א"ל א"ה רבי מה תוספת לנשמתא וכו' פי' מה תוספת לנשמה שהיא מהמ' יותר משל מט"ט הרי הכתוב השוה אותם דכתיב אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך. וקס"ד דהכי קאמר אין יניקה לס"א בין מהנשמה שהיא מבן ובת שהם זו"ן בין מהנשמה שהיא מעבד ואמה ובהמה שהם בריאה יצירה ועשייה כדלקמן:
ואת שאיל דא וכו' ופי' הכתוב לא תעשה כל מלאכה דהיינו שאין יניקה לס"א מנשמה שהיא מהמ' לא מבעיא אם יש לה לבוש מבן ובת שהם זו"ן. ולא מעבד שהוא יצירה. ואמה שהיא בריאה. אלא אפילו אין לה אלא לבוש מעבד ואמה שהם יצירה ובריאה אפ"ה אין יניקה לס"א ממנה:
ובעירן דאינון אופנים פי' עשייה ששם האופנים:
או בכל חיון פי' שחיות ביצירה כמו עבד שהוא ביצירה:
לא תעבוד בו עבודת עבד פירוש אינו נפגם כמו נשמה שהיא ממט"ט שנקרא עבד שנפגמת ביד ס"א:
אבל סבא וכו' פי' כיון שהנשמה מהמ' היאך כתיב אם אחרת וכו' דמשמע שיתן לו הקב"ה נשמה אחרת ולא נשמתו שהיא מהמ' ותירץ הבדלה חולו של שבת. פי' לעולם הנשמה היא מהמ' והאי דקאמר קרא אם אחרת וכו' קאי על לבוש דילה שהוא ממט"ט שנקרא הבדלה חולו של שבת דהיינו צריך להבדיל בינו שנקרא חול נמ' שנקרא שבת וכדמסיק:
ומ"ש א"ל דא אמתא וכו' פי' הוא מט"ט וקראו אמה בהשאלה שעיקר אמה הוא בבריאה וז"ש בסמוך דא מט"ט והאי גופא איהו אמה:
דאינון מסטרא דעבד כמ"ש הרב בליקוטים שני אלפים תורה הוא ביצירה ששם מט"ט ומשם היו דור המדבר
ותלת אלין אינון אמה עבד ושפחה פי' אמה בבריאה עבד ביצירה שפחה בעשייה:
ה"ג זכה יתיר יהבין ליה רוח אצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא והנה הרב בס' הגלגולים הקשה מאמר זה עם מ"ש בדף צ"ח ע"א דהכא תלה הדבר בזכות לבד ולא בשנים ובדף צ"ח אמר כד זכי לי"ג שנין ולהלאה איקרו בן לכ"י ובן עשרים ולהלאה איקרי בן לקב"ה דהיינו שהנשמה שהיא מהמ' ישיג אותה האדם כשהוא בן י"ג ושל זעיר מבן עשרים משמע דבעינן זכות ושנים. ותירץ ששני בחינות יש. יש נשמות חדשות שלא נכללו באדה"ר ויש בהם מעלה וגרעון. המעלה היא שבפעם הראשונה שיבוא לעולם יכול להשיג עד יחידה דאצילות וגרעון שצריך זכות וגם שנים וז"ש דף צ"ח. ומ"ש בכאן זכה יתיר דמשמע דבזכות לבד תליא מלתא. איירי בנשמות של קין והבל שיש בהם ג"כ מעלה וגרעון. המעלה היא שדי לו בזכות לבד בלא שנים. והגרעון הוא שאינו משיג בפעם ראשונה שיבוא לעולם רק עד נפש דאצילות ומשם ואילך אינו יכול להשיג רוח דאצילות בפעם הראשונה רק אחר שימות ויבא בגלגול וכעזה"ד עכ"ל ס' הגלגולים. ולענ"ד קשה אמאי קאמר הזוהר הכא זכה יתיר יהבין ליה רוח דאצילות וכו' זכה יתיר יהבין ליה נשמתא דאו"א וכו'. וכיון דאיירי הכא בנשמות קין והבל אינו משיג בפעם ראשונה רק עד נפש דאצילות ותו לא כמ"ש. ואפשר שמ"ש הזוהר זכה יתיר יהבין ליה רוח דאצילות וכו' היינו אחר שימות ויבוא בגלגול: ויש מתרצים מ"ש זכה יתיר יהבין ליא רוח דאצילות וכו'. היינו רוח דמ' דאצילות. וכן מ"ש נשמתא מסטרא דאו"א היינו חו"ב דמ' דאצילות וכן מ"ש הוי"ה בשלימו היינו יחידה דמ' דאצילות:
בכל רקיעין הוא המקיפין אופנים בעשייה שרפים בבריאה חיון ביצירה כמש"ל:
מאן הוא נחשא וכו' פירוש הרב בליקוטים שהוא הס"א הנקרא נחש':
דפרח באוירא הרב לא פי' מלת באוירא ומורינו פירש במ"ש הרב באוצ"ח שהקליפות הם בין אור מקיף ובין אור פנימי וז"ש דפרח באוירא שפורחים באויר שבין המקיף לפנימי. עוד נלע"ד לפי שהקליפות מדור שלהם במדברות שאין בהם יישוב אלא אויר לבד אמר בהו דפרח באוירא. א"נ לפי שהקליפות יונקים מיסוד דנוקבא הנקרא אוירא כנודע ומשם נפרדים וז"ש ואזיל בפרודא כמ"ש בפ' בא אל פרעה דהא התנין הגדול הוה נשיב על תהומא ועבר רוחא אחרא שהוא הדר ובטש בההוא רוחא. א"נ דפרח באוירא לפי שהחיצונים יונקים מיאהדונה"י שנק' אוירא כמ"ש הרב ועיין מה שנכתוב בדף ק"ה ע"ב ובפר' פקודי דף רמ"ו ע"ב:
אית נייחא לחד נמלה היינו הנשמה שהיא בתוך הקליפה כנודע דטיקלא עשיקת נשמתין וכיון שנשבר ונחלש כחו אית לה ניחא:
שרי בחבורא וסיים בפרורא פירש הרב בספר הליקוטים הנה המ' דאצילות היתה אחב"א עם זעיר מחוברת עמו וננסרה ואח"כ חזרה עמו פנים בפנים והס"א עשתה כן שהיתה אחב"א נוקבא דס"א עם בעלה. ואח"כ ננסרה אך כאשר ננסרה ונפרדה אז בא יום השבת ונשארה בפרודא ולא יכלה עוד להתיחד פנים בפנים וז"ס שרי בחבורא וסיים בפרודא עכ"ל:
נשרא דקא מקננא וכו' פי' הרמ"ק ז"ל נשרא היינו היבם שמייבם אשת אחיו שאינו בת זוגו וז"ש נשרא דקא מקננא באילן דלא הווה:
ומ"ש בנוי דאתגזלו ולאו מן בריין וכו' פי' שהבנים שהוליד היבם אינם נקראים על שמו אלא ע"ש אחיו המת. ולאו מן בריין שלא נאמר שהבריות גזלו אותם לכן אמר ולא מן בריין אלא דאתבריאו באתר וכו'. דהיינו שנולדו ע"י אשת אחיו שאינו שלו:
כד סלקין נחתין וכו' לקמן דף ק' פירש הסבא בעצמו שמדבר על הגוף הראשון שמת בלא בנים דנחתין ליה לגו אדמה ואתדן תמן ובתר סלקין ליה להאי תבל השתא נחית השתא סליק:
תרין דאינון חד פי' השני גופות הם נשמה אחת שרוחא קדמאה דשבק באתתיה הולך לגוף הראשון בתחית המתים ובההוא רוחא יקום ההוא גופא. ורוחא ערטילאה היא באה בגוף השני שהוא בן היבם וז"ש תרין דאינון חד:
וחד דאינון ג' פי' גוף השני יש בו ג' רוחות רוח דאעיל תמן ההוא פרוקא הוא במקום לבוש הגרים ורוחא ערטילאה. ונשמתא עילאה דאמשיך עליה קב"ה וזהו חד דאינון ג' וכן פי' הסבא עצמו דף ק':
עולימתא שפירתא דלית לה עיינין פי' האר"י ז"ל כי הזעיר יש לו ב"פ ק"ל שהם ה' הוי"ות דחסדי' גי' ק"ל וה' הוי"ות דגבורו' ק"ל אחרי' והם ב' עינים כי עין גי' ק"ל. אבל המ' אין לה אלא ה' הוי"ות דגבורות שהם גי' ק"ל עין אחת וז"ש דלית לה עיינין שנים: עוד פי' האר"י זל"הה וז"ל דע כי הכלה הכלולה נאצלה בין תרין דרועין ונמצא חו"ב שבה במקום חו"ג שלו וחו"ג שלה במקום נ"ה שלו. ונ"ה שלה אין להם על מה שיסמוכו ולכך רגליה יורדות מות ונאחזים בה הקליפות. וגם בראש שיש נ"ה הפטמיים הרמוזים בעינים אין לה ולכך צריך ליתן עינו בכוס של ברכה להמשיכם לה מהזכר העליון וז"ש בפ' משפטים דלית לה עיינין עכ"ל האר"י ז"ל בליקוטים:
בסבא דמשפטים השכינה עולימתא שפירתא דלית לה עיינין בסע"ה דף ע"ב ע"א כתב הטעם שהיא מסטרא דיצחק קאתיא בסוד ותכהן עיניו מראות. ובעינים שבה של דינים גדולים כנ"זל בפ' הסבי עיניך מנגדי. והדינים דעיינין יש יורדים להיכל זכות ונעשה מהם ע' סנהדרין עין תחת עין ששם מקום הדין והחשבון. אבל באצילות היא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. כי כל הדינים שבה יורדים לבריאה. ובפרט שידוע שמוחין דאלהים דקטנות יורדים לבריאה. ונשארה באצילות כולה יפה. ומו"ם שם אלהים אין בה. וזה שיעור הכתוב עיניך שהם הדינים גדולים הם בריכות בחשבון בריכות לשון בריכה שיורדים למטה כמים הניגרים ארצה להיכל זכות. מקום הדין וחשבון ושם הוא שער בת רבים. כי בעולם האצילות הוא רה"י גבוה עשרה שם מ"ה. ורחבו ד' אותיות הוי"ה. משא"כ עולם הבריאה שם מתחילים הקליפות שהם שער בת רבים. שבהיכל זכות שם מקום הדין והחשבון וכפי אשר נפסק שם לרעה ח"ו אזי לוקחים הקליפות כח מהגבורות ההם לאשר ולקיים כל הפסקי דינים אשר נפסק שם משא"כ באצילות יש שם מיתוק הדין. ותשלום הפסוק עד"ז ע"ש באורך:
(עולימתא) שפירתא דלית לה עיינין בח"י דף ע"א סוד מ"ש שלחן בצפון מנורה בדרום הם סוד לאה ורחל. מנרתא דסתימא היא לאה שהיא עלמא דאתכסייא שדיניה תקיפין ואנו ממתיקים אותה בדרום ונודע כי עיני לאה רכות יאין לפי שמאירים בה בעינים שלה נ"ה דאימא. משא"כ רחל שהיא עולימתא שפירתא וכו' כי אין מגיעין אליה נ"ה דאימא וע"כ היא רמוזה לשלחן. שלחן גי' ב"פ צדק"ה וצדקה היא מלכות בשתי בחינותיה בחי' לאה שבה ובחינת רחל שבה ולכן הוא בצפון דמסטר' דמנורה קא אתיא אבל לאה אע"פי שדיני' תקיפין מ"מ השמן של המנורה סוד נ"ה דאבא הכלולים בנ"ה דאימא. כי השמן שבתוך הזית הוא נ"ה דאבא והזתים עצמן הם נ"ה דאימא וכו' ואפשר שכינה אותה בלשון סתימא לפי שהארה הבאה אליה היא ג"כ סתימא דכל סתימין כדרך שסידר הרב בלשון התפלה יהא רעוא מן קדם סתימא דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין סתימא דכולא. דהיינו חוט הא"ס הנכנס תוך א"ק ומאיר בכל האצילות ומגעת הארתו עד לאה ורחל אלא שלאה שדיניה תקיפין אנו צריכין למתקה בשרש החסדים שהוא הדרום ועל זה כינה אותה סתימא. מפני שסתימא דכולא נהיר בה:
(וגופא) טמירתא ואיתגלייא פי' ביום היא גנוזה ובלילה נגלית לפי שאז עת שליטתה ופי' איהי נפקת בצפרא כמ"ש בפ' בשלח דף מ"ו כד אתי צפרא כדין מלכא ומטרוניתא בחדווא ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה:
אתקשטת בקישוטין דלא הוו פי' שהמ"ן שבהם מתקשטת המ' הם מהבירורין שנבררו ואותם בירורין לא היתה להם הוי"ה מעולם:
תרין אינון תלת פי' תחלה היה הסבא עם ר' יוסי הם שנים ועתה שבא ר' חייא הם ג' והג' הם חד כי האחדות בחברים:
אנא טייעא אתעבידנא ומיומין זעירין ז"ל הרב בס' ק"י דע כי מי שהוא צדיק וחסיד הרבה באים צדיקים אחרים מאותו עולם לגלות לו רזי תורה וז"ס כל העוסקים בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלים לו רזי תורה והבן שלא אמר ונגלים לו רזי תורה אלא ומגלים לו ע"י נשמות הצדיקים אחרים. וענין גלוי נשמת הצדיק לבוא אל האדם לגלות לו רזי תורה הוא באופן זה כי אין לך נשמה שאין לה לבוש א' הנקרא כסותה ונק' חלוקא דרבנן הנעשית ע"י המצות וכמו שמלאכי אברהם נתלבשו ונתגלו אליו כן אלו הצדיקי' מתלבשים בההוא חלוקא דרבנן ומתגלים לאדם לגלות לו רזי תורה ואמנם כאשר לא נשלם אז מתגלים הנשמה או הרוח או הנפש. אמנם אם השלים הצדיק כל שלימותו אזי נשמתו נעשית מרכבה אל הבריאה ואינה זזה משם אחר שהיא שלימה. והרוח אל היצירה ואינה זזה משם:
והנפש אל העשייה והיא הבאה ללמד רזי תורה לצדיקים אם הם משרשה וכשאינו מתלבש רק בחינת הנפש אזי נגלה אל האדם בחינת טעין חמרי כמ"ש בפ' בראשית ובפ' משפטים כרב ייבא סבא שאמר לר"א ור' יוסי בכל אתר דאנא אשכח רבנן אנא טעין אבתרייהו ודע כי אין יכולת בשום צדיק בעולם להתלבש בההוא חלוקא דרבנן אם לא שבתוך נשמתו יתלבש ניצוץ א' ממרע"ה עכ"ל האר"י ז"ל ובזה מובן לשון זה:
ברא חד זעירא לא ידענו כוונתו בזה ואפשר שרומז על הנפש כמ"ש הרב בסוד טעין חמרי שהיא נפש של הצדיק שיש בה ניצוץ מרע"ה וז"ש ויהבית ליה בבי ספרא דהיינו שע"י תורתו חובר נפש שלו עם ניצוץ מרע"ה ואו"א נקרא ספר כמ"ש בפרשת תרומה ע"פ השמים מספרים כבוד אל. ומשה גי' קפ"ד קס"א אחורים דאבא ופנים דאימא וז"ש ויהבית ליה בבי ספרא: ובעינא דאשתדל באורייתא כי כל מגמתו לזכותם דברי תורה וסודותיה כמ"ש הרב שלכך בא מאותו עולם:
ה' לי לא אירא וכו' כתב הרמ"ק ז"ל לפי שרצה לגלות להם רזי תורה לכך הזכיר ט' תיקוני דיקנא דזעיר שנרמזו בפסוקים אלו כי הדיקנא כופה הדינים והחיצונים:
כמה טבין וכו' ד' לשונות אלו נגד חו"ב חו"ג א"נ נגד פרד"ס א"נ נגד נרנ"ח שבתורה ויחידה נעלמת:
היכי אימ' קמי רבנן פי' שאינו דרך ארץ להתחיל עד שיתחילו הם:
אקרא אחרא סמוך לקמן בדף ק"א ע"ב נפרש כוונתו בזה:
ועל אורחא דא הוה איש כהן וכו' פי' איש כהן במ' והוא בחינת נפש. סגן בזעיר בכללותו והוא בחי' רוח. כהן גדול בינה והוא בחי' נשמה. כהן דלאו איהו גדול הוא בחי' חסד דזעיר כמ"ש לעיל ובת כהן דא נשמתא עילאה ברתיה דאברהם אבינו ש"מ כהן סתם הוא בחסד שהוא אברהם. וז"ש לקמן וע"ד אית נשמתא ואית רוחא ואית נפש שהסגן שהוא בזעיר וכהן דלאו איהו גדול שהוא בחסד דזעיר כולם בחינת רוח. וצ"ל בעוה"ז היאך היו ד' מינים אלו וי"ל דאיש כהן הוא כהן הדיוט. כ"ג כפשטיה סגן כפשטיה. כהן דלאו איהו גדול הוא הכהן שהיו מזמינים ביוה"כ שאם אירע קרי לכ"ג ישמש הוא. אבל אין לומר כהן סתם הוא מרובה בבגדים שלא נמשח בשמן המשחה כהני בבית שני. דההוא כ"ג ממש הוא:
מאתר עילאה פי' בינה:
דאילנא דחיי פי' זעיר ומפרש ואזיל ע"י מי באים הנשמות מהבינה לזעיר ואמר וכד רוחא דכהנא נשבא ויהיב באילנא דא דהיינו שעל ידו באים הנשמות מן הבינה לזעיר כמש"ל ואיהו משיך להאי נשמתא מאתר עילאה:
באוצר חד פי' מ':
משיכי בהדי יצה"ר פי' שמחשב בשעת תשמיש שום מחשבה זרה ובזה גורם שיהיה הגוף של בנו בנינא דאיש זר.
דאתבני מערלה וכו' פי' ואחר מיתה אינו זוכה למעלת צדיקים שבישראל. אית טיקלא חדא בהאי סטרא כתב הרב בסה"כ בדרוש ק"ש שעל המטה שהטיקלא דעשיקת נשמתין הוא קליפת נוגה:
מאזני צדק פי' הוא הטוב דנוגה. מאזני מרמה הוא הרע דנוגה:
ואתעשקת מניה פי' שנעשקה מסיבתו ור"ל שהוא עשק אותה מהקדושה:
באילנא דדעת טו"ר פי' היא קליפת נוגה בכללה:
אתעשקן מסטרא אחראי פי' מסיבה ס"א שהוא עשקם מהקדושה: ה"ג וחשוב בעלמא:
בכה האי סבא נ"ב לפי שהזכיר שליטת אדם באדם והוא פגם ששולט אדם בליעל על אדם דקדושה לכך בכה:
חדו חברייא ובכו נ"ב על תגבורת אלהים על הוי"ה בגלות עכ"ל. ובאלו השני בכיות מצא הרב טעם מספיק אבל כל הבכיות שבכה הסבא מכאן ואילך לא נתן טעם להם. והדבר ידוע שמרוב יראת שמים שבו היה בוכה כמ"ש בדף ק"ב ע"א כל הני בכיין דבכינא לאו בגינייכו הוא אלא דדחילנא ממארי עלמא כו'.
דא נשמתא בגלגלוי על עובדין בישין דעלמא פי' שנעשקה הנשמה ביד האמה בשביל עובדין בישין דעלמא כמ"ש הזוהר לעיל וכד אתנהגן בסטרא דרע וכו'.
כל נשמתין הוא עשוק לון ונטיל לון: לא תצא כצאת העבדים פי' כמ"ש לקמן בפסוק לעם נכרי לא ימשול למכרה שלא יקחו אותה חסידי או"ה או ממזר ת"ח אלא לישראל בלחודייהו שפסוק לא תצא ופי' לעם נכרי שניהם כוונה א':
ויחמצון בחומץ דא פי' שהנשמה זו נעשקה פעם א' ע"י הטיקלא באותו עולם ואח"כ פרחת מן ידה ובאה לתינוק הזה ומשום חיבור הטיקלא שהיתה נשמה זו שם מחמצת. מה עושה הקב"ה מסלק התינוק הזה קודם זמנו:
אי אתקיים בה פי' אם יתקיים האיש הזה בעוה"ז יחמיץ לכך מסלקו קודם זמנו:
אי תימא דהא בההוא סטרא וכו' פי' שלא תאמר מיום שברא הקב"ה לנשמה זו גזר עליה שתהיה נעשקת ביד ס"א לכך אמר לא באל"ף:
והשתא בגלגולי טיקלא פי' בעון הדור נעשקה בידה והיינו לו בוא"ו.
כמה דאמרו לחסידי שאר עמין פי' הסבא פליג אספרי קדמאי דלעיל וס"ל שלא יקחו אותה אלא ישראל לבד:
אלא נטלת לה פי' אחר שנעשקה.
בטיקלא פרחת מן ידה ועאלת בההוא אתר שהוא ינוקא עד דלבתר נטיל קב"ה נשמתיה פי' כיון שרואה הקב"ה שסופו יחמיץ נותן לה הקב"ה רשות להורגו ונוטל הקב"ה הנשמה ומניח לה הגוף ועיין בדף קי"ג ע"א שאמר כן הסבא בפי' שאחר שנעשקה הנשמה בטיקלא פעם א' עוד אחר שבא לעוה"ז מת התינוק קודם זמנו כן פי' מורינו וכן כתב הרמ"ק שהסבא פליג עם ספרי קדמאי. ושיעור הכתוב וכי ימכור וכו' דהיינו שנעשקה ביד ס"א שהיא אמה לא תצא וכו'. פי' שלא יקחוה חסידי או"ה או ממזר ת"ח אלא פרחת מן ידה ובאה לתינוק ישראל גמור. ואזי אם רעה דהיינו אם תחמיץ והפדה ע"י המיתה קודם שתחמיץ אשר לא יעדה ר"ל לא תעלה על דעתך דגזר עליה שתעשק ביד ס"א מיומא דהות אלא השתא בעון הדור לו יעדה בוא"ו:
לעם נכרי הוא רמז לא תצא וכו' שאין לחסידי או"ה חלק בה:
בבגדו בה בעוד דלבוש יקר וכו' זה פי' שני במלת בבגדו בה דלעיל בדף זה פירש בבגדו בה דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא שמפרש בבגדו לשון בגידה אבל כאן מפרש בבגדו לשון בגד:
לההוא סטרא בה נ"ב לצדיק זה שמסתלק קודם זמנו:
ה"נ בתיובתא דגופא פדה נפשו מעבור בשחת נ"ב ס"ת תורה. פירוש ע"י התורה יהיה הפדיון:
היכל אהבה נ"ב בבריאה והיינו תתת כסא הכבוד שהוא ק"ק והיכל אהבה תחתיו עכ"ל ולפ"ז מ"ש בגו טינרא תקיפא רקיעא טמירא היא בריאה:
הכי גרסינן אשלים לה עשייה אחרא ונ"ב כי העשייה בבינה והשמיעה במלכות:
בחורבן בי מקדשא נ"ב עפר נק' נחש והארץ היתה משועבדת לו ובחרבן חזר לשלוט עליה
ומתפשטן וסלקין לעילא פי' בג"ע של מטה הם מתלבשים בנשמות הגרים וכשעולים לג"ע של מעלה נפשטים מאותו הלבוש וסלקי לג"ע של מעלה וכמ"ש בזוהר דף צ"ח ע"ב וכד סלקין לעילא מתפשטן מניה וטעם שהביא הסבא פ' וישוב העפר וכו' לפי שרצה לפרש הכתוב אחר שישוב העפר על הארץ כשהיה דהיינו אחר המיתה. אזי בשבתות וימים טובים והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה דהיינו שעולה הרוח למקום הנשמה שהנשמה היא צרורה בצרור החיים שהיא המ' שנק' אלהים. ודרש בו דרשה אחרת תחלה ואח"כ חזר לעניינו כדרך המדרש וכולהו בעלמ' דאתי ואתמשכן מתמן יובן בהקדים מ"ש האר"י ז"ל בסה"כ וז"ל דע כי שני אכילות הם בא"וא שנ' אכלו ריעים. אכילה א' עתיק המתלבש בגולגולתא דאריך נמשך ממנו שפע עד פה דאריך ומשם יוצא לחוץ לפי שאינו יכול לסובלו בתוכו ומשם לדיקנא דאריך ומשם לפה דא"וא ומקיף עליהם. ומשם שואבים ג"ר דא"וא: אכילה שנית נמשך השפע ממוחא סתימאה דאריך לפה דאריך לגרון דאריך שהוא כתר דא"וא ונמשך עד פה דא"וא ונכנס בגרונם עד ו"ק דפנימיות א"וא ומזה ניזונים ו"ק דפנימיות או"א וז"ס ה' קולות דפנימיות שהמ' ניזונית מהם ביו"הך:
ושני שתיות בז"ון שנ' שתו ושכרו דודים א' לג"ר דז"ון שהוא ממוחא דאריך כדלעיל. שנית ממוח בינה דאימא שהוא שם אהי"ה דיו"דין לפי שהוי"ה בנקודת אלהים היא הבינה. ויו"ד חכמה שלה אהי"ה דיו"דין וה' בינה שלה אהי"ה דיו"דין ג"כ. ו' ו"ק שלה אהי"ה דאל"פין. ה' האחרונה אהי"ה דהה"ין מ' שלה. ונמשך השפע מאהי"ה השני בינה דאימא ונתלבש בחסד דאבא ונמשך עד חסד דאימא ומתלבש בו לפי שהחסד אינו מתעבה ומשתנה לכך השפע מתלבש בו ומשם ניזונים ו"ק דז"ון:
והנה אה"יה דיו"דין שהוא מוח בינה דאימא וחסד דאבא שהוא הוי"ה דע"ב יש בהם ז' יו"דין וב' גדפי דא' דאהי"ה הנזכר הם מ"ן שהוא סוד האכילה שאכלו ישראל במדבר והוא מאכל מלאכי השרת כי אע"פי שהוא שתייה השנית נק' ג"כ אכילה נמצא כי האכילה נמשכת מאה"יה דיו"דין והוי"ה דע"ב ויש בהם ז' יו"דין ושרשם מהוי"ה בניקוד אלהים שהוא ז' יוד"ין ג"כ וז"ס מ"ש בסבא שארה הוא הוי"ה בניקוד אלהים הנמשך מעלמא דאתי וכיון שמזון נמשך מבינה שהיא אלהים לכך נרמז אלהים במזון הזה. ש' אלהים דיוד"ין א' כללות אלהים ר' אלהים בריבוע ה' חמש אותיות אלהים. וגם עונתה הוא כזה ג"כ כי ענתה חסר והזווג אינו כמו המזון שנמשך מאה"יה ומע"ב לבד אבל טיפת הזווג נמשך מע"ב ומכל ד' אהי"ה הנזכר:
והנה ז' יוד"ין דאה"יה ודע"ב הם ע' דענתה וג' אה"יה הנשארים הם תנ"ה דענתה והנה טיפת הזווג נמשך מנ"הי שה"ס תרי ביעי ואמה ונ"ה נק' צבאות ואמה הוא הוי"ה והם הוי"ה צבאות לרמוז שטיפת הזווג נמשכת מנ"הי דאימא אל זעיר ונ"הי דאימא הם ג' מילואי אהי"ה שהם תנ"ה ומתחברים עמהם אהי"ה דיו"דין והוי"ה דע"ב שהם ע' דענתה ונמשכים שם ונעשים גם הם הוי"ה צבאות שהם כמנין ענתה והנה כשם שיש עונה באו"א כך יש עונה בז"ון לכן שני ענתה גי' תשמיש עכ"ל הרב: ובמקום אחר כתב האר"י ז"כ וז"ל אכתר"יאל בכתר. י"ה באבא הוי"ה צבאות באימא כי שם סוד עונה בסוד צבאות כנזכר בסבא ע"כ שארה כסותה ועונתה עונה טמירא בסוד שם צבאות עכ"ל ובזה מובן מאמר זה:
סתימין עילאין דאילנא דחיי נ"ב יסוד דזעיר. דביה עונה טמירא פירש ביסוד דאימא כמ"ש בשם הרב וז"ש דמתמן נפקת:
וכלדא בעדונא וכו' פי' כל ג' אלה שארה כסותה עונתה הם מהבינה.
טינרא דעלמא סמיך עליה פי' הרמ"ק ז"ל הוא רש"בי יומא דתלגא הוא רע"ק שהיתה זקנו לבנה כשלג ורש"בי ורב ייבא סבא היו תלמידים דר' עקיבא: פולין לנ"ב גוונין פירש שהיו מפלפלין בשם ב"ן עכ"ל הרמ"ק: והרח"ו ז"ל בהגהותיו בפ' פקודי דף רס"ח ע"א כתב יומא דתלגא היא בינה וא"כ הכי פירושה כשתלכו לרש"בי אמרו לו דידכר יומא דתלגא דהיינו פלפול שהיו עושים בשם ב"ן שביסוד דאימא כמו שאמר הרב בליקוטים:
דהא נפקת מרשו דס"א פי' שיצ"הר היה שולט באדם בהיותו פחות מבן י"ג ומי"ג והלאה יצא מרשות ס"א ולכך אחר י"ג שבאה הנשמה לאדם נפקת מרשו דס"א שעתה אינו שולט באדם כמקודם ומ"ש דאזדמנת ליה. קאי על הס"א וכן מ"ש ינוקא דקאי ברשו דערלה. א"נ יובן במ"ש האר"י ז"ל בליקוטים וז"ל מתשעה שנים ויום א' אזי הזעיר עולה בסוד מ"ן אל הבינה כמו התינוק התחתון שעולה נשמת הצדיק בסוד מ"ן אל המ' מי"ג שנים ויום א' וטעם ההפרש שביניהם כי זה עולה מט' שנים ויום אחד וזה עולה מי"ג ויום א' הוא כי הלא זעיר אחר שנשלמו לו ט' שנים ויום א' שראוי לביאה כבר הוא ראוי לעלות ואז פוגע תכף במקום המילה העליונ' שהם נה"י דא"וא ונעשים לו מוחין אך תינוק התחתון כשמתחיל לעלות מט' שנים ויום א' פוגע בערלה שהם הקליפות ולכן ג' שנים עומד כנגד שני ערלה ונשלמו לו י"ב ויום א' ושנת י"ג פריו קדש הלולים ומי"ג שנה ויום אחד אז עולה בסוד מ"ן למ' עכ"ל. ובזה מובן מ"ש דקאי ברשו דערלה.
תנינן בכל יומא ויומא וכו' ושיעור הכתוב כך הוא ואם לבנו יעדנה שהיא הנשמה הבאה לצדיק זה הנק' בנו מי"ג והלאה מהו עושה לו כמשפט הבנות דהיינו כמו שהיה עושה לו בהיות הצדי' זה פחות מבן י"ג דהוה מתבר לס"א ולכן הקב"ה היה מקשט נשמתו בגן עדן כך עתה מבן י"ג ואילך אע"פ שנשבר כח יצה"ר אפ"ה מקשט לה כמו שהיה עושה לה בתחלה:
מגו אילנא דחיי נ"ב יסוד זעיר:
דאזלין מתמן פי' זו"ן. הם קב"ה וכנסת ישראל הנז'.
ההוא סטרא דטוב אתגבר ואסתלק לעילא פי' הניצוצות שבקליפת נוגה מתבררים בכח תורת הצדיק ועולים בסוד מ"ן למ' ובאי' להם מוחין מאו"א וז"ש וקב"ה וכנסת ישראל מתעטרן בההוא טוב. ה' אלהי כ"ב א"וא:
דא שירותא דמהימנותא פי' או"א נקראי' שניהם ראשית.
סליקו דמחשבה פי' אבא:
דעלמא דאתי פי' בינה: גדלת כ"ב חסד:
בדי ערבות נ"ב נ"ה:
אילנא דחיי נ"ב ת"ת:
ענפא מרירא נ"ב ס"מ:
הכא אתכליל שמאלא נ"ב שמים אש ומים כלולים בת"ת:
נהר דנפיק מעדן פי' יסוד דאימא וכתב הרב שמחסדים וגבורות שביסוד אימא נתקנו נה"י דזעיר בסוד ומבינה נביאים וז"ש הזוהר ואשתרשו ביה במימוי אינון תרי בדי ערבות שהם נה"י ולכך הביא ראיה מפ' ועל יובל ישלח שרשיו ונודע כי יובל הוא יסוד אימא ושיעור הכתוב ועל יובל שהוא יסוד דאימא ישלח זעיר שרשיו שהם נה"י שלו.
אלין עבים נ"ב פי' כי זה ע"ב דחסד וזה ע"ב דגבורה דהיינו האחוריים ונקראים שניהם עבים:
כולהו פרחין מגו גנתא דעדן פי' ג"ע דלתתא וכן מוכח לקמן בדף צ"ט ע"ב שנשמו' הגרים הם יוצאים מג"ע שלמעה.
לאן אתר תייבין פי' בא הסבא לשלול שלא נאמר שחוזרים למקום שמשם יצאו דהיינו ג"ע של מטה.
ומתלבשן בהו וסלקין פי' ביני ביני דהיינו באויר שבין ג"ע של מטה לג"ע של מעלה אבל בג"ע שלמעלה מפשיטין אותם כמ"ש הזוהר בסמוך.
ונחתו גו גנתא בלבושא דא פירש בג"ע שלמטה:
אתהנין מריחא דקא אריחו מגו לבושיהון אלין פי' שנשמות הגרים כבר באו בעה"ז ונשמות אלו של ישראל שעדין לא באו לעול' הזה יש להם הנאה מנשמות הגרים שכבר עשו מצות ומ"ט והכירו וידעו ענייני העולם הזה:
ה"ג דבגין דאתלבש מיד לא הוה מאן דאשגח בה: פתח ההוא סבא טעם פתיחה זו לומר כשם שמרע"ה בההוא לבושא אתהני מכולא כך הנשמות של ישראל ע"י נשמות הגרים הם נהנים ובההוא לבושא:
סליק משה לטורא כתב האר"י בס' א"י שה"ס החשמ"ל:
ודא איהו הגדה ז"ל האר"י זלה"ה טוב ללמוד אגדה בכל לילה שרוב רזי תורה רמוזים באגדה והיסוד המתקשר במ' נק' אגדה עכ"ל וכתב בספר אור ישראל שבשביל כך שבח הזוהר אגדה יותר מהדרשה כמ"ש בסבא דמשפטים:
בר נש שלים נ"ב הא למדת שכל מי שאינו לומד קבלה אינו בעל תורה שלים כל נשמתין מאילנא רברבא ז"ל הרב בליקוטים זה מיירי קודם חטא אדה"ר שהיה הזעיר בחיק הבינה ומלכות בסוד זעיר ולכך נשמה מזעיר ורוח ממ' ובמ"א איירי אחר חטא אדה"ר.
ההוא דנפק מתמן פי שנשמות הגרים הם מגן עדן של מטה:
ובכולהו שרייא בהאי עלמא פי' כשבאה הנשמה לעה"ז מתלבשת בכולם ברוח ובנשמות הגרים:
דלא אתרבי נ"ב שלא הניח בנים:
אתי בגלגולא בעלמא פי' מתגלגל ומטלטל ממקום למקום עד שיבוא היבם ליבם אשתו:
דקא נפיק מניה פי' רוחא דשבק באשה שרשו מרוח ערטילאה:
ה"ג לבתר דא איהו רוח ול"ג דאיהו ה"ג לאתרבאה ולמזכי ה"ג ההוא פרוקא דקא פריק ההוא רוח דיליה:
ההוא רוח דאעיל תמן ההוא פרוקא וכו' כאן משמע שרוח של היבם דאעיל בהאי אתתא הוא במקום נשמות הגרים ולעיל בראש הדף אמר שרוח קדמאה היא במקום נשמות הגרים. די"ל שאחר ביאת היבם מיד ההוא רוחא קדמאה דשבק בהאי אתתא רדף בתר רוח דיליה ובני ליה בדוכתיה ואזי רוחא קדמאה הוא במקום נשמות הגרים כמ"ש בראש הדף. ואחר שנבנה הולד ברחם היבמה אזי רוחא קדמאה אסתלק לההוא גופא קדמאה.
ורוח דאעיל היבם בהאי אתתא הוא במקום נשמת הגר כן פירש מורינו
חד דאינון תרין דקא אמינא לעיל תרין דאינון חד דהיינו ששני גופים יש בהם רוח אחד:
דאיתמר ביה דאטמר בטינרא פירש שאמרו עליו שיהיה נטמן בטינרא.
לא עאל בארבא נ"ב פי' בשכינה
לימינא ולשמאלא פירש הם דרום וצפון שהם חסד וגבורה.
לאורכא ולפותייא פירש למזרח ולמערב והם ת"ת ויסוד כנודע:
לעומקא ולרומא היינו נ"ה שנק' מעלה ומטה ור"ל שהיה משוטט בכל הו"ק
ותו דהא כבוד דיליה פירש בא לחזק הקושיא הראשונה שהזעיר לא שייך בו ראיה כלל דהא אפי' המ' נעלמת ושואלים מלאכי השרת עליה איה מקום כבודו כ"ש הזעיר בודאי אין עין יכולה לראותו. אבל המ' אפשר לצדיקים לראותה. וזהו מה שתירץ בעטרה כתיב ולא ובעטרה. דאי לא תימא הכי כמ"ש א"כ מה תירץ הסבא בקושייא בתרייתא.
מאן דחמי ההוא עטרה נ"ב שהיא מ' והיינו וראית את אחורי כי מ' ות"ת נקראים אחור וקדם:
שעטרה לו אמו הא תנינן וכו' ושיעור הפ' בעטרה שהיא מ' שעטרה לו להיות אמו כן פי' מורינו:
קרי לה אם טעם פתיחה זו משום האי דקאמר קרי לה אם וכו' ודומה לזה מ"ש בת זוגיה איתעבידת אמיה לכך הביא פ' זה. וכולא איהו יובן בהקדים מ"ש האר"י בס"הכ וז"ל סוד משר"זל בעטרה שעטרה לו אמו לא זז מחבבה וכו' הוא כי בהיותה שוה אצלו היא אחותו וכשעולה למקום אימא כמו במוסף שבת היא עטרת בעלה ונק' אמו להם עכ"ל. ונל"עד כשהיא מהחזה ולמטה ומקבלת מאחורי חדוי אזי נק' בתו כי הוא לוקח הכל ואח"כ נותן לה:
בדא הוה בקדמיתא פירוש כי תחלה היה בן המ' ואחר כן חזר במדרגת דכורא שהוא הזעיר וז"ש ואתעביד איהו מעלמא עילאה שהוא הזעיר.
ומ"ש וזכי לבינה פי' שנ"הי דאימא הם בתוך זעיר. ה"ג ברחמי אערע בחד נוקבא דעד כען וכו':
בית אביה פירש בית זעיר שהוא אב לנשמה כנודע כי זכר ונקבה הם אב ואם לנשמתא:
וע"ד לא אכיל קדש נ"ב טיפה דדכורא:
באינון זמנין דפקדין לבי קברי: פי' שאמר בפ' שלח לך דף קס"ו ע"ב דהא מטא זמנא דילן לפקדא כל חד וחד לגו קבריה עד פלגות ליליא. וכתב הר"חו שם כי הם פוקדים קבריהם כל לילה ועושים זווג נפש ברוח ע"כ:
אינון לא פקדין נ"ב זה א' מאופני כרת שאין לה עונה:
אפי' בההוא תרומה לא אכיל פירש רצה לפ' ובת כהן כי תהיה לאיש זר דהיינו שלא ניתקנה אזי אפי' בתרומת הקדשים שהיא מ' לא תאכל. וזהו נמי סיפא דקרא קמא וכל זר לא יאכל בו והיינו דקאמר הסבא לעיל האי קרא אקרא אחרא סמיך. ה' לא גבה לבי כתב בס' אור ישראל ע"ש האר"י ז"ל ענוה גימט' סמ"אל לרמוז מי שיש בו ענוה אין סמ"אל שולט בו. וכתב רבי אברהם הלוי ז"ל ולכן מזמור ה' לא גבה לבי הוא מזמור קל"א לרמוז ע"י כי מי שאין בו גאוה אין סמ"אל שעולה קלא שולט עליו. וז"ס מ"ש בש"ס בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא. בירא היא מ' הנק' באר. לא תשדי ביה קלא היינו שלא יגרום בעונו שינק סמ"אל שעולה קל"א מן המ' ח"ו עכ"ל:
ה"ג ואי אעבר דא דעאל לההוא דהוה קדמאה דא קדמאה נפיק: דמתרין ולהלאה פי' שהאיש השני שמת ודאי רוחא קדמאה נצח ליה וכיון שהוחזק רוחא קדמאה שנוצח מפני שהיא בת זוגו כמ"ש הזוהר לקמן: לכך לא תנשא לשום אדם משם ואילך:
ואנא חמינא יקרא דחד מנייכו בההוא עלמא מכאן סיוע למ"ש האר"י ז"ל בס' ק"י שצדיק זה בא מאותו עולם דליכא לפרושי מ"ש ואנא אמינא בר"הק קאמר דא"כ מאי קאמר ואחרא וכו' לא גלי קמאי. דכיון שבר"הק ידע למה לא ראה רק חד מנייהו. אלא ודאי ראה ממש אותו בג"ע. ולאחר לא ראה לפי שכל צדיק יושב עם בני מחיצתו שהם משרשו ולכך חד שהיה משרשו ראהו. ואחרא שאינו משרשו לא ראה. וכן כתב הר"ש בן אלקאביץ בספר שרש ישי שצדיק זה בא מאותו עולם:
ארמלתא דלא נסיבת וכו' פי' מסקנא דתירוצא הוא. ור"ל דלעולם זווג זה השני מקב"ה הוי ומה דאמרן דאתתא דא גרמא ליה דליהוי לאי בעלמא כן הוא דאם לא רצתה להנשא לא מפקדא:
לבתר י"ב ירחי נפיק מתמן מכאן נראה שאחר י"ב חדש שמת בעלה מי שנושא אותה אינו מסוכן כל כך יען שכבר הלך משם ההוא רוחא:
ההוא רוחא נפיק ואתלבש בההוח רוח דיליה פי' רוחא קדמאה שהניח בה בעלה הוא מתלבש ברוח דילה בסוד נקבה תסובב גבר:
מ"ט בגין דמתחברן תירוכין פי' רוחא ערטילאה שהיה מגורש למעלה ועכשיו שנשא זו המגורש' נתחברו התירוכין בהדי הדדי וז"ש לקמן ותירוכין מתחברן כחדא תירוכין דההוא עלמא ותירוכין דהאי עלמא. ולפי זה בשני דברים המגרש אשתו ראשונה פוגם במ' ח"ו. א' כיון דכולהו נשי אינון בדיוקנא דהאי מזבח קיימין. א"כ כיון שגירשה מגיע פגם קצת למעלה. ב' כיון שהמגורשת מתחברת עם המגורש מתחברן תירוכין וכו'. א"כ אשה זו שהיתה נשואה למי שהוא במדרגת זעיר. עכשו היא נשואה לדוקנא תתאה. ובזה ג"כ יש פגם למעלה ח"ו. וז"ש הזוהר בסמוך ומה דהות ההיא אתתא בדיוקנא עילאה הא קא אשתעבדא לדיוקנא תתאה. ולעיל שאמר שנושא ברחמים והיינו שאמרו שמא יקדמנו אחר ברחמים הא והא איתא פעמים נושא ברחמים ופעמים נושא המגורשת:
דהא כל בניינא נפל וכו' פי' אע"פי שהגוף הראשון מת וחזר בגוף השני. מ"מ לגבי הנשמה איהו הוה מה דהוה וז"ש דהא כל בניינא נפל ואתהדר לעפרא:
ולכולא קב"ה אזמין תקונוי פי' שתיקון הקדושה הוא להיות פרה ורבה ותיקון הקליפה הוא דאסתרס ולא עביד פרי.
ולית ליה תאובתא לעלמין נ"ב דייקא נמי דכתיב ועץ חיים תאוה באה. משמע דהקליפה אין לה תאוה. וכתיב תאות רשעים תאבד עכ"ל. וכתב האר"י בס' ק"י וז"ל דע כי הזעיר יש לו חב"ד ומ' אין לה רק חו"ב בלא דעת והקליפות אפי' הזכרים אין להם רק חו"ב בלא דעת והדעת הוא המחבר חו"ב ולכך בקדושה שיש בזעיר דעת בא הרוח מזעיר ונפש ממ' אבל הקליפות יש להם נפש מהמ' דס"א אבל הרוח כיון שאין לזעיר דס"א דעת המזווג חו"ב אין להם רוח וז"ש בסבא דמשפטים ואל אפר אסתרס כי אל אחר הוא זכר דס"א ולכן אמר לשון סירוס ולא צינון כי צינון הוא במ'. וז"ס גם בלא דעת נפש לא טוב ר"ל הקליפות שהם לא טוב אלא רע. אין בהם רק נפש לכי שאין להם דעת עכ"ל:
מאי לא יוכל פי' דמשמע שאינו יכול להחזיר גרושה זו מפני שפוגמת נשמתו:
ה"ג לא יהא ליה בה חולקא וכו' דהא תרין דחת וכו' פי' לא נתיישבה עמהם שהראשון גירשה והשני גירש או מת.
חיוכא איהו לבתר פי' מי שנשאה אחר שנדבקה עם אחר ושיעור הכתוב ותצחק פי' יהיה לשחוק מי שנושא אותה שנדבק' באחרון.
בגופא דאילנא פ' מ'.
דאילנא אחר' עילאה פי' זעיר:
ועובד דא אתתקן ונפק מגו חקל בישא דגובין בישין ז"ל הרב בס' הגלגולי' דע כי הנה נפש דוד היתה מאותם נשמות שנשרו מאד"הר ואותו הפעם היה הפעם הראשונ' שיצאה מעמקי הקליפות והנה מקום נפשו היתה מסטרא דנוקבא דקליפה ולכן יצא מרות המואביה שהיתה שקועה בקליפת מואב כי כבר ידעת כי עמון ומואב הם ב' קליפת נגד בינה ומ' עכ"ל ובזה מובן לשון זה:
פרץ הכי הוה פי' שכתב בפ' וישב ער ואונן נתגלגלו בפרץ וזרח. ומ"ש האר"י ער ואונן נתגלגלו. במחלון וכליון צ"ל שאחר שנתקנו בפרץ וזרח נשאר להם קצת תיקון ונתגלגלו במחלון וכליון. אבל מחלון נתקן לגמרי וכליון נאבד. ומ"ש
אבל בהני אתעכל רע וכו' פי' ע"י פרץ ועובד הנזכר נפק טוב וכו':
מחלון אוף הכי כתב הרב ז"ל כי מחלון וכליון הם ער ואונן:
בשירותא דכולא מעיקרא וכו' פי' בתחלת הכל מח"גת העליונים נשתרשו שרשים של ישראל והם ראובן שמעון ולוי חג"ת:
ויהודה מה כתיב ביה וכו' פי' שיהודה שהוא מ' כתיב ביה ב' פסוקים הפעם אודה וכו'. וכתיב ותעמוד מלדת והכוונה למ"ש לקמן שתחלה היתה המ' באחורי זעיר ולא כתקנה כדי להיותה עמו פ"בפ וזהו יה"ו דיהודה שהם חג"ת ומ' שהיא ד' דיהודה היתה אחורי חג"ת ולזה הביא פסוק ותעמוד מלדת שמורה שעדין לא נתקנה ואינו ראויה לילד. ואחר שננסרה וחזרה עמו פ"בפ אזי היא סוד ה' דיהודה דנפקא ממסכינו לעתירו כמ"ש לקמן ולזה הביא פ' הפעם אודה את ה' כי אז המ' פ"בפ ולכך אומרת המ' אודה את ה'. ושיעור הכתוב אומרת המלכות הפעם אודה ולמה הודאה זו לפי שתחלה באחור ותעמוד מלדת ועכשיו שחזרה פ"בפ רני מה שהיתה עקרה ולא ילדה תחלה בהיותה אב"אח עמו עכשיו שחזרה פ"בפ רני וכדמסיק:
לאו על לאה איתמר פי' אע"ג דפשטיה דקרא הוא על לאה. כפי הסוד על המ' מדבר שהיא רקל:
ותעמוד מלדת דהא לא אתקנת פי' כמ"ש לעיל בפ' ותעמוד מורה בהיותם באחור קודם הנסירה סיגא דדהבא בהדיה פירוש שהגבורות יש בהם סיגים: ה"ג יהודה נוקבא בהדי דכורא מתדבקא. הא נפקת ס"א בהדה פירש ד' דיהודה מורה על היותם אח"בא ויש קצת יניקה לס"א ולכן אמר אתה שבירר הקדושה מס"א. ה"ג כיון דיודוך אחיך על שמא דא ול"ג ועל שמא דא.
דהא הכא אתקשר כוס של ברכה בימינא פי' בפ' זה נתקשרה המלכות שהיא אתה עם החסד שהוא כהן:
בועז אתחזי דהוה ביה שנוייא פי' כי בפרץ יהודה הוא אבא קדמאה וכו': אבל בעובד יש שינוי כי אלימלך אבי מחלון ובועז אבי עובד.
אבצן הוא בועז פי' ולמה נק' שמו בועז כיון ששמו אבצן אלא ודאי לדרשא הוא דאתא בו עז דהיינו יהודה שנק' אריה נתגלגל בבועז וז"ש כד אתער לעובד' דאביה הוה ומפרש מאן ר"ל מי הוא זה שנתלבש כבועז ואמר ההוא תקיף כאריה וכליתא שהוא יהודה ביה הוה. וז"ל האר"י זל"הה בועז הוא יהודה ממש שהוא מ' הנק' עוז לעמו יתן וזהו תיבות בועז בו עז עכ"ל:
דהוה נטיר ליה פי' אחיו שהיה שומר אותו ומרחם על אחיו עכשיו רצה לישא אשתו לכך רוח המכשכש זמין לאחרא שהוא רוח ערטילאה שיעורא דירך דידיה עד צידון. מ' נק' צידון והיא אחוזה בהוד שהוא זבולון וז"ש וכשיעורא רברבא דהיינו כשמתפשטת הארת הוד עד המ'. בנימין אשתאר לעילא בין ברכין. פי' בנימין הוא שם ב"ן שהוא רוחא דשדי בגווה ושרשו הוא מיסוד דדכור' כמ"ש הרב בכמה דוכתי וו"ש אשתא' לעילא בין ברכין שר"ל שאע"פי שניתן שם ב"ן שה"ס בנימין למ' הניח שרשו ביסוד דזעיר שהוא בין נ"ה:
דהא יוסף הוה דיוקניה פי' שיוסף הוא יסוד דזעיר והוא דיוקניה דבנימין שגם הוא מיסוד דכורא כמ"ש לעיל:
ולאשתמשא בעלמא דא פי' שמזדווג עם המ' הנק' עלמא ועמיה אשתמש משה. פי' שגוף וברית חד הם. בנימין אסתלק לעילא וכמ"ש ששורשו הוא מיסוד דכורא.
ומברכין לתתא וכו' פירוש יששכר וזבולון הם בפרקין קדמאין דנ"ה. לתתא שהם פרקים שניים שלישים הם דן וכו'. כדמפרש דן בפרק ב' דהוד. נפתלי בפרק ג' גד ואשר בנצח וכו' ומ"ש כל אלין אינון דיוקנין וכו'. פירש השבטים כולם בספירות שלמעלה דהיינו ראובן שמעון לוי יהודה בחג"תם יששכר זבולון עם דן וכו'. בפרקין דנ"ה. יוסף יסוד דזעיר. בנימין שרשו מדכורא וניתן למ' וז"ש באלין תריסר פרקין וכו' ששה אוחזים בפרקין דנ"ה וששה אחרים בספירות שאמרנו. וקראם לשבטים פרקין לפי שיש פעמים שאומר הזוהר י"ב שבטים כולם בי"ב פרקין דחו"ב:
לאתמתחא שמא דמי פירש אלה הם ו"ק דזעיר ונ"הי דאימא שבתוכו נק' מי עם אלה הם אלהים ומ"ש למהוי ישראל בכללא וכו'. פירוש אלה דאלהים הם ו"ק דזעיר וישראל אחוזים בו"ק דזעיר. נמצא שאלה דאלהים הם ישראל וז"ש אלה איהו ישראל בכלל.
מי ברא אלה פירש בינה ברא ו"ק דזעיר.
כי שרית עם אלהים פירש שיעקב שהוא ישראל הם אלה דאלהים נמצא שהוא שורה עם אלהים.
לעילא בתיקונא וכו' פירש היא בינה שהוא בנין הראשון:
כל אלה ודאי וכו' פירש כל אלה שבטי ישראל והם אלה דאלהים וז"ש בניינא קדמאה וכו':
מאן שמיה רבא ההוא קדמאה וכו' פירש בינה שנק' שם הגדול כמ"ש ומה תעשה לשמך הגדול ואנו מתפללים שיתגדל שמיה רבא שהיא בינה הנק' שם הגדול דהיינו שע"י הגלות נסתלקו נה"י דבינה מזעיר ולעתיד יחזרו ויתחבר מי עם אלה שהם נה"י דאימא בזעיר ואזי השם שלם:
ברא חד פירש הוא דעת דזעיר שנקר' מספר:
דנהיר מסייפי עלמא עד וכו' פירוש מבינה עד מ' כי נודע שגבורות של דעת דזעיר מתפשטים הנה:
אית ליה לק"בה פירוש בינה
מטי לצית שמייא פירוש הנה הדעת דזעיר מתלבש ביסוד דאימא ויסוד דאימא תלוי בת"ת שנק' שמים וזהו רישיה מטי לצית שמייא שהוא ת"ת דאימא.
וסופיה מתחין שורשוי וכו' פי' כמ"ש שגבורות דידיה יורדים למ' שנק' עפר.
ומספר שמיה פירש דעת נק' מספר.
ותלייא בשמים עילאין פירש ת"ת דאימא
וחמש רקיעין תליין מניה עד האי מספר פירוש ה' גבורות שמתפשטים בח"גת נ"ה דזעיר. מתפשטים עד המ' שנקראת ג"כ מספר וז"ש עד האי מספר. וז"ל האר"י בליקוטים דע כי הדעת נקרא מספר דג"כ המ' שכנגדו מהחזה ולמטה נקר' מספר וז"ש בסבא דמשפטים ברא חד אית ליה לקב"ה ואיקרי מספר וטעם שנק' הדעת מספר כי הדעת יש בו ה' חסדים וה' גבורות עשרה הוי"ות יש בהם מ' אותיות הרי מ' של מספר וכשתמלאם כל הוי"ה יש בה עשרה אותיות הרי מ' של מספר וכשתמלאם במלוי המלוי כל הוי"ה כ"ח אותיות עשר פעמים כ"ח הם פ"ר של מספר עכ"ל.
אלין אנון אבנין קדישין פי' ספי' המלכות שנקר' אבנים ובינה שנק' מ"י מונה אותם וזהו מי מנה עפר יעקב שהמ' נק' עפר ומספר דאיהו מונה תניינא מנה לרובע. פירש הדעת שנקר' מספר הוא מונה למטה שהיא הבריאה שיש שם י"ב בקר.
ה"ג מאן הוא מונה לככבים מספר מונה לככבים ה"ג ולא אתאביד כלום. אדמת עפר אינון אתוון פירש אדמת עפר הם אע"ד פמת"ר.
בניינא תניינא עפר פי' גוף השני שהוא בן היבם נק' עפר.
קדמאה אדמת' פירש גוף הראשון ומפרש הטעם למה השני נק' עפר והראשון נק' אדמת ואמר תניינא דאתתקן עיקר לכך נק' עפר.
קדמא' פסולת לגביה לכך נק' אדמת וז"ל הרב בספר ק"י אדמת עפר הוא הנוגה עכ"ל ולע"ד כי אדמת הוא נוקבא דנוגה ועפר דכורא דנוגה ולכן עפר טוב מאדמת ומ"ש טסין באוירא לפי שיונקים מן יאהדו"נהי שנק' אוירא כמ"ש הרב בס' ק"י ונעתיק לשונו בפרשת פקודי בדף רמ"ו ע"ב וגוף הראשון שנקרא אדמת הוא מנוקבא דנוגה. והשני מדכורא דנוגה שרובו טוב.
ה"ג ואי אעקר גרמיה מפולחניה פירש שלא רצה לפרות ולרבות וכן מוכח לקמן.
ואתמסר לבר נש דאיהו משית סטרין פירש יהיה עבד לאדם שהוא מו"ק דזעיר שלפי שזה עקר עצמו מהם לכך עונשו כך ואע"פי שאנו רואים איש זה שלא עסק בפריה ורביה ולא היה עבד איפשר שנשמתו מתגלגלת באדם שמוכר עצמו להיות עבד ושיעור הכתוב כי תקנה עבד דהיינו אותו שלא רצה לעסוק בפריה ורביה והיה עבד לאדם אחר שהוא מו"ק דזעיר ויפלח שית שנין עד שנת השביעית שלו ואז מ' הנק' שביעית פריק ליה וחוזר לעלמא דנוקבא. ואם לא רצה פירוקא דיליה אזי יהיה נרצע ביד ס"א עד היובל שרומז לבינה ואז בינה מחזרת אותו לגלגול ופריק ליה מיד הס"א ונדבק במ' וכל זה אי עביד תולדין וז"ש בתולות אחריה וכו' דהיינו היכלות של בי"ע הם מעלים נשמתו למלכות וזהו מובאות לך. ואי לא זכה אזי אם בגפו יבוא דהיינו אם הלך יחידאי בלא נוקבא לאותו עולם. אזי בגפו יצא דהיינו ע"י סמ"אל שהוא ג"כ יחידאי נשיב ביה ומיד יצא לשוטט בעולם וזהו בגפו יצא כאלו אמר על ידי מי שהוא יחידאי יצא:
דטנרא תקיפא פירש הקליפה נק' כך.
מאי יצא בגפו הא אתמר פירש כמ"ש לקמן בדף ק"ט ע"ב שכיון שגרע ההוא מבועא לכך האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו נפיק מהאי עלמא בלחודוי יחידאה ולאהדרא ליה בגלגולא ולמסבל עונשין בהאי עלמא. וק"ו הוא השתא ומה התם שמדבר על מאן דאשתדל בקדמיתא ולא יכיל אפ"ה נענש. כ"ש הכא שמדבר על מאן דנפיק יחידאי בלא נוקבא כלל שאע"פי שהוליד בנים בגלגול שני עם הגרושה שבודאי ענוש יענש על דגרע ההוא מבועא בקדמיתא וז"ש הזוהר מאי יצא בגפו הא אתמר כן פירש מורינו ז"ל
אבל תו רזא וכו' פי' כיון שעשה תשובה ועסק בפריה ורביה דרשינן נמי והוא יצא בגפו ר"ל יזכה למעלה רמה:
כדין איקרי בעלי תשובה פירש כיון שהוא אחוז בזעיר לכך נק' בעל המלכות.
בעל תשובה ממש פי' שהוא עולה לאבא ונק' בעל הבינה:
דיהבין גט זמן לאתתיה בפ' במה בהמה יוצאה בדף נ"ו אמרו כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו. ופירש רש"י ז"ל גט כריתות על תנאי שאם ימות תהיה מגורשת מעכשיו עכ"ל וכתבו התוספות וצ"ל לפירושו שאף על גב שאוריה בא מן המלחמה. התנאי היה אם לא ישוב בסוף המלחמה שיהיה גט אך קשה דתנן מה היא באותם הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש גמורה. ונראה לר"ת שהיה מגרשה לגמרי בלי שום תנאי ולפ"ז הפי' של הסבא כאן הוא פי' ג' שהיו כותבי' גט על זמן ולאחר עבור הזמן היא מגורשת ומעשה בת שבע היה אחר עבור הזמן. ואפשר להסכים ולכלול פירש זה בכוונת רש"י ור"ל שאם ימות או יתעכב ולא יחזור לזמן שקבעו תהיה מגורשת. והגם שהוא גט זמן הנה בסופו נעשה גט כריתות ובזה ג"כ יסכים פי' הסבא עם מ"ש בזוהר בראשית בדף ח' וז"ל ותו בהיתרא הוה כל מה דהוה דהא כל אינון דעאלו לקרבא לא עאל חד מנייהו עד דאפקר בגט לאנתתי' וכו' עד יתיר מתלת ירחי אוריך. ולא קשה אהדדי דהאי דאמר עד דאפטר בגט ר"ל כשיעבור הזמן שקבעו נפטרה בגט ולא חש לפ' שתחלתו היה לזמן מה כי אין נפקותא מזה לענינינו כי באיזה אופן שהיה בזמן המעשה היתה מגורשת גמורה כי אוריך ג' ירחי והזמן שקבעו חלף הלך לו ודייקא בהיתרא הוה מה דהוה. ובזה סרו קושיות התוס' מעל רש"י ז"ל כי במקום שהגיהו בדברי רש"י וכתבו וצ"ל לפירושו וכו' התנאי היה שאם לא ישוב בסוף המלחמה שיהיה גט. הו"לל שאם לא ישוב לזמן פלוני שיהיה גט. ואף שחזר אח"כ אוריה כיון שלא חזר בתוך הזמן שקבעו הי' גט כריתות עתה ומגורשת לגמרי. גם בזה יבוא הכל על נכון מ"ש דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך כי איתא בזוהר בראשית בדף ח' אוריהו שמי חתים בהדיה דלא שמש בה לעלמין. ובודאי כשמצאה דוד בתולה הגידה לו הענין שאוריה סריס חמה נכן א"ל רד לביתך כי ידע נאמנה שלא יגע בה. אלא לחפות על עצמו משום חילול ה' דלאו כולי עלמא דינא גמירי וידעי שקבלה גט זמן ועבר הזמן. וזה הסבא קדיש' שפתיו ברור מנלו באמרו ולבתר דעבר זמן ופטורה לכלא נטל לה דוד ובהתירא עבד כל מה דעבד ושפתים ישק כי לכן לא נאסרה עליו בדין וכו' ואדרבה נתבשר על שלמה הנולד ממנה שיהיה ה' לו לאב:
מה דלא אתחזי לך למנדע נ"ב שהראה כתב זה דענין אוריה לכל העם להתנצל מאשמתו שנתן את אוריה במקום שהוכה ומת. וזש"ה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וכו' גם אתה שאין ראוי לך לידע ענין זה של בת שבע אמך ידעת אותו כי יואב פרסמו.
ועוד אשר עשה לשני וכו' ולא אתחזי לך למנדע משום כבוד בת שבע אמך שמזה יש לחוש שלא היתה תחלת לקיחתה בהיתר עכ"ל:
ולא יפוק לבר נ"ב ואיהו דאפסיד אנפשיה:
ומלה אחרא דן שלמה פירוש חידוש אחר שיש בזה הענין אבל אינו תירוץ לקושיא דלעיל וכי שמעי טפשא הוה דלא תירץ כלום בזה וז"ש לעילא תרין מלין הכא פירש שני חדושים ולא לשמא דאלהים ק' הרי ביתרו כתיב עולה וזבחים לאלהים ובשלמא למ"ד קודם מתן תורה בא ניחא אלא למ"ד אחר מתן תורה בא מא"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה וז"ל ואמר עולה וזבחים לאלהים בעבור שיתרו עדיין לא ידע את ה' כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים ויצילם ה' אבל יתרו הקריב לאלהים וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורה עכ"ל ודבריו אלו קרובים לדברי הרב זלה"ה שאמר שפרעה לא היה יודע רק שם אלהים שמשם יניקתו אבל שם הוי"ה לא היה יודע וכן יתרו ג"כ קודם שנתגייר. והגם דכתיב ברוך ה' וכו' עתה ידעתי כי גדול ה' הוא לפי מה שהיה שומע ממשה. אבל עיקר ידיעתו הוא שם אלהים. עוד נלע"ד לפי שעדיין לא נצטוו בקרבן לא ידע יתרו שהקרבן הוא להוי"ה ולא לאלהים:
אתחזי דהא טיבו אית בה פירוש מדהול"ל בנה ברצונך את ציון כמ"ש תבנה חומות ירושלים ואמר הטיבה משמע שהיא בנויה כבר ויש בה טיבו וחסר לה השכלול והיינו תיקון יתר על בנין שבה. ואמר כן הוא שב"ה בנויה למעלה וחסר לה הארת רצון העליון שהוא יסוד דעתיק שבמצחא דאריך הנקרא רצון ולכך לא אשתכלל. לכ"א הטיבה ע"י רצון העליון:
כמה אלהים יסלקון אודנין נ"ב ק"ך צירופים האחרים:
אבל השתא אני אני הוא ואין אלהים עמדי נ"ב היינו סמא"ל אלהים אחרים:
על גפא חדא דלויתן פי' על בירורים שיש בסמא"ל:
ודלא עביד תולדין ולא בעא זה הפך ממ"ש בדף ק"ו ע"א על פ' אם בעל אשה הוא שפי' שם אם בעל אשה היינו דאשתדל באתתיה שלא יכיל אבל הכא מפ' דנסיב ופירש או מצדו דלא בעא למעבד תולדין או מצדה דלא בעאת והסכים לה בעלה.
וכן פסוק אם אדוניו וכו' פי' זה אינו כפירוש דלעיל דלעיל פירש אם אדוניו וכו' היינו מי שלא נשא כלל וקב"ה חס עליה ויהיב גרושה וכו'. והכא מפ' אם אדוניו היינו מי שנשא אשה ולא הוליד ממנה כלום ויהיב ליה קב"ה אתתא ברחמי שראויה להוליד. ואחר שהוליד ממנה בנים גבי מניה קב"ה מה דגרע ההוא מבועא תחלה ולכך האשה וכו':
והוא יצא בגפו הא אשתדל בקדמיתא בגין לאסגאה וכו' קשה דלעיל אמר בדף ק"ו אי אשתדל ולא יכיל מה כתיב ויצאה אשתו עמו תרווייהו אתיין בגלגולא וזכיין לאתחברא כמלקדמין ולא הזכיר שום עונש. ויש לומר דשני מיני השתדלות הם הם ולעיל מיירי שנשתדל בכל מאמצי כחו מה שהיה ביכולתו:
אמור יאמר כתיב נ"ב ר"ל שהם נחשבים למלה אחת והם י"ג מלין ואלו הם י"ג דלוגין הנזכר וצ"ע מה כיון הסבא בדילוגים אלו:
בימא תקיפא אנת הוא המ' שכל הסודות שהזכיר הסבא הם במ' כגון ההוא רוחא דשבק בה בעלה וכמ"ש בדף ק' דבר נש אחרא בכל דרא לא עאל בארבא. ופי' הרח"ו שם הוא רחל מ':
פגעת באינון טורין וכו' פי' הם חג"ת ונה"י דזעיר שבתוך המ':
תרי קראי כתיבי פי' ולמה כפל הרים ב' פעמים ועוד למה בחד כתיב ריב ה' תלה הריב בהקב"ה ובחד כתיב קום ריב את ההרים שתלה הריב בנביא ובתירוץ שאמר הזוהר יתורץ הכל שחג"ת דזעיר תלה הריב בהקב"ה לפי שהם גדולים. וחג"ת דנוקבא תלה הריב בנביא לפי שהם קטנים: טורין רמאין חג"ת דזעיר טורין תתאין חג"ת דמ':
דהא רדיף מצותין אית לגבייהו פי' סמא"ל רודף לינק מהם ולפי זה קום ריב את ההרים היינו במי שיונק מן ההרים שהוא סמא"ל ולקמן בדף קי"ב. פי' קום ריב את ההרים לפי שישראל היו יודעים השמות שבחג"ת והיו משביעים בהם למלאכים כדי לעשות רצונם ולכן אמר קום ריב את ההרים ע"ד חלל ממלכה ושריה:
לגבי אינון טורין רמאין איקרון גבעות נ"ב חג"ת דנוקבא הם נה"י בערך דכורא:
תלת עילאין נ"ב חג"ת: תלת לתתא נה"י:
מוסדי ארץ פי' שנה"י דזעיר מהם נבנית המ' כנודע:
איתן דא בקר דאברהם נ"ב יסוד בחמשה חסדים שבו:
הבוקר אור פי' בוקר הוא יסוד:
אור ה' חסדים שבו ה"ג היכי מגיחין קרבא:
איתן כמה וכו' ופי' הכתוב משכיל שהוא איתן מקבל מן אזרחי:
ותו ממילך יאות וכו' פי' כיון דאמר משכיל לאיתן ולא כתב משכיל איתן א"כ מדבריך דהיינו מהפסוק עצמו שאתה עוסק בו יאות דתפוק מן חקלא וכו':
אלו כתיב משכיל לדוד וכו' פי' ביסוד דזעיר מדבר.
משכיל לעילא פי' כשעולה היסוד בסוד הדעת מוח העליון מושך לו הטיפה ליסוד הנזכר הנקרא איתן ומשכיל אותו ע"י חסד דזעיר שנקרא אזרחי שכתב הרב שהטיפה צריכה שתתלבש בחסד לפי שאינו מתעבה ואינו משתנה:
משכיל לתתא פירוש יסוד בהיותו למטה ואינו עולה לדעת:
ה"ג אתתקן בתיאובתא לגביה ואתילדו ביה הרים ואיתנים וכו'. פי' שנולדו בו אבות העולם שנקרא חג"ת ובנים שהם השבטים שהם נה"י כנודע שאבות נקראים חג"ת ובנים נק' נה"י ולפי שחג"ת סתומים ונה"י נגלים לא הזכיר הכתוב רק איתנים שהם נה"י וכפי האמת נולדו בתשרי אבות ובנים אלא הזכיר הכתוב השבטים שהם נגלים. ומש"רזל שנולדו בו איתני עולם והם האבות. אין כוונתם על איתנים דקרא אלא קושטא קאמרי שנולדו בו האבות שכלולים בבנים הנקרא איתנים: ה"ג כד מטא לתשעה וחמשין ונ"ב ע' פנים ז"ת ועטרת היסוד מפתח ס' והוא נ"ט עכ"ל ור"ל שחמשי' הם חג"ת נ"ה שכל אחד כלול מעשרה הם חמשים ויסוד יש בו ג"כ עשרה ומפתח נ"ט הוא יסוד שביסוד. ועטרת יסוד דזעיר שהיא מ' שביסוד הוא מפתח ס'. ומפתח ס' שהוא עטרת יסוד ששם מתגלה כל שפע היסוד הוא שנגנז ממשה.
מתורה שבכתב איהו אודע ליה ומשכיל ליה פי' תורה שבכתב שהוא זעיר אודע ליה ומשכיל ליה ליסוד והיינו כמ"ש לעיל שהמוחין דזעיר כשעולה יסוד בסוד הדעת נותנים לו הטיפה ומושך אותה מן המוח. ה"ג וכד אתתקנת תורה שבע"פ לגביה איהו מפתחא דכולא ומפתחא דיליה ודאי כדין משכיל לדוד ור"ל שהיסוד גם הוא משכיל ונותן הטיפה לדוד שהיא מ'. ה"ג
מאן הוא דיכול למיקם בריב דקב"ה בישראל מצותא תניינא דנצח קב"ה פי' כמ"ש לעיל שהשמות שבהם החליפם הקב"ה בשביל ישראל. ומ"ש
כל אלין ריבות לישראל וכו' פי' אע"פי שאתה מנצח וריב לה' עם יהודה כולם כאבא דאוכח לבריה. ה"ג וכי עוקבא עבד בבטן אין ודאי אבל בכולא דחה יעקב לעשו וכו'. הג"הה דקה שבזוהר הוא סיום ענין זה ובסופה גרסינן. בדמותו כצלמו דהוה מהיל וכד אתא ממנא דעשו לגביה דיעקב כבר אתילד תוקפא דיעקב דאיהו יוסף ודא הוא ובאונו שרה את אלהים שם בהג"הה.
אחוה הא תבע וכו' פי' עשו אחיו לא הקפיד אלא על הבכורה וברכה לפי ששאל מיעקב שיתן לו מה שיאכל משום ומבשרך לא תתעלם ולא רצה יעקב עד שמכר לו הבכורה אבל מה שעשה לו בבטן לא ידע זה רק סמ"אל. ה"ג וארמי ליה לאחורא מאי אסורא וכו' ור"ל שהעו"הז נקרא אחור לגבי עו"הב ונקרא עקב שהוא לשון סוף לגבי עו"הב וזהו בבטן עשה לאחיו שיקרא עקב. וסוד הענין שמוחין דקטנות הם שני אלהים גי' עק"ב ויעקב דחה לעשו לינק מהקטנות לבד שהם דינים:
דהא כמה דאקדימו וכו' פי' הנשים שהקדימו הטבילה קול הנחש מתאחר אצלם. ונשים שמאחרים הטבילה והנחש מקדים להם. לעשות להם הפך מעשיהם.
ואתתא אתחממת בהו פי' לילית:
ה"ג ואזיל אבתריה ור"ל חטאת הנזכר שהיא לילי"ת מדלגת אחר הקול האחרון של האשה ואזיל אבתריה לראות כששולח הקב"ה המפתח וכשבא המפתח היא באה עם המפתח עד הגיעו אצל האשה ונכנסת בפנימיות בטנה ומצערת לאותה אשה. וענין זו. עושה אותו לכל אשה מפני קנאה כיון שלקחו ממנו אבל ענין הראשון שמתערב קול האשה בקול הנחש אינו אלא לאותם שלא שמרו הנדה וכו'.
מאי בחלישו נ"ב פירש כי לצורך עצמו אין כאן חולשא ח"ו. ה"ג אלא ולצבות ונצבתה מב"על:
כמאן דאשדי גרמא לכלבא פירש ולנפיל ירך כאלו אמר הפל ירך זה לכלבא:
אלא לאולפא מלה דא פירש ללמד לנו פשט הדברים שמדבר על אדם שבעו"הז שבכל עמלו אין יתרון ח"ו ותירץ דיש סוד בדבר. דאדם זה הוא סמ"אל.
בשעתא דהאי אדם אשתדל בביש וכו' פירש יכיון שס"מ כוונתו להחריב העולם לכך לא נין לו וכו' שלא יטשטש העולם.
אלא אדם אית בעלמא נ"ב סמ"אל:
כד"א יגיע כפיך נ"ב הבן סוד יגיעה זו כי הוא סוד כתיש כתישין:
דאיקרון בתולות וכו' פירש עכשיו מפרש גבעות הם בי"ע הפך לעיל ברכי דשלהי מנייהו הוא מהקליפות הוא שהם מיגעים ברכי דרבנן. וטעם שאינם מיגעים ומצערים בטן דרבנן שגם הבטן דקדושה היה שלהם ולקח יעקב מהם ולמה לא רע בעיניהם רק על הירך. קושיא זו תירצה הזוהר לעיל בדף קי"א ע"ב באומרו ומכולא לא אבאיש קמיה אלא דגזל מניה ירך בגין דאיהו יגע ולאי עליה ורווח ליה ואפיקו ליה וכו' ור"ל שהבטן לקחו הס"א מהקדושה בחנם בלי יגיעה לכך כשנלקח ממנו לא צר לו עליו. אכל הירך כל אותה הלילה שהיה נלחם עם יעקב יגע עליה ורווח לה לכך צר לו עליה ומדילהון הוו. פי' לפי שברכי דקדושה היו שלהם מתחלה לכך מתקנאים מברכי דרבנן וז"ש ומנהון נעלי עילה ר"ל מסיבת הירכים דקדושה שהיו שלהם.
נטלי עילה לשלהי ברכי דרבנן וממה דהוו מנייהו כמ"ש לפי שהיו שלהם מתחלה. לכך בעאן לרבנן שהם רומזים ליעקב וז"ש דאינון כללא דההוא יושב אוהלים:
עמודא דאשא נ"ב נוקבא דס"א
עמודא דעננא דכורא דקליפה נשרא. נ"ב בינה.
גדפא ימינא ע"ג עמודא דאשא וכו' פי' כדי לעשות כללות היה ענין זה ולכך הימין במ' דס"א והשמאל בזעיר דס"א.
וסגדין לקמיה נ"ב כי הקליפות נכנעים לפניו שישב על כסא ה':
וכי ס"ד דכל העשוקים וכו' פי' דק"סד העשוקים היינו הנגזלים ולכך הקשה שא"א לשלמה לראות כל מי שנגזל ותירץ מאי עשוקי' היינו תינוקות ור"ל מיני תינוקות שנעשקי' ביד הס"א כל א' מסיבתו כולם ראה שה"עה דהוה איהו עשיק בקדמיתא כדמפרש לקמן שכיון שהוא עשוק בדם נפש נעשק הוא ביד הס"א בנו או בן בנו עד דור רביעי וז"ש או מתלתא לאחרא. ומ"ש
או בנו פי' מלבד שנעשק הוא עוד נעשק בנו או בן בנו כדין אתעשק גופא איירי אם יחמיץ ומ"ש בסמוך ולא נעשקו בגופין איירי אם לא יחמיץ דאז הרוח שלו נעשקה כבר בטיקלא אבל אחר שבא לעו"הז לא נעשק והרי היא כשאר נשמות ישראל שלא עשקתם הטיקלא כמובן מדף צ"ו.
כמה דהני הכי אינון עשוקים וכו' פירוש כמו שהממזרים נעשו בגוף בעו"הז הכי נמי אותם שנעשקו ביד הקליפה ונפשו בגוף בעו"הז עושקת אותם פעם אחרת ומת והקב"ה לוקח הנשמה וז"ש ולבתר עשקין לון מניה פי' מיד הס"א:
עד י"ג שנין פי' ולפעמים כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד עושקת אותו הקליפה ולכך אמר אנא בר יומא הוינא שאותו היום שאחר י"ג הוא בן המ'. ואע"פי שבן י"ג ויום א' יצא מרשות אביו. זה לא מת בעון אביו אלא לפי שכבר היה בערלה ושמא יחמיץ כמ"ש הסבא לעיל ולכך מת
ממזר כד נפיק מעלמא וכו' פי' כשמת נשמתו נבדלת מעדת ישראל ומקבלת שכר בפני עצמה:
בשם אלהים במעשה ולא לבתר דכתיב וכו' פי' מדכתיב מעשה אלהים שהזכיר ועשייה ושם אלהים לבד ולא אמר ה' אלהים ש"מ היינו בע"ש בין השמשות דליכא למימר קודם ע"ש נבראו דא"כ ליכתוב אלהים ולא ליכתוב עשייה שהיא בע"ש. וליכא למימר נמי דאחר ע"ש נבראו דהיינו אחר אלף שטן לבתר כדמקשי מעיקרא דא"כ ליכתוב ה' אלהים כי אחר ע"ש שניתקין הכל כתיב ה' אלהים והכא דכתיב אלהים ועשייה ש"מ בע"ש היו.
בעי לשטפא עלמא אע"פ שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול הני מילי מן השמים דומיא דנח ולא ס"ל כמ"ד דכל דבר המשחית נשבע עליו. א"נ יש לומר דעלמא לאו דוקא ור"ל לישראל לבד.
דעד כאן לא הוה להו בירא פי' לא היו שותים מן הבאר רק עד מדבר מתנה אבל תחלה אם היו צריכים מים מוציא להם מצור בדרך נס ולוקחים עמהם מים בנאדות על גבי גמלים ובהמות:
אשא אוכמא על גבי אשא חוורא פי' ה' גבורות הם אשא אוכמא וה' חסדים הם אשא חוורא כמ"ש בפרשת יתרו שהם ימינא ושמאלא. א"נ כמ"ש באידרא רבא אשא אוכמא הם הארות הזעיר ואשא חוורא הם הארות מוחא סתימאה דאריך. שהדיקנא דזעיר שחורה ודאריך לבנה והם ממותרי מוחא דאריך ודזעיר. אי נמי אשא אוכמא מ' שבנינה מהגבורות. ואשא חוורא בינה והם תרין ההי"ן. ולכולהו פירושו הבינה היתה כותבת דכתיב מכתב אלהים הוא וכתיב ועבד הלוי הוא:
שימני כחותם וכו' עיין מ"ש בפ' ויחי כי שם פי' באורך:
שלהבתיה עיין בפרשת בשלח בדף ל"ו מה שכתבתי שם בשם האר"י ז"ל בפסוק ואת הנחלים ארנון וכו' ויובן ענין זה:
ממלכת כהנים פי' מלכות:
וגוי קדוש דהוא יתיר פי' יסוד.
כי עם קדוש אתה פי' ת"ת:
עד דקרא לון ואנשי קודש פי' או"א:
אורייתא מחכמתא נפקת פי' זעיר יצא מאבא. מאתר דאיקרי קדש הקדשים:
אבא יצא מאריך וישראל כלילן מנייהו כתב בס' א"י שיובן על מ"ש הרב שישראל יש להם חיה ונשמה מאו"א:
הנשאר בציון והנותר בירושלים פי' יסוד ומלכות הם נקראים קדוש:
בשדה טריפה נ"ב טרף רפ"ח ניצוצין שהם דין:
לכלב תשליכון אותו נ"ב נוקבא דס"א נקרא כלב הפך בכל:
דהא נבלה מסטרא דישראל אתעביד פי' שהנבלה חמורה מהטריפה שהיא מטמאה במגע ובמשא ולכך בנבילה כתיב כי עם קדוש לומר כיון שהיא חמורה אפילו תהי' במדרגת קדוש לבד לא תאכלו אותה. אבל בטריפה שהיא קילא כתיב ואנשי קודש תהיון לי לומר אלמלא אתם במדרגת קודש שהם או"א איני מצוה לכם על הטריפה כיון שהיא קילא. כן פי' מורינו:
התם לעילא לעילא פי' או"א שנקרא קודש. והמדבר הוא זעיר שאמר ואנשי קודש תהיון לי שנה"י דאו"א הם בזעיר ואתם ישראל יהיו במדרגת קודש שנודע שתורה שבכתב הוא זעיר והוא המדבר. אבל בפ' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך שהיא מלכות לא אמר לי. כיון שהזעיר הוא המדבר ולא מלכות:
אתעבידו חד ביתא פי' חג"ת נקרא בית כמו בינה הנקרא בית וז"ש והאי ביתא שהיא בינה קודש איקרי: ה"ג האי מלה לא יהיב לכו. ה"ג וכתיב ואנשי קודש תהיון לי מהו ואנשי ולבתר קדש. ולא כהגה"ה שבגיליון. ור"ל ב' פסוקים יש פ' א' ואנשי קודש ופ' שני קודש ישראל לה' ולכך הקשה שפעם קורא אותה אנשי קודש דמשמע שהם אנשי קודש ולא קודש ממש ובנביא קורא אותם קודש ממש וכן מוכח לקמן:
בנין דיליה כתב בספר אור ישראל שר"ל מצד הנשמה שהיא מבינה נקראת ישראל בנים דאו"א ואחים לזו"ן וז"ש בסמון וע"ד זכו ישראל לאתקרי אחים לקב"ה ומ"ש לבתר איקרון קודש ממש פי' מצד חיה שהיא מאבא שנקרא קודש ונקרא ראשית עכ"ל:
כמראה אדם ולא מראה אדם פי' ועל דמות הכסא שהיא מ' דאצילות שהיא כסא לזעיר והוא דמות כסא שבבריאה יש עליה כמראה אדם שהוא זעיר שהוא כמראה אדם שהוא אריך ואינו אריך ממש וז"ש ולא מראה אדם.
ומ"ש כתפוח ולא תפוח פי' אינו תפוח הגשמי ח"ו אלא מדמה ליה לתפוח לגבי גוונין שבו:
ומ"ש כדוד ולא דוד פי' וכי דוד ח"ו נכשל עד שמדמה הנכשל לדוד. אלא להכי מדמה ליה לומר כשם שדוד אמר ואני בעניי וכו' והכין כמה ככרי זהב ואמר על עצמו בעניי וכו'. כך מי שיקרא נכשל שהוא עני. עניותו היא כדוד.
משקר בתיקוני מלכא וכו' דכתיב עושה חסד וכו' פי' ששני שלישי חסד נעשו חכמה. ומשפט היא בינה כמ"ש הרב ז"ל בפי' ההגדה מה העדות והחקים והמשפטים וכו'. בסוד משפט לאלהי יעקב. וב' שלישי גבורה נעשו בינה. וצדקה ב' שלישי ת"ת הנקרא צדקה נעשו דעת. נמצא שהם תיקוני מלכא שהוא זעיר:
אלין אינון תיקוני כורסייא פירוש זו"ן הם כסא לאו"א וז"ש דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך. א"נ י"ל צדק ומשפט כשעושה האדם צדק ומשפט בעוה"ז נתקנים זו"ן שנקראים כסא. וז"ש ואלין אינון תיקוני כורסייא:
רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן ז"ל הרב בספר הליקוטים. ב' שלישי חסד נעשה מהם חכמה וכו' משני שלישי גבורה נעשה בינה. ומה שלא הזכיר ת"ת וכו' ומשני שלישיו נעשה דעת כיון שהוא מכריע נכלל ביניהם. והרח"ו ז"ל כתב לכאורה נראה תרין פרקין דח"ג דאריך הם חו"ב דאו"א ומהם חו"ג דזעיר. וב' פרקין תתאין הם תרין עטרין דזעיר. והקשה לעצמו הרב ז"ל דא"כ הול"ל ח"ג אתתקן ברישא דמלכא. כי סוד תיקון הוא התלבשות. וח"ג דאריך נתמעט אורם ע"י רישא דמלכא. אלא ודאי כדפירשנו דרישא שהם המוחין נתמעט אורם ע"י ח"ג דזעיר שמהם נעש' כלי חו"ב דזעיר ע"כ כללות דברי הרב אע"פ שאינו לשונו ממש:
בחוורא וכו' ואסתחו כולהו עיינין בההוא חלבא בחוורא דעתיקא מחלבא וכו' ואסתחן וכו' בסע"ה דף ל"ז כתב וז"ל על פסוק שניך כעדר הקצובות זעיר משבח השכינה ואומר לה כשם שהעינים מתלבנים מסומקי ואוכמי וכל אינון מארי דאשגחותא מארי דדינא מתלבנים מחלבא דנהיר עתיקא באימא ומשם יורד לעיני זעיר ואסתחיין מכל הגוונים של אדמימות כמו כן השנים שלך הם כעדר הקצובות שעלו וכו' כי בחי' עדר מבואר בזוהר בפ' ויצא דף קנ"ב שהם חיות הקודש והם סוד עיני ה' המשוטטים בכל הארץ והם סוד ז' מארי אלפי מארי דאשגחותא וזה נרמז במלת עדר כי הם ע' ד"ר דרים וחיים מחיותם הנמשך להם מעינים העליונים ומשם מקבלים כל ההשגחה. והם נרחצים מחלבא דעתיקא דאתמלייא אימא עילאה מיניה ומשם באה הרחיצה בסוד המוחין יו"ד פעמים ה"י גי' רח"ץ כי שני השרשים נשארים במוח חכמה כנרמז זה בכוונת פסח וכמו שהעינים נרחצים מסומקא שלהם כך השניים שהם ל"ב נתיבות חכמה הנרמזים בא' דאדנ"י שהוא ש"ך דינים עשר פעמים ל"ב נ"ח כולם הם מתלבנים מחלב דאימא עילאה כמ"ש בזוהר משפטים ואסתחיין כולהו עיינין וכו' עד מחלבא דאימא כי מבינה באים כל הרחיצות לרחוץ את זעיר מכל מיני דינים מג' כלים שלו:
אידרא זו דפרשת משפטים עם אידרא רבא ואידרא זוטא וספרא דצניעותא יבואו בחיבור אחת בפני עצמם בס"ד כי דבריהם עמוקים וצריכים כמה הקדמות. ומישך שייכי אהדדי גם נחבר עמהם פירוש רעיא מהימנא בע"ה איה"ב:
דביה אחידא מלה פירוש מצוה היא מלכות הנק' דבר:
כולהו אחידן בשמא קדישא עילאה פירוש מלבד שמצה במ'. עוד פסח חסד. סוכות גבורה שבועות ת"ת כנודע והם חג"ת דזעיר הנק' הוי"ה:
מבועא דנחלא פי' בינה:
כברכת ה' אלהיך פי' ברכה שבאה מבינה למ' שנק' אלהיך.
וכתיב אל פני האדון פי' בינה:
רבי יהודה אמר אדנ"י וכו' פי' חוזר לסברתו שהאדון הוא מלכות:
ה"ג למאי מראת לשלימו דכולא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מראת איהו אדנ"י ולזמנין תתאין איקרון בשמא דעילאין פי' מ' נק' הוי"ה כמו זעיר שנק' הוי"ה כמ"ש הזוהר בכ"מ.
האדון ה' בשמא עילאה הוה פי' בינה. ואע"ג שר"י ס"ל לעיל שאדון היא המ' היינו מלכות נק' אדון בעצם ובינה נק' אדון בהשאלה כמ"ש הזוהר ולזמנין וכו'. א"נ י"ל לזמנין עילאין וכו' היינו זעיר שנק' בשם המ'.
ומ"ש ולזמנין תתאין פי' שהמלכות נק' בשם זעיר כמ"ש הזוהר בפ' וישב על פ' והוא נער. ומ"ש האדון ה' בשמא עילאה הוה בזוהר מדוייק הגיה בשמא עילאה אדנ"י הוא ר"ל האדון שהיא מ' נק' הוי"ה על שם בעלה וז"ש בשמא עילאה אדנ"י הוא פי' מ' שהיא אדנ"י נק' בשמא עילאה שהוא הוי"ה. והשתא א"ש רבי יהודה כסברתו דלעיל.
ה"ג תנינן אמאי נקוד וכו' ותירוצא הוא:
מאי קא מיירי פירוש אמאי סמך הנה אנכי שולח מלאך לפסוק לא תבשל גדי וכו' ותירץ דגדי הוא ס"א והזהיר לנו הכתוב שלא יהיה יונק הגדי מחלב אמו שהיא השכינה בשביל מעשינו הרעים:
והוי פרישותא ח"ו וכן הנה אנכי שולח מלאך ידע משה דפרישותא הוא ולכך סמך זה לזה:
באתר דא לא אמר משה מידי סדר הפסוקים כך הוא בפ' משפטים כתיב הנה אנכי שולח מלאך וכו' כי ילך מלאכי וכו': ושתק משה לא אמר כלום. ובפ' כי תשא כתיב פני ילכו והניחותי לך ושלחתי לפניך מלאך ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וכו' וז"ש ר"ש באתר דא לא אמר משה מידי. לפי שמלאך הנז' בפרשת משפטים היא השכינה וכדמסיק אשר אדבר דייקא לכך לא אמר משה מידי. אבל בפ' כי תשא שא"ל פני ילכו שהם פני השכינה ילכו ולא יהיו מנהיגים אתכם אבל והניחותי לך ע"י המלאך והיינו ושלחתי לפניך מלאך אז אמר משה אם אין פניך הולכים עמנו וכו':
ואית דמתני איפכא פי' מלאך דפ' משפטים הוא מלאך ממש ועליו שם אמר משה אם אין פניך הולכים ואע"פ שהוא בפ' כי תשא אין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל בפרשת כי תשא א"ל פני ילכו עמכם והניחותי לך ואז לא אמר משה כלום:
ולאו הכי פירשוה קדמאי פירוש שהקדמאי הם כסברת ר"ש:
ה"ג בזמנא דאמר ושלחתי לפניך מלאך סתם ולא פירוש מלה ור"ל בפרשת כי תשא שאומר מלאך סתם ולא פריש שמלאך זה היא השכינה. שם אתיב משה ואמר אם אין פניך הולכים. אבל הכא בפ' משפטים אע"פ שאמר מלאך חזר ופירש שהיא השכינה כמ"ש ועשית כל אשר אדבר וכמ"ש ואיבתי את אויביך דקאי על השכינ'. ותרין אינון חדא לימינא וחדא לשמאלא. ז"ל הרב בס' ק"י שנים אנשים מרגלים הם חו"ב דזעיר דנוגה דאצילות. וגדי היונק מחלב אמו הוא בינה דזעיר דנוגה דאצילות. ובזה מובן לשון זה ונשים משלו בו ז"ל הרב שם שתים נשים זונות הם ב' מוחין דבי"ע דנוגה בין דדכורא בין דנוקבא או בשעתא חדא אע"פ שהם ב' סעודות. או בסעודתא חדא אע"פ שהם שתי שעות:
ומכאן ראיה לרמ"א שאמר והמנהג להמתין אחר אכילת בשר שעה א' ואוכלין אח"כ גבינה מיהו צריכים לברך ג"כ ברכת המזון אחר הבשר דאז הוי כסעודה אחרת וזה כמ"ש כאן דאם היו שני סעודות ושני שעות אין לחוש. ולדעת ש"ע דס"ל דבעינן שש שעות אחר אכילת בשר. צ"ל דמ"ש בשעתא חדא או בסעודתא חדא היינו לגבי מ"ש מ' יומין אתחזי גדיא מקלסא בקלפוי. ובאמת כל הענינים אלו שהזכיר הזוהר אינם אלא בשעה א' אע"פ שהם ב' סעודות או בסעודה אחת אע"פ שהם ב' שעות אבל אם היו ב' סעודות וב' שעות אין לו עונש זה אבל סובר הש"ע איסורא מיהא איכא:
ויכיל לאתזקא דהא צולמא דבר נש אתעבר מניה כתב הרב רבי חיים הכהן שז"ס סמיכות לא תבשל גדי בחלב אמו עם הנה אנכי שולח מלאך וכו' לומר לא תבשל גדי שהוא אכילת בשר בחלב ואז הנה אנכי שולח מלאך שלא תיזוק כמ"ש הזוהר הכא. ה"ג כמה דכתיב ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה'. ור"ל שמשה עלה למ' הנק' אלהים וקרא לו זעיר הנק' הוי"ה והם ב' מדות: הכי נמי ואל משה אמר השכינה אמרה לו עלת אל ה' שהוא זעיר:
אלא על המזבח דייקא פי' אותה שהיא על המזבח שבנה והיא המלכות. א"נ הוא היסוד שהוא על המזבח שהיא המלכות לפי שעשו פריעה שהיא ביסוד.
כד"א מרחוק ה' פירש אבא נקרא מרחוק וכן ותתצב אחותו מרחוק שמקבלת המלכות שהיא אחות זעיר מרחוק שהוא אבא ושיעור הכתוב והשתחויתם כדי להמשיך הארה למלכות מאבא הנק' מרחוק. ומפרש רבי אבא למה הוצרך להביא שפע מחכמה למ' ואמר דקיימא סיהרא בפגימותא לפי שהיו מילה בלא פריעה ועכשיו שפרעו המשיכו הארה מאבא ואי גרסינן דקיימא סיהרא בשלימותא א"ש: