל. פי' כיון שהיא טב וחסד לבי"ע לכך נק' אל. אל שד"י הא אוקימנא וכו': פי' שד"י הוא היסוד דביה ספוקא דעלמא שהם מ' ובי"ע שניזונים על ידו:
דהא קאי אל היא דאזדווג ביה פירוש מלכות הנקרא אל מזדווגת עם היסוד הנקרא שד"י ובג"כ איקרי אל שד"י וכו'. אל שהיא מ' מזדווגת עם שדי שהוא היסוד:
בג"כ כגוונא דאתער רישא וכו' פי' עתה חוזר לתרץ קושיות ר' יהודה למה אומות העולם מתערין בלילייא. ואמר כגוונא דאתער רישא שהם ישראל שיונקי' מן רישא: הכי נמי אתער תתאה שהם או"ה שיונקים מזנבא. ה"ג מאן עביד לזנבא דאסתלק לעילא ושליט ומחי. רישא דאתכפייא לתתא. ולא כהגהה וכן הוא בזוהר מוגה. ור"ל שזנבא של הנחש היא השולטת כיון שרישא אתכפייא לתתא. ועכ"ז מאן מדבר לזנבא אלא האי רישא דיליה ואחר שפירש הזוהר ענין הנחש שהוא המשל חוזר ומפרש הנמשל: ואמר בגין דא השתא שאר עמין דאינון אחידן בזנבא וכו': דהיינו שכיון שאחוזים במ' דנוק' שהיא באצילות לכך גם הם שולטים: ומ"ש ורישא כפוף לעפרא כמ"דא נפלה וכו' היינו הט' ראשונות של הנוקבא ירדו לקליפה ואזי גם ישראל שהם רישא הם בגלות.
ומ"ש ועכ"ד האי רישא וכו': פי' שאע"פי שהט"ס דנוק' הם בקליפה עכ"ז מדבר לזנבא שהיא מלכות דידה. ולא"וה האחוזים בה וזהו שהביא ראיה מפ' שמוני נוטרה את הכרמים שהם או"ה הנק' זנבא היונקים ממ' דנוקבא הנקרא זנבא ג"כ:
איקרון סגולה בין לעילא בין לתתא: פי' שח"גת הם סגו"ל ואברהם יצחק יעקב למטה הם ג"כ סג"ול: היינו שכינה שרויה במערב נ"ב רחל ביסוד הנק' מערב:
ישראל סבא: ופי' הכתוב בך שהיא המ' שנקרא בך לפי שיש בה הארת כ"ב אתוון ולכך נק' ג"כ את על ידה יברך ישראל שהוא זעיר לתחתונים:
מאי קמ"לן פי' מי הכריחך לפרש ישראל הוא ישראל סבא: ודילמא ה"פ בך שהיא מ' יתברכו יש' התחתונים:
ותירץ אלא בך וכו' ור"ל שא"כ ית' יש' או יבורך יש' מבעי ליה מהו יברך ישראל אלא ודאי כדאמרן:
דאנת במערב נ"ב יסוד נקרא מערב:
וכתיב אני אל שד"י: פי' מלכות הנקרא אל מתחברת עם שד"י שהוא היסוד כמש"ל: אלא ימינא הוה זקיף שזקף ימינו יעקב אע"ה כדי ליתנו על הבכור שהוא מנשה שכן ראוי להיות. אבל סטי ליה שכינתא כלפי אפרים וארח ריחא דשכינתא על רישא כדין אמר בך יברך ישראל: ובזה מתורצת הקושייא דלעיל שאמר אוליפנא דחמא עמיה שכינתא וכדין אמר בך יברך ישראל. ולכך הקשה והיאך חמא וכו'. ועכשו מתרץ שכיון שהריח ריח השכינה על ראשו כדין אמר בך יברך ישראל. ולא מפני שראה בעיניו. ודריש שכל לשון השכלה:
וחמא דאיהו למערב: פירוש אפרים הוא במערב והוא רומז לשכינה שהיא במערב שהוא היסוד לא חברא בגופא פיריש שהמלכות היא אחורי הת"ת. וכדין כולא חד. פירוש זו"ן מתייחדים יחד לאתברכא עלמא פי' בי"ע:
מקבל עליה עול מלכות שמים: פירוש עול השכינה ומפ' ואזיל במה מקבל עליה עול השכינה ואמר מסדר שבחא וכו' דהיינו ע"י הזמירות שמשבח לקונו:
דעשרה תושבחן דעשרה כתרין קדישין וכו' פירוש שכתב הרב בס"הכ הללי נפשי וכו' היא מלכות דיצירה הנקרא נפש הללויה כי טוב וכו' הוא יסוד דיצירה ולפי שתוקף הדינים הוא ביצירה לכך אין מזכירים נ"ה בפירוש רק רמוזים ביסוד וז"ש לא בשוקי האיש ירצה וכו'. הללו את י"י מן השמים ת"ת. הללויה שירו לי"י שיר חדש חסד וכלול עמו הגבורה הללו אל בקדשו ג"ר דיצירה: הרי חמשה הללויה כוללים כל עשר ספירות דיצירה עכ"ל: ובזה נבין מ"ש דעשרה כתרין קדישין דשמא קדישא שנידע כי זעיר מקנן ביצירה הנקרא שמא קדישא:
לבתר סיים בעשרה וכו': פי' מלבד שמזמור זה הללו אל בקדשו נגד ג"ר דיצירה: גם נרמזו בו עשרה שבחים כנגד עשרה פרטיות כמ"ש הרב בסידור.
לבתר אשרי לה בחסד בסיומא דצלותא פי' באשרי שאחר העמידה נמצא בתהלה לדוד שאומרים קודם עמידה ואחר עמידה אנו מחברים המ' בחסד. וע"י תהלה לדוד שבמנחה אנו מחברים אותה עם הגבורה וז"ש ולבתר בצלותא דמנחה תלייא וכו'. דאתייהבת בין צפון לדרום. פי' שבשחרית שהוא בחי' החסד ובמנחה שהוא דין על ידם שורה בין חו"ג שהם צפון ודרום והגם דכתיב שמאלו תחת וכו'. ואח"כ וימינו. וכאן בתפילה מקדימים הפסד קודם הגבורה. כבר תירץ הרב שהתעוררות הימין קודם לשמאל.
ברזין קטירין נ"ב בסודות הקשורים
ובדא תעלון וכו' נ"ב כי המ' היא ראשונה בקשורא קדישא דדרום נ"ב חסד.
ובדרום תקיפו דוכתא וכו' נ"ב ואח"כ תייחדוהו ותשאר דבוקה בחסד עכ"ל ור"ל שמערבית דרומית היינו מ' דבוקה בחסד הנק' דרום. א"ל והא לא יכיל עד דמקבל עליה וכו'. פי' ר' אלעזר לא דקדק מלת לקרן כמש"ל בדף קי"ח ע"ב בפירוש המשנה שפי' ר' אלעזר לעיל ולכך הקשה והא לא יכיל וכו'.
דהא ובא לו לקרן וכו' פי' המ' נק' קרן כנודע דתמן הוא אילנא דחיי. פי' דרומית הוא זעיר שבניינו מהחסדים הנקרא דרום ואנו מחברים אותו עם אבא הנקרא מזרח וזהו דרומית מזרחית. דתוקפא דדרום במזרח. פירוש תוקף הזעיר הנקרא דרום לפי שבנינו מהחסדים הוא ע"י אבא הנקרא מזרח:
ומזרח דאתקשר בצפון פירוש אבא הנקרא מזרח מתקשר עם אימא הנקרא צפון והיינו מזרחית צפונית. ומלי נחלין ומבועין. פירוש החסדים הנקרא נחלין ומבועין שהם מהגבורות מאימא יוצאים א"נ נחלין הם הו"ק דזעיר: ומבועין הם הספירות דנוקבא שנובעין מ"ן מתתא לעילא:
דאיהי טמירא עילאה פירוש ולכך נקרא צפונית מלשון אשר צפנת ליראיך. ומ"ש ומסטרא דיליה נפיק צפון: הוא טעם אחר למה נקרא צפונית: לפי שיצא ממנה הגבורה הנקרא צפון ומ"ש ודינין מסטרא דילה מתערין. הוא טעם ג' למה נקרא צפונית לפי שדינים הנקרא צפון מתערין ממנה דהשתא אתקשר בצפון סתם: פירוש צפונית מערבית: מלכות הנקרא מערב מתקשרת עם אימא הנקרא צפון:
לבתר בעי לקשרא לה בדרום: פירוש מערבית דרומית: לקשרא המלכות עם זעיר הנקרא דרום דתמן הוא קשורא דכולא: פירוש שבזעיר מתקשרין מוחין דאריך ודאו"א. וגופא ביה אשתכח: פירוש ת"ת דזעיר הנקרא גופא ומלכות שם היא דבוקה כנודע:
ולבתר הכי לקשרא לה בתרי דרועי פירוש צפונית מערבית הוא לחברה עם השמאל הנקרא צפון: מערבית דרומית הוא לחברה עם הימין הנקרא דרום: ואעפ"י שאמרנו שצפונית מערבית הוא חיבור אימא בברתא. ומערבית דרומית הוא חיבור מלכות בזעיר: הא והא איתנהו וזיל הרב בסידור. ובא לו לקרן נוקבא דרומית מזרחית מייחד אבא עם זעיר: דרום הוא זעיר מזרח היא אבא מזרחית צפינית. אבא באימא: מזרח אבא צפון אימא: צפונית מערבית אימא בברתא. מערבית דרומית נוקבא בזעיר עכ"ל. והיינו כפירוש רש"בי ע"ה ולא כפירוש ר' אלעזר לעיל דף קי"ח ע"ב במשנה זו:
כלהו שלמין והאי חסרה דלא אית בה ו' נ"ב צ"ע שהרי גם באשרי חסר נ' וגם בכאן חסר ב"ק ולמה הקשה על ו' יותר מן ב"ק:
מעטר בטוטפי נ"ב לאו דוקא כי הציצית קודם:
בקדמיתא עובדא וכו' ז"ל הרב בס"הכ בקיצור סדר עליית התפלות בחול הכל כדי לתקן ד' עולמות אבי"ע ע"י מעשנו וכוונת תיקון זה הוא לתקנם במקומם עצמם לעשות שלא יתדבקו ויתאחזו בהם הקליפות אשר סביבותיהם כמו בלילה. תחלה כשאדם יטול ידיו יכוין כי הקליפות של ג' אחרונות דעשיה נפרדים משם מסוד החיצוניות:
אח"כ יפנה ובזה מתקן ג' אחרונות דעשיה הפנימיות שלהם וע"י טלית קטן פנימיות ג' אחרונות דיצירה וע"י טלית גדול מתקן חצוניות ג' אחרונות דיצירה. וממילא נתקנו חיצוניות ז' ראשונית דעשיה. וע"י תפלין של יד נתקנו חיצוניות ג' אחרונות דבריאה וממילא פנימיות ז' ראשונות דעשיה. וחיצוניות ז' ראשונות דיצירה. וע"י תפלין של ראש נתקנו חיצוניות ג' אחרונות דאצילות. וממילא נתקנו פנימיות ז' ראשונות דיצירה וחיצוניות ז' ראשונות דבריאה. אבל פנימיות בריאה אין צריך לתקנם וכן ז' ראשונות דאצילות בין פנימי בין חיצון אין צריך תיקון. וכן פנימיות ג' אחרונות דאצילות. הרי בארנו כל סוד המעשה. ועתה נתחיל בסוד הדיבור כמבואר בזוהר במדבר בדף ק"ך ע"ב וז"ל ת"ח רזא דמלה אע"ג דצלותא תלייא במילולא ובדיבורא דפומא. כולא תלייא בעובדא בקדמיתא וכו'. ונאמר כי עד עתה תקננו העולמות כדי לסלק מהם אחיזת הקליפות כדי שאח"כ ע"י תפלותינו נוכל לכלול עולם בעולם ולהעלותו למעלה עכ"ל בקיצור. ובזה מובן לשון זה ומ"ש ידכי גרמיה וכו' פי' ע"י הקרבנות אנו מעלים עשיה. וע"י הזמירות יצירה. וע"י היוצר בריאה. וע"י העמידה אצילות:
ואי פגים עובדא מילולא לא אשכח אתר וכו' פי' אם לא עשה המעשה תחלה כדי להרחיק הקליפות מאבי"ע שלא יתדבקו בהם. גם הדיבור לא הועיל כלום. כי היאך יעלו העולמות ע"י מלולא והקליפו' אחוזים בהם. וז"ש ואי פגים עובדא מלולא לא וכו': דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו השתא וכו'. מכאן מוכח כדברי הרב ז"ל שמיד אחר העמידה יתודה ויאמר ויעבור ויפול על פניו מיד ואפי' בב' וה' ולא כנוהגים לומר כל הסליחות בב' וה' ואח"כ ניפלים ע"פ. דהא כתב הזוהר דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו השתא בעי וכו' משמע שמיד אחר הוידוי נפילת אפים: