מי זאת פי' בינה ומ' תרין עלמין בחבורא חדא כתב הרב שפרקים תחתונים דנ"הי דאימא הם בנ"ה דזעיר ומשם נבנית המ' וז"ש לקמן על ידא דיעקב שלימא דחבר לון כחדא שנה"י דאימא הם בתוך נה"י דזעיר ומהם נבנית המ': הנשקפה. פירוש מדלא כתיב הנשקפים אלא הנשקפה ש"מ שהם מחוברים כאחד:
מי זאת וכו' דרגא תתאה וכו' ותרוייהו בחיבורא חדא בקישורא חדא.
הנשקפה וכו' מתחברן תרוייהו כחדא בס"עה בדף ס"ז ע"א ז"ל. בתחלה קרא אותה אחת היא יונתי שהיא מדה אחת. ואח"כ מתגדלת מעט מעט כמ"ש בזוהר בפ' בלק עושה דברו מעט מעט היא נתגדלת ע"י מי זאת כמ"ש זוהר תרומה זאת דרגא תתאה והשתא וכו' ופירושו כמ"ש שם שבינה מתחברת עם מ':
וזה נרמז במלת הנשקפה כי אותיות שפ"ה גי' שכי"נה ושאר אותיות קנה שהוא קנה בינה מה שמקבלת בינה מן ש"י עלמין שבכתר שלה הרי בתיב' הנשקפה נרמז חיבור בינה ומ' ואז כשמאיר' בה בינה נעשית כמו שחר שהיא לאה שעמה היחוד עלות השחר כי לאה נוטלת הט' מדות של רחל. ועתה כשמתקבלת רחל הארת בינה. היא נעשית כמו לאה שהיא שחר. כי היא מוכנת לקבל ט' מדותיה בתוספת אור. ואח"כ נעשית יפה כלבנה סוד נעוץ תחלתן בסופן. שהפ"ז שהוא בראש אריך מ"ב מ"ה. הוא ג"כ במ' שהיא שם אדנ"י ומקבלת י"ג ת"ד מאריך וט' תיקוני זעיר שהם כ"ב תיקונים ועם שס אד"ני שבה גי' לבנ"ה וז"ש יפה כלבנה. ואח"כ נעשית ברה כחמה שנעשים בה בתכלית הזיכוך עד שאין לחיצונים בה אחיזה כמו בבינה וז"ש ברה כחמה שהיא בינה כמ"ש בסוף התיקונים וז"ס והיה אור הלבנה כאור החמה. ור"ל כי כשמתגדלת המל' נעשית במדרגת הבינה ולכן אומרים חזרת עמידה בקול רם מפני שמגעת עד חג"ת דזעיר ששם הבינה וז"ש ברה כחמה גם כחמה הוא אותיות כ"ח מ"ה שהוא בינה כח החכמה ואח"כ איומה כנדגלות. וז"ל הזוהר.
איומה כנדגלות תקיפא לאגנא על כולא דהא כדין אית לה שלימו ותקיפו למעבד חילא ונטלא חילא מעלמ' עילאה ע"י דיעקב שלימא דחיבר לון כחדא ומתמן נפקין תריסר שבטין קדישין כגוונא דלעילא וע"פז נוכל לפרש איומה כנדגלות לשון דגלים שהם י"ב שבטים ג' לכל צד. כי אחר שמקבלת י"ג ת"ד שהם סוד י"ב שבטים כמ"ש בל"קת בפ' ויצא ואז היא תקיפ' לאגנא על כולא בסוד שהדינים נמתקים בשרשם שהוא הדיקנא ואז מתפחדים החיצונים בסוד מ"ש בזוהר המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה וכו' אחר התפלה שאז מקבלת סוד י"ג ת"ד בסוד המבואר בברכת כהנים ע"ש עכ"ל:
אנהיר כסיהרא פי' שבעו"הז ור"ל שעולה המ' במדרגות זו ע"ג זו תחלה כשחר. ואחר כך כסיהרא שהיא יותר מן השחר כך המ' עולה למעלה גדולה יותר מהראשונה.
חבר לון כחדא לעילא פירש כמ"ש וזעיר הוא בחינת יעקב אע"ה.
וחבר לון כחדא לתתא פי' שלאה היא אחוריים דמלכות דאימא ורחל היא המלכות.
שאר בני נשא וכו' פי' בינה ומ' נק' אחתן בגין דאינון באחוה וכו' כמ"ש הזוהר לקמן ונמצא כשנושא ב' אחיות פוגם בבינה ומלכות וז"ש גרים דבבו בתרין עלמין ומ"ש ואי תימא ותקנא רחל וכו': שגם ברחל ולאה היתה קנאה ביניהם ותירץ שהקנאה היא ע"ד הסוד שקינאה המ' להיות בבינה ומ"ש ולמירת דוכתה' פיר' ליקח מ"ן דילה כמ"ש הרב שפעמים אוזיפת לברתא מנהא כמ"ש בפרשת בראשית. א"נ כבשבת שעולה מ' למקום בינה וז"ש למירת דוכתהא.
דאית ספר ואית ספר נ"ב ב' יסודות שלהם:
משיכו דחכמתא נ"ב סוד הטיפה: ה"ג וע"ד יעקב אשלים לגבייהו כדקא חזי:
רזא עילאה לעילא: פירש יעקב רומז לזעיר בקטנותו כי ב' אלהים עם עשר אותיותיהם גי' יעק"ב כמ"ש הרב וישראל רומז לזעיר אחר גדלותו. ולסגולתו הם סג"ול זעיר באמצע ויעקב מכאן ורחל מכאן וז"ש נטיל כולא בכל סטרין:
ונטיל לעילא פירוש שמקבל מנ"הי דא"וא שבתוכו:
ונטיל לתתא פי' בסוד מעשה התחתונים שעולים בסוד מ"ן:
גליף בגליפוי דרזי מהימנותא פירש חקק חקיקת הספירות שנק' רזי מהימנותא:
גו טהירין פירש בתוך עולם העהירו:
וגליף לעילא פי' הפרצפים שלמעלה מאצילות. וגליף לתתא אב"יע כולו:
עלמא עילאה פי' בינה עלמא תתאה מ'. נקודה עילאה אבא. דנפקא מגו דסתים וגניז דלא ידיע פי' אבא יצא מאריך:
ולא קיימא למנדע פירש עתיק ולא אתידע כלל. פירש א"ק והיינו שאמר סליקו דרזא דא"ס:
ומגו סתימו פי' מגו אריך
נהיר נהירו חד פי' אבא. כליל בגויה כללא דכל נהורין בסוד כולם בחכמה עשית.
ובהאי נהירו סתים פי' אבא:
בטש ביה מאן וכו' פי' אריך:
אפיק חד נהירו פי' בינה:
עדונא לעדונא פי' שיסוד דידה מזומן ליכנס בו יסוד דאבא הנק' ג"כ עדונא.
נהירו דקיק פי' אבא.
בגו ההוא נהירו פי' בינה והאי נהירו דאיהו עדונא לעדונא פי' בינה שהיא עדונא לאבא שנקרא ג"כ עדונא:
שית רשימין פירש ו"ק היותם באימא.
והאי נהירו פירוש בינה:
דנפיק מגו נהירו דקיק פירש שיצאה מאבא.
ואתעביד עלמא חדא: פירוש אימא
שית רבוא אלף פי' ו"ק:
כדין ישראל לסגולתו בספרים ישנים ל"ג כדין אלא ישראל לסגולתו ור"ל שיעקב אע"ה שהוא רומז לזעיר מקבל מאו"א שנק' י"ה אבל ישראל התחתונים אינם משיגים כי אם מ' הנק' סגולתו ומפרש לסגולתו על המ' הפך מ"ש לעיל שהם ס"גול. ולספרים דידן דגרסי כדין הכי פי' כיון שיעקב שהוא בחי' זעיר קבל מא"וא ונתקן כדין ישראל בניו התחתונים השיגו למ' הנק' סגולה:
אלא מאה נ"ב אד"ני גי' ה"ס ומילוי המילוי ל"ה הרי מאה עכ"ל ולפ"ז ממש בגין דכל דרגין וכו' הוא טעם אחר שנק' מאה לפי שנכללים בה י"ס כל א' כלולה מי' הם מאה. ובג"ד מה פי' ולזה נק' מה בשביל ג' טעמים אלו:
רב טובך דא הוא יסודא דעלמא פירוש יסוד נק' רב וטיפת החסדים שבו הם טובך:
והכא כלילן דכר ונוקבא כחדא פי' מה היא מלכות ורב טובך הוא יסוד:
בראשית ברא נ"ב יסוד אבר שית עכ"ל ושיעור הכתוב בכח בראשית שהוא יסוד ברא אלהים שהיא מ' שמים ומ"ש
ברזא דא וכו' פי' ע"י היסוד ג"כ נעשה המשכן שבע"הז ולכך עשאו בצלאל שהוא ביסוד כנודע:
בדיוקנא דעלאין דלעילא פי' בינה:
דעלמא תתאה פי' מ' שמשכן רומז לבינה ורומז למלכות כמ"ש הזוהר בפ' פקודי. א"נ עלמא דלעילא היא מ' ועלמא תתאה הוא מט"ט:
לי תרומה נ"ב יסוד מ'
אפריון דא היכלא דלתתא פי' מלכות.
כגונא דהיכלא עילאה פי' בינה וקב"ה קרי לה גנתא דעדן נ"ב יסוד דנוקבא עכ"ל ולפ"ז קב"ה הוא זעיר:
דלית לון גופא וכו' פירש שכבר מתו ועלתה נשמתם ליסוד דמ' אבל נהנים מבינה הנק' אפרסמון שבאה להם הארה מבינה עד המ' שהם שם.
נועם ה' נ"ב בינה
היכלא עלאה פי' בינה אלא בשעת' דסתים ואתגניז. פי' בשעה שעולה בינה עילא' ונסתמ' תוך אבא וז"ש ואתגניז בגויה דאב' כמ"ש גו נקודה עילאה שהוא אבא כמ"ש באוצ"ח מ"ם בתבונה סמ"ך בבינ' עילאה ונודע כי בינה עילאה כלולא באבא בסוד ו"ד דיו"ד שהיא נגולה באבא וז"ס הבן בחכמה וטעם שנקרא סמ"ך לפי שהבינה היא מהחזה ולמעלה שהס ו"ס. ומכה אבא הנק' יו"ד בהם ונעשים ופ"י גי' ס' וכמ"ש הזוהר לקמן והרב ז"ל נתן טעמי' אחרים והזוהר קצר כדרכו.
דהדרא ויתבא רביעא על בנין פי' היא תבונה שהיא רובצת על הבנים להניקם והיא נק' מ"ם ואע"פי שכתב הזוהר ובשעתא דהדרא וכו' דמשמע שהכל ספירה אחת. כן דרך הזוהר להעלים הדברים אבל ודאי שהם ב' פרצופים ס' בבינה ומ' בתבונה: לגו ד' סטרין דעלמא הם ד' מוחין דזעיר שנק' עולם ונה"י דתבונה הם שנכנסים בזעיר כמ"ש הרב לכך היא מ' נגד ד' מוחין כל אחד כלול מעשר הם מ':
רזא דברית פי' יסוד דזעיר שמקבל הכל ונותנו למ' שית סטרין דנפקי מאת ס' כתב הרב טעם שנק' ס' לפי שהבינה היא נגד ו' ראשונות דאבא שהוא י' דשמא קדישא ומכה י' שהיא באבא בששה ראשונות דאימא ונעשים ופ"י הם ס': ד' סטרין דעלמא הם ד' מוחין דזעיר כמ"ש לעיל.
דעקר לון קב"ה פי' עיקר לון מאבא ושתלם באימא
סדורא קדמאה נ"ב כל זה מדבר בעולם הבריאה שנעשו ע"י הקצוות דאצילות ע"י יסוד דזעיר בשימושו בנוקבח ולפי זה סדורא קדמאה הוא חסד דבריאה ולכן אמר אתנגיד מסטרא דימינא שהוא חסד דאצילות שנמשך ממנו חסד דבריאה ע"י שהאיר חסד דאצילות ביסוד ויסוד במ' ויצא חסד דבריאה וכן סדורא תניינא היא גבורה דבריאה שנמשך מגבורה דאצילות וכן כולם:
חד דיוקנא פירש חסד דבריאה:
מהו ויהי אור הו"לל ויהי כן דההוא אור נ"ב כי התורה שלנו מדברת בעולם הבריאה.
פרישו דמייא בנגידו דאשא וכו' פי' נפרשו החסדים מכח המשכת הגבורות כי הם הפכיים זה מזה ולכך נפרדו איש מעל אחיו.
המים אשר מתחת לרקיע פי' הי"ג שהם במ' תחת יסוד דזעיר שנק' רקיע. ומ"ש ובין המים אשר מעל לרקיע הם ה' חסדים שמתפשטים בזעיר להגדילו והם למעלה מיסוד. ואשתאר דיוקניה תמן לא כתב הזוהר זה אלא בת"ת לפי שת"ת ומ' הם אחדות א':
עד יומא חמישאה נ"ב נ"ה תרי פלגי גופא דאפיק האי אפריון ההוא שמושא דנהירו דעל ביה ביומא רביעאה מכאן משמע שביום ד' בעצמו האיר הנצח ביסוד והיסוד נתנו למ' ולפי זה מ"ש ולא עביד שמושא עד יומא חמישאה היינו לומר גמר השמוש הוא ביום ה' שהוציאה המ' הארת הנצח שבתוכה:
חד משיכו דרחישו דמייא: לפי שהחסדים הנק' מים וגם הגבורות שנק' גבורות גשמים הם מתפשטים מחסד עד הוד כנודע לכן אמר בהוד משיכו דרחישו דמייא:
עד יומא שתיתא' נל"עד שאעפ"י שאמר לעיל בכל סדורא וסדורא ואפיק ההוא אפריון חד דיוקנא וכו' היינו בכח אבל בפועל לא הוציאה המ' כל מה שגנוז בה עד יום ז' שהוא בחי' היסוד וכן אר"זל כולם היו בפתח הקרקע עד יום ו':
אף הכי איהו אתתקן פי' שגם היסוד נתקן.
דאיהו שבת נ"ב בינה נייחא דכולא תיאובת' וכו' כפל ג' לשונות אלו לפי שנ' כלים יש במ' חיצוניים אמצעים פנימיים. ובעיבור א'. באים מוחין מכלים החיצונים דאימא לכלים החיצונים דזעיר ומשם לכלים החיצונים דמ' וביניקה באים מאמצעים דאימא לאמצעיים דזעיר משם לאמצעיים דמ'. ובגדלות מכלים הפנימיים דבינה לכלים הפנימיים דזעיר ומשם לכלים הפנימיים דמ' א"נ לפי שיסוד דנוקבא יש בו כלי המ"ן ועוד שם ב"ן המעלה מ"ן ועוד המ"ן עצמם שהם הבירורים לכן אמר ג' לשונות.
ה"ג זכי בכולא זכי למיתב בנייחא בצלא דק"בה גו ההוא אפריון פי' בצל הזעיר שהוא בתוך המ':
בצלא אחרא פירש גם הו"ק דזעיר שבתוך המ' ימשיכו עלינו הארת הבינה שהיא צלא אחרא. דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא. הטעם לפי שעסק התורה הוא בזעיר ואין שם שליטת החיצונים ולכך זכי ביה בלא אגרא. אבל עובדא הוא במ' ורגליה יורדות מות ולכך צריך לשבר הס"א בקנין המצוה:
לך אמר לבי כתב הרב טעם שהמ' נק' לב לפי שיוצאת כנגד הלב דזעיר ה"ג בחדווא ברעותא דלבא:
זכאה בעי למרדף בתר חייבא בח"י דף קל"א עוז הדר המוכיחים לרבים בזוהר תרומה זכאה בעי וכו' עד כמאן דרדיף בתר חיין והתועלת לאביו דאדכר בגיניה לטב. והוא הפעולה עצמה אשר תפעל כשהבן מחדש איזה חידוש בשבת אשר קבלנו מרבינו האר"י זל"הה שמעטרים בגינו את אביו באותו עולם ואסמכיה אקרא דכתיב כבד את אביך זכור את יום השבת איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. ואולם בסגולת הודיע לעם חוקי ה'. מעתה לא יצטרך לחדש דבר. כי בו יבנה נפש לקברו וכו' וב"זח פ' לך לך ביארו עוד עוצם שכרו א"ר אבהו בא וראה כמה שכרו של אדם המחזיר חבירו בתשובה וכו' עד אשר מגן צרך בידך אלו הרשעים שזכיתם בתשובה ועשית את נשמתם הנה הוא שוה לו ית' מה הוא עביד נפשאן וכו' ואשתזיב מן דינא כמ"ש בפ' בלק דף ר"ב לא תשחית את עצה דא ת"ח דיהיב עיטא לתתא וכו'. ובתנא דבי אליהו יודע היה אהרן וכו'. ורבינו האר"י ז"ל הגיד מעלתו וז"ל הנה הנשמות מאחר שהם מטוב ורע ולפעמים חלק הטוב שבאדם ניתן אל רשע א' ולכן תמצא לפעמים רשעים שעושים קצת מצות בתיקונם כמו הצדיקים. ובשאר ענייני' הם רשעים גמורים וכן לפעמים בהפך שיהיה צדיק גמור ויהיו בו קצת עבירות שאינו יכול להפרד מהם. וזה לסיבת חלק הרע שבו המתאוה לאותה בחינה שיש אל הטומאה ואל העבירה ההיא וכל זה הוא כפי תערובת הנשמות שקנת טוב של צדיק מתערב ברשע. וקצת הרע של הרשע נתערב בצדיק: ואם הצדיק מוכיח את הרשע והוא אינו שומע לדבריו אז הם נבררים שהטוב של הרשע יתחבר אל הטוב שבצדיק והרע שבצדיק יתחבר אל הרע שברשע. וז"ס ואתה כי הזהרת רשע וכו' הוא רשע בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. כלומר בעונו לבד שהוא הרע ולא עם הטוב שהיה בו. כי הטוב חלף הלך לו. ואתה את נפשך הצלת שהיה בה חלק הרע הפרשתו ממך מלשון ויצל אלהים. וכתב עוד שהנשמות שהם משורש אחד לא די להם מה שסובלים עונשים זה על זה. כי אף אם תקנו בזמנם כל הצריך להם אינם נק' שלימים ומתוקנים עד יתוקן גם פגם אותו שבשורשיהון. ובפ' ג' דתמיד אר"ש ב"ן אר"י כל המוכיח חבירו לש"ש זוכה למקומו של הקב"ה שנ' וכו' וחיוב זה מוטל על כל מי שיש ספוק בידו להוכיח וכמ"ש הרמ"בם פ"ד מה' תשובה. ובתנא דבי אליהו שכל דמים שנשפכים בישראל נשפכים על ידו. ובזוהר רות דף ו' דיינא אית ליה למרדף למינדע עובדי מתא ואי לאו איהו אתפס בחובייהו ולא יימא וכו'. תנן בעקבות משיחא חוצפא וכו' ואין תוכחה. ופי"רשי שאין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטא ויאמר לו טול קורה וזו היא חכמת המסכן מתו"מט בזוייה לא חכמתו של רבי עקיבא כשהיה עני כי תוכחת היוצאה מהלב תכנס בלב. ואשר לא יצאה כי אם מהפה לא תעבור האזן: לכן התקוששו ואח"כ וקושו. כי הנביא קרא למוכיח דובר תמים כמ"שה שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו: ועיקר דרשותיו ללמד משפטי הדינים ולהודיע עונשי החטאים יום המיתה וגיהנם וכו' כדרש ר"מ תלתא שמעתתא הוא דינים תלתא אגדתא פשטים תלתא מתלי דרכי מוסר כמשלי שלמה כמ"ש בסתרי תורה בפ' לך לך וירדוף עד דן רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דההוא עלמא וכו'. ובפרט עונש מחללי שבת כמ"ש בזוהר תרומה דף ק"ן ובז"ח דף ס"ו תוספת עונשם באופן אחר ושקול שבת ככל התורה. וכל מאן דמקני לקב"ה לא יכיל מלאכא דמותא לשלטאה עליה: ובזוהר בפ' כי תזריע דף מ"ו עונש המונע תוכחת. ושכר המוכיח בדיני שבת שומר שבת כמקיים כל התורה.
יתיר משבחא אחרא פי' משבח הראשון שאמר דבעי למרדף בתר זכאה
בתריסר ה"ג ונ"ב י"ב שערים יש ברקיע נגד י"ב שבטים
באידרא עילאה נ"ב יסוד דנוקבא
תלת סטרין גוונין נ"ב תלת טפין דסג"ול עכ"ל ובאוצ"ח כתב הרב שתלת טיפין דסג"ול הם טיפת נה"י דזעיר ואינון להטי גו שלהובא חדא הוא רוחא דשבק בגווה שהוא שם ב"ן והם ה' גבורות הראשונות שביסוד דנוקבא.
נפקא מסטרא דדרום פי' כי שרש ההוא רוחא הוא מן הדכורא שנקר' ימינא.
חד סליק לעיל' פי' נצח. וחד נחית לתתא הוד כנודע שנ"ה הם שני הקרנים והא' גבוהה מן השנית כמ"ש הרב ז"ל:
וחד דאתחזי וגניז פי' יסוד שהוא גניז ביסוד דנוקבא.
ועאל בההוא שלהובא פי' בתוך הכלי של מ"ן שהוא שם ב"ן:
דעבדי טוב נ"ב יסוד
והטוב בעיניך עשיתי פי' יסוד הנק' טוב היה מחברו עם המ' שנק' עין וז"ש דסמיך גאולה לתפלה שהם יסוד ומ'.
ברחימו וכו' הוא בסוד שמאלו תחת לראשי שחימום הגבורות מעוררים האהבה כמ"ש הרב ז"ל. חביבו היינו וימינו תחבקני שהחסדים מוסיפים חבה ביותר. בחדוה ה"ס המזווג וסימניך שמחת עונה. ברעות' הם נשיקין שבתוך הזווג כ"ש לקמן בנשיקין דרעות' א"נ נגד ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שמתקבצים כולם ביסוד בשעת הזווג.
ובוצינין נ"ב הנקבות
נהרין ומתלהטין נ"ב במ"ן ה"ג וקיימא מלה בחבורא דבאידרא כוין עביד שמושא נ"ב הכנסת העטרה
ההוא נהר פי' יסוד דזעיר:
באידרא דא פי' ביסוד דנוקבא:
בגין דההיא שעתא שעתא דשמושא נ"ב גמר הזווג ה"ג ולחפייא אנפוי בנפשין ורוחין נ"ב ממ"ן ומ"ד ה"ג קאים ואחיד בשפולי יהודי"עם עיין בדף קמ"ב ע"ב:
מסרין ליה ההוא דיוקנא פי' כדי לשומרו יותר מכל האדם ולנהוג בו כבוד ע' מפתחן נגד המוחין ולבושיהם ומ"ש לע' עלמין גניזין. פי' נגד ז"ק דאצילו' שהם זו"ן הנק' עולם:
מלכא בריך לההוא דיוקנא נ"ב מקבל שפע ממ"ד
לד' משריין עילאין פירש ארג"מן.
לקדושה דסדרא פירש קדושת ובא לציון. דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון מלאכי פירש שאין אומרים הקדושה כמו של עמידה שאומרים ג' פסוקים זה אחר זה כולם בל"הק אבל בקדושת ובא לציון אומרים וקרא זא"ז. ומתרגמין אותו וכן הפסוקים אחרים כדי שלא ישגיחו בהם מ"ה שאינם משגיחין בלשון תרגום לכך מפסיקים בכל פסוק בתרגומו. א"נ שאין אומרים נקדישך וכו' באריכות כמו בעמידה רק הפסוקים לבדם בקיצור כדי שלא ישגיחו מ"ה:
ותברא מנעולין וכו' ז"ל הרב ז"ל דע כי הקדיש נתקן בלשון תרגום כנז' בזוהר תרומה דף קכ"ט ע"ב דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא. והענין כי כל תרגום הוא אחוריים של הקדושה והוא קדושה ג"כ אלא שמשם יונקים החיצונים ואמנם כל הקדישים הם להעלות העולמות עשייה ליצירה וכיוצא ואנו יראים לבל יתאחזו החיצונים ע"י עליית העולמות ויעלו גם הם ויינקו ולכן נתקן בלשון תרגום דלא משתמע למ"ה כי אם מצד פנים ומדברים בל' הקדש. אך החיצונים מבינים בלשון תרגום כי משם יניקתם ובאומרנו השבח הזה הגדול בלשון תרגום נכנעים החיצונים ואינם עולים למעלה ואמנם סוד הקליפות נמשכים מסוד עשתי עשרה יריעות והם י"א סמני הקטורת שהם אחוריים שלמעלה שירדו במיתת המלכים. ונתבטלו וירדו האחוריים דא"וא במקום ז"ון שהם סוד ב' אותיות ו"ה של הוי"ה שהם בגי' י"א ואמנם כ"ז בכלל ז"ון הוא ולכן תמצא כי אין הפגם מגיע רק עד ז"ון ולא בא"וא.
ולכן אותיות יתגדל ויתקדש הם י"ח כנגד י"א ניצוצי הקדושה שבחיצוני' כי החיות שבתוכם מעלים אותם מתוכם ויתגדל ויתעל' למעל' תוך הקדוש' וז"ס ויתקדש שיכנסו בקדוש'. וע"י הסתלקות זה מתוכם ימותו הקליפות כמו ענין הקטרת עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה.
מלין דכתרא וכו' פי' מלין שעושים כתר למלכות דאצילות ה"ג וההוא הבל דפומא:
לסטרא עילאה פי' כפי הסוד. לסטרא תתאה כפי הפשט:
בסטרא אחרא פי' בצד אחר דהיינו הפשט שהוא לבד מן הסוד:
כד ברא קב"ה פי' בינה.
עלמא פי' זעיר:
מסטרא דכספא פירוש כי הזעיר מתחיל מחסד:
ובעובדא דמשכנא פי' מלכות מסטרא דשמאלא פירוש כי המלכות בניינה מהגבורות ואח"כ מקבלת החסדים והם סוד התכוננותה בסוד והוכן בחסד כסא.
ולבתר מסטרא דימינא וזאת התרומה וכו' פי' מביא ראיה מפסוק זה שהתחיל מזהב ואח"כ כסף שתרומה היא מלכות: ה"ג כתיב ערב וכו'. וצהרים אתר דאיקרי חשך איהו דאחיד בערב גרסינן ור"ל שהצהרים היא גבורה שאחוזה עם המלכות הנקרא ערב:
כולהו הוו מתזנין ז"ל הרב בס' ק"י העשן של הקרבנות ניזון מהם קליפת נוגה כי משם נפש הבהמית דישראל ובהמות טהורות עכ"ל.
לאגנא עלן מגו פחד בלילות פי' כשעולים הנשמות בלילה מקטרגים עליהם המלאכים ולכך אנו מתפללים שומר את ישראל לעד אמן. פחד דכמה סטרין המזיקין והמקטרגים המצויים בלילה להזיק היוצא חוץ לבית. לכך אנו אומרים ושמור צאתנו ובואנו. פחד דגיהנם ולכך אנו אומרים והוא רחום והשלשה פעמים פחד שהזכיר כאן הם השלשה דלקמן. פחד דקטרוגא דנשמתין גרסינן ול"ג ופחד. ה"ג ועם כל דא.
כד רוח צפון אתער פירוש דאימא.
טינרא תקיפא נ"ב סטרא אחרא:
בוקר שלטא פי' יסוד.
בוקר דאור קדמאה פי' יסוד שבו טיפת החסדים הנקרא אור.
אשקי לגנתא פי' מ'.
שית יוד"ין פי' יברכך יהו"ד ר"ת ב' יו"דין וכן יאר ה' וכן ישא ה' הם שית יוד"ין ותלת ווי"ן וישמרך ויחנך וישם.
ועל ותלת ווי"ן נ"ב כי הם מכריעים
כד אתי האי בוקר נ"ב הוא זווג קדרותא דצפרא א"נ עמוד ענן דחסד עמודא חד נעיץ בסטר דרום הוא בחי' יסוד שבגן ויש בו טיפת החסדים ולכן אמר בסטר דרום לגו מתיחא דרקיעא. פי' רקיע הוא ת"ת והיסוד מחובר עם הת"ת דתלת גוונין. פי' הארת חג"ת שמאירים ביסוד.
ענפא חדא פי' מ' שבגן.
תלת צפרין נ"ב אכתרייאל מטטר"ון סנדלפ"ון כל א' נקרא עוף:
כבר נהירנא להו בגאולת מצרים לפולחני במעמד הר סיני: ה"ג וכד תבעיון בה היא תימא וכו'. ה"ג וברזא דהאי קרא כתיב משא דומה ורזא דא בשית דרגין דנבואה אתמר לנביאי ונ"ב אולי הם ו' פרקים אשר בנ"ה אתר דנביאי מהימני ינקי מתמן ונראה כי משא הוא פרק אחרון דהוד שה"ס העקב.
אי נביאה מהימנא פי' כדמפרש במסקנא. ה"ג אבל נבואה דא.
ולא כתב וזרח לשעיר בפ' בלק תירץ וזרח לישראל משעיר שלא קבלו התורה וכאן מתרץ ע"ד הסוד.
מסיני בא דרגא דהוה טמירא פי' מ': ולבתר ואתה מרבבות קדש הם נ"ה דזעיר שמשם הנבואה ה"ג לילה ליל מה בין האי להאי. ובג"כ שומר מה מלילה שומר מה מליל. ושיעור הכתוב משא דומה אמר הנביא שנבואה זו היא מפרק אחרון דהוד שהוא משא והיא בלחישו נבואה זו באה ובקעה בקליפות הנקרא שעיר וזהו אלי קורא משעיר. ומה היא הנבואה שומר מה מלילה דהיינו שאומרים ישראל למט"ט הנקרא שומר ב' בחי' אלו של המ' הנקרא ליל ולילה מתי יהיה תיקונם וייחודם. והשיב להם אמר שומר אתא בוקר שהוא זעיר וגם לילה שהיא מלכות. שע"י תפילות ישראל מתייחדים זו"ן וכדמסיק.
אף הכי קב"ה וכו' פי' כמו שהאב מקבל בניו ומרחם עליהם כך בוקר וגם לילה שהם זו"ן אומרים ג"כ לישראל אתו י"ו ובס' ראשית חכמה פי' פירוש אחר בזה:
אבל אי אינון בני מתא לא אתיין פי' שלא באו י' כאחד ומ"ש וחד לא אקדים פי' לפחות היה להם להקדים אחד לדבר עם המלך. והם לא באו כאחד ואפילו אחד מהם לא הקדים לדבר אל המלך.
ואין עשרה לא כתיב אלא ואין איש פי' ומש"ל תניין בשעתא דקב"ה אתי ולא אשכח תמן עשרה מיד כועס היינו לבסוף.
דרגא גו דרגא ההוא שומר קרי וכו' פי' מט"ט קורא בכל יום ויום אתא בוקר וכו' ועובר קולו דרך הקליפות כמש"ל.
ומאן דמשתעי בבי כנישתא וכו' היינו מברוך שאמר ואילך כדמוכח ממ"ש דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא:
אינון עולימתאן עילאין נ"ב הם רוחות ז' היכלין דבריאה ז' נערות עכ"ל והיינו בשעה שאומרים היוצר ומשרייתא קדמאה הוא בשעה שאומרים ישראל הזמירות. והשנית היא בשעה שאומרים קדוש. ה"ג אלא מתורה שבכתב משום הכי אצטריך לומר לה בשירותא דתיקונהא:
גופא בשמהן קדישין בפ' שמות דף ח' כתב הרב שהם מ"ה ומ"ב דמ"ה.
נרד וכרכום וכו' אלו הם י"ג דשבת אבל בחול הם אל רחום וכו' כמ"ש הרב בסידור ה"ג ומלכות הא תליסר.
דא מלכא עילאה דשלמא כולא דיליה פי' בינה:
למלכא דשלמא דיליה פי' למ' שהשלום שהוא היסוד הוא שלה. ה"ג תיקוני דעלמא עילאה אל אדון. אל ברוך תיקוני דעלמא תתאה. אינון רברבן בגרמייהו:
כד אתיין יחידאין וכו' הם אותיו' גדולות וז"ש דכד לא פשטן יתיר שר"ל אפילו לא נתפשטו מהם תיבות מכל אחד ואחד. ומ"ש
אינון אתיין כל את ואת ברתיכא דאיתחזי ליה פי' מלבד שהם אותיות גדולות עוד כל אות ואות יש לה רתיכא בפני עצמה כדמפ'.
נ' תרעין דעלמא דאתי פי' ה' חסדים דאימא.
שית סטרין דעלמא דאתי פי' ו"ק דאימא.
ברזא דרתיכא עילאה פי' חג"ת ששם הוא שם ע"ב.
דקב"ה מתעטר בהו פי' זעיר.
וע"ד איהו אחד בחילופי אתוון כי אל"ף מתחלפת בו' באותיות אהוי. ח' מתחלפת בע' באותיות אחה"ע: ה"ג ויתעבר מעלמא:
באתגלי' בהדיא פי' שכתב הרב ז"ל במלת מלכותו שמביאי' לה עשרה אהי"ה בחשאי כמנין צי"קי קדרה אבל כשתהיה בסוד אחד מביאים לה עשרה אהי"ה ולא בלחישו אלא בהדיא. ועד איהו אחד בחילוף. והכי מכריזין דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא וכו' כד"א צאנה וראנה בנות ציון וכו' איתא בס"עה דף ל"ד ע"א וז"ל להבין אומרו בנות ציון ולא בנות ירושלים כמ"שה תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ויובן במה שידוע שכל מלאך וכל בריה מצבא השמים אי אפשר לילך ולעלות חוץ מגבולו המוגבל לו. וידוע כי כח המגביל גבולים לכל אחד ואחד הוא כח הדין היוצא מבולינא דקרדינותא כי מחמת גדר הדין שנגבל כל אחד ואחד אינו יכול לצאת חוץ מגדרו פן ישרפנו אש הדין המגביל אותו ולכן נאמר שרפים עומדים ממעל לו כי כל הקרב לצאת חוץ מגבולו ליהנות מזיו המרכבה. הם שורפים אותו. וזה מלא בזוהר ובדברי המקובלים. ועוד תבין כי ע"י הגבורה המגביל את כל אחד ואחד אינו רואה בספירות עליונות אלא כפי ההגבלה והצמצום מהגבורה המקפת עליו כי הדין סותם הראיה בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות. משא"כ כשהחסד מתפשט מחכמה עלאה אז ממתיק את הגבולים אשר גבלו ראשונים ועולים ויוצאים כל אחד מגבולו במעלה גדולה ורואה מראות אלהים בהארה נפלאה כמו עליית העולמות בשבת שאז מתגלות חכמה עילאה דשבת איקרי קודש ומכח זה עולים כל העולמות חוץ מגבולם. הרי נתבארו שני מלות צאנה וראנה. כי החסד והשמח' שיש למעלה כשהמלך חפץ ביקרו להראות כתר ישועה שלו כמבואר בזוהר תרומה והכי מכריזין וכו' פ קי למחמי ביקרא דמלכא כדין ס"א לא ניחא ליה למחמי ואתפרש עכ"ל. והוא כי מכח הרשות שיוצא ע"י הכרוז שיבואו לראות ביקרא דמלכא: זו ההכרזה נותנת כח וקיום להעלות העולמות כמ"ש בפירושי זוהר בראשית ולכן אומר בנות ציון. כי ידוע בכוונת ר"ה כי ציון הוא כלי אמצע י' דיסוד דמלכות והוא רחמים כי היסוד הואפנימיות משא"כ ירושלים שהוא כלי החיצונית דיסוד סוד מקום הפתוח שסודו מבואר בדרוש מוחין דקטנות. ולכן נשאר פתוח מפני האחיזה שיש לחיצונים בכלי החיצון. ולזה בקריאת הכרוז אשר יוצא אל בנות ציון בזה פורש הס"א כי לא יחפוץ כסיל בתבונ'. וכאשר אומרים בנות ציון הוא מיחד לכל הקדושה שיש בעולמות דמלכות שכולם נקראים בכותיה מפני שיוצאים מיסודה משא"כ הס"א שאינו יוצא מיסוד שלה רק נתהווה מסיגי המלכים ומן הפסולת ולכן אסרתס הס"א ולא עביד פירין. כי אין לו חלק בקדושה ומכ"ש ביסודה שהוא ציון שבה. שבזה הקדושה מצויינת מה"סא שאין לו יסוד. ונמצא בכח ההכרזה שאומר בנות ציון ממילא פורש הס"א בסוד ותגזר אומר ויקם לך כמ"ש בל"קת בפ' בראשית בסוד חטא אד"הר. והכרוז יוצא לראות במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו עכ"ל:
חדווא דימינא נ"ב סוד חיבוק הכי גרסינן בגין דלא ישתכח ברגלו צעדהא רמז דסטרא בישא:
וע"ד אדכרו תרין לבבות פירש שאמרו לו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא א' נמצא שהזכירו ב' לבבות.
ויקחו לי תרומה עילא ותתא נ"ב לי ת"ת. תרומה מ': והם עילא ותתא יקח את תרומתי עכשיו שפירשנו תרומה היא מ'. יקח את תרומתי מבעי ליה:
מארי מדין נ"ב החכמים שדורשים ענין המדות שהם הספירות:
וכלהו מתעטרין בנשמתין חגת"ן כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדוה ולומר ברכו את ה' המבורך וכו' והוא בחי' תוספת הרוח שסודו מח"גת דכלם דאימא והמה נקראין נשמתין על שמה כנודע ובופרוש סוכת שלום עלינו תנוח תוספת הנשמה כמ"ש בזוהר בראשית דף מ"ח ע"א.
צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כרסיא יקירא קדישא ברזא דאחד וכו' ואתפרשא מס"א וכו' ואתעטרת בכמה עטרין למלכא קדישא בח"י דף ס"ד בעמיד' דערבית דשבת אז עלתה הכלה ונתפרש' מהקליפ' כמ"ש בזוהר תרומה ז"ל צלותא דמעלי שבתא וכו' משם יתבאר תרתי לטיבותא דאתפרש' מס"א:
ועוד דאתעטרת בכמה עטרין ועל כן כדי להורות על שלימות זה הנמצא בה ואמר ויכלו השמים וכו' והוא לשון שכלול וכו' כי הכלה היא עתה בערך שנשתכללה בזמן הבריאה דכתיב ויביאה אל האדם דקשיט לה בכ"ד קישוטין כמספר ויביאה וכו' ולעומת זה תקנו ז' ברכות כי לעולם הכלה מתברכת בז' ברכות בסוד ויבנהו ז' שנים כמ"ש בזוהר דכ"י בז' סליקת. ורבינו הקדוש האר"י ז"ל כתב טעם למה שתקנו ג' תפלות משונות בשבת אתה קדשת הם הקדושין של הכלה שנתן לה החתן בסוד ז' ברכות. ואז היה נקנית לבעלה ואסורה לחיצונים: וג"פ ויכלו הם ג' עדים. ישמח משה הם סבלונות. תקנת שבת סוד מאכל ומשתה. אתה אחד הוא יחוד חתן וכלה: וע"כ בלילה אנו אומרים וינוחו בה ככלה בבית אביה שעיקר השמחה בה. ובשחרית אומרים בו ככלה בבית חמיה שעיקר השמחה בו ובמנחה אומרים בם כי אז שניהם עיקר. ביחודא שלים: ה"ג ואתדחקת בהו אתר קדישא.
ממקורא דחיי פי' יסוד הבינה.
ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא פירש בשביל שיסוד דאימא הנק' מקורא דחיי משפיע ביסוד דזעיר ולכך קרינן ליסוד דזעיר המבורך. וז"ל הרב בסידור ברוך יסוד דאימא. ה' ת"ת שהוא זעיר. המברך יסוד זעיר. לעולם מ'. ועד יסוד דידה ובזה מובן לשון זה:
באלין נשמתין קדישין דמתעטרין בהו פירש כיון שיש להם נשמות יתרות שהם קדושות בליל שבת לכך זווגם של ת"ח בליל שבת כדי להמשיך נשמות קדושות לבניהם מנשמות יתרו'
ואע"ג דהא אוקימא פי' במקום אחר נתן טעם למה זווג של ת"ח בליל שבת דוקא מפני שבחצות דליל שבת הוא זווג ישראל ורחל שהוא זווג המעולה שבכולם. ולכך מקשה דהכא אמרנו הטעם הוא בשביל שיש בליל שבת נשמות יתרות וכו' והתם אמרינן טעמא מפני שאז יש זווג ישראל ורחל.
ותירץ כולא חד פי' שכל הטעמים אמת וז"ש ובכל אתר דתשכח לחכימין בהאי מלה בסטרא דא ולזמנין בסטרא דא כולא חד הוא:
בשעתא דאתפליג וכו' פירש רצה לפרש הטעם השני שאמר במקום אחר לפי שבחצות דליל שבת הוא זווג ישראל ורחל וקב"ה בעי לאעלא בגנתא. יובן במ"ש הרב בס"הכ וז"ל בחצות דחול הוא זווג יעקב ולאה מן החזה ולמטה: ובליל שבת בחצות הראשון זווג יעקב ולאה מהחזה ולמטה כמו אחר חצות דחול. ורחל עולה להיכל הבינה להתגדל שם ע"י הבינה. ובחצות השני יורדת רחל ואז הוא זווג ישראל ורחל עכ"ל ובזה יובן מ"ש וקב"ה בעי לאעלא בגנתא דלעילא הוא זעיר המזדווג עם רחל וקראה גנתא דלעילא לפי שנגדלה מאימא הנק' גנתא דלעילא: א"נ קרא לרחל גנתא דלעילא לפי שהיא מעשר נקודות דעולם הנקודים. אבל לאה היא מאחוריים דמ' דאימא ביומי דחול קב"ה עאל בגנתא דעדן דלתתא. פי' בחצות דחול קב"ה שהוא יעקב מזדווג עם לאה וקראה גנתא דעדן דלתתא לפי שלא נגדלה מאימא כמו רחל. ובשבת קב"ה די ברזא דמקורא עילאה פירוש זעיר שיסוד דאימא הנק' מקורא עילאה הוא בתוכו. ומ"ש עאל בגנתא דלעילא היא רחל שנגדלה מאימא כמ"ש בגין דביומי דחול. פי' חוזר על מ"ש לעיל שנשמות יתרות באים לישראל ומפרש הענין היטב.
ומתמן אזדמנן רתיכא קדישא פי' לפי שמלאכים שבג"ע דלתתא העלו הנשמות עד הרקיע של הגן דוקא לכך באים ארג"מן שסובבים המ' ומעלים אותם לג"ע שלמעלה:
נשמתין אזלין וכו' פי' אזלין וסלקין קאי על הנשמות שבג"ע של מטה שעלו לג"ע שלמעלה ומ"ש נשמתין אתיין הם הנשמות שהיו בגיהנם שבאו לג"ע של מטה. ומ"ש ונשמתין נחתין הם נשמות יתירות שבאות לישראל. וכפל הזוהר אזלין וסלקין משום מ"ש נשמתין אתיין ונשמתין נחתין שהם שני בחינות:
כד אתהדרו ביומין דחול פי' ואין מקום מספיק לקבלם. ותירץ כמה אתמשכן וכו' וה"ג. ה"ג לעטרא לעמא קדישא.
נטיל ההיא נשמתא פי' נשמה של חול:
בפלגות ליליא דמעלי שבתא דחכימין מתערין לשמושא דילהון ההוא וכו' כגון רוח ה' אלהים עלי וכו': בח"י דף פ"ט בחצות הלילה של שבת קודש הזיווג יכין לבו במקראי קדש אלה שהם סוד אתערותא דחכימי לעורר הנפש לשרות עליו. רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. בלכתם ילכו וכו' אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וכו' ובקריאה זו יעלה למעלה עליונה עד שיהיה בסוד החתן ובת זוגו ואז יתקדש בזיווג השבת והנולד מן הזווג הקדוש הזה נותנים לו נשמה קדושה מן הזעיר לנוקביה ומנוקביה לשרפים ומשרפים לחיות הקודש ומחיות הקדש לאופנים ומשם לשכר פרי הבטן ולא יפגע בה שום שטן ופגע רע כי כולם טמונים בנוקבא דתהומא רבא ואז יתעורר לקיים עונתו בקדושה כמ"ש בזוהר תרומה בפלגות לילא דמעלי שבתא וכו' ממאמר זה נקח כי כל מי שלא נתכוון להמשיך על עצמו הנשמה והנפש היתירה בקריאת מקראי קדש אלה לא תמשך עליו הנשמה ולא נפש יתירה. ויקדש עצמו בעונתן של ת"ח מליל שבת לליל שבת כמ"ש בפ' אע"פי אכן אם הוא פוגם מו' ימי החול לערב קודש בחול. אז אין הפרש אצלו בעונ' ליל שבת לעונת ימי החול וכמה אזהרו' בזוהר על זה:
בפ' אחרי מות דף ע"ח ערות כלתך וכו' ובתיקונים דף צ"ג ובשבת וכו' ובג"ד ת"ח זווגייהו מלילי שבת וכו' דגרים דאתעביד קדש חול וכו' וטעם הדבר כי כיון שבימו' החול אין זווג דצדיק וצדק לפיכך כשהצדיק פה למטה מזדווג בחול גורם לצדיק העליון להשתעבד לאפקא נשמתין לחיצוני' והוא מעין פגם מוציא שז"ל. ומחלל אות שבת יום הז' היינו אות ברית וקבלתי מרבותי דעונש זה לאו דוקא במשמש לעיבור ונתעברה. אצא אף אם בלתי משמש לעיבור אסור. כי הנה אף שאינו מוליד בפועל. הוא מוליד בכח. ועביד בן לעילא בחיצונים דוגמת מוציא שז"ל ודיקא נמי דקתני ההוא בן דעביד. ולא קתני אי עביד בן ש"מ דפסיקא ליה דעביד בן. וכן מוכח מהרבה מקומות בזוהר שחומר איסור זה לת"ח הוא אף אם היא מעוברת ומינקת. כל זמן שאין זווג בדודים למעלה כמ"ש בפ' יתרו דף פ"ט כה אמר ה' לסריסים וכו' עד דהא אינון כבעירי דיאות וכו'. ראה והתבונן סוד הייחוד הקדוש הזה ראשו מגיע השמימה וכל זמן שאין צדי"ק בא"רץ פגול הוא לא ירצה לא שנא משמש לשם הריון או מעוברת או מינקת. כל זמן שאין היחוד למעלה. וכן פי' בזוהר בפ' נח השער הזה יהיה סגור האי קרא אית לאסתכלא ביה דאיהו רזא וכו' דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת וכו'. וכתבתי זה על כי ראיתי כתוב בשם הרב ז"ל וז"ל כל אזהרה דחול על הזיווג מע"ש לע"ש הוא במשמש לשם הריון. אמנם אם אשתו מעוברת או מניקה אין לחוש כ"כ והטע' כי כל עצמה של אזהרה זו אינה רק לבל ישפיע נשמות צדיק ורע לו רק נשמות השבת ואם כבר היא מעוברת או מניקה בטלה זאת הטענה עכ"ל. (וכן כתב במשנת חסידים דף מ"ט.)
ואני אומר דלאו מר בריה דרבינא רבינו הקדוש חתים עלה שהוא הפך מכמה מאמרי הזוהר הנזכר שלא לבד הטעם לבל ישפיע נשמות חיצוניות בחול. רק להיותנו בצלם אלהים דוגמא עליונה ופנה למעלה לצורך הייחוד העליון כנזכר במאמרים הנז'. ואנכי ראיתי במכתב הקדש מהר"חו עצמו ז"ל כתב אמר לי מורי כי כל אזהרו' הזוהר על הזווג הם אף בלילי שבת וזה במשמש לשם הריון. אמנם אם אשתו מעוברת ומניקה אין לחוש עכ"ל והתלמידים התחכמו ללמוד משם אף לימי החול ומצאו און להם דברי התיקונים הנ"זל דקאמר ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו וכו' דמשמע דדוקא במשמש לשם הריון וכבר כתבנו שאין הכוונה על הבנים הנולדים בפועל רק על הנולדים בכח אף אם לא תתעבר. ולא יתכן שדברי התיקונים יהיו הפך כמה מאמרי הזוהר וכמה מאמרי התיקונים עצמם:
ואמנם להתיר בליל טבילה או כשבא מן הדרך בימות החול יש להם שורש גדול בזוהר בראשי' דף מ"ט כל ב"ן בעי לאשתכחא דכר ונוקבא וכו' עד וכולהו טעמי כדקאמרן בחד דרגא סלקין עכ"ל: הנה כי שתיהן יש להם שורש למעלה וכולן שוו בשיעוריהן כזווגא דשבת כמ"ש וע"ד בעי לכוונא בחדוה דא כמה דבעי בחדוותא דשבתא וכו'. ושמענו מן החברים ה"י כי בליל שבועות אחר שקראו בבית הרב חיים וויטל ז"ל בא אותה הלילה חבר אחד ושאלו למה לא בא הלילה פלוני. והשיב הרח"ו אולי נזדמנה לו טבילה של מצוה והוא מטעם דברי הזוהר הנ"זל דטבילת מצוה מותרת בזמן איסור הזווג. ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא ליראי ה' אשר תמיד יראת ה' עליהם ויצרם מסור בידם להסיחו מדעתם וכו':
ומנהג הרב בליל טבילה להיות ניעור עד חצות ועוסק בתור' ואח"כ משמש מטתו וקורא ק"ש ויישן ויאחוז צדיק דרכו וסימניך יפה ת"ת עם דרך ארץ. ומי שכובש את יצרו בענין זה הוא הנקרא צדיק יסוד עולם ושמור מן המזיקין ומחיות רעות בכלי זיינו אשר עליו אתמחו גברא אתמחי קמיעה סי' לדבר כי עם אבני השדה ברי"תך וחית השדה השלמה לך. סוף דבר אין ניכר מעלת האדם וקדושתו ופרישותו אפס בהתקדש עצמו בענין האבר הקדוש הזה. והתועליות הנמשכות מזה גם שאר אזהרות הצריכים לקדושת הזווג בח"י דף צ' צ"א צ"ב ע"ש ובדף צ"ד כתב על זוהר ויצא כי בא השמש מאן דמייחד באתתיה צריך בליליא למכבי שרגא וכו' וכתב מהר"חו דאיסור זה נוהג אף אם אשתו מעוברת עכ"ז יהיו בניו נכפים ואמר כי עכ"פ אותם שאירע להם דבר זה אפילו בזקנותם תבוא להם הכפייה אם לא בא להם בבחרותם. ושומר נפשו וכו' יזהר גם מלשמש מטתו בגילוי הגוף כמ"ש בזוהר ויצא הנז'. וכתב הרוקח סי' שי"ז המשמש לאור הלבנה או לאור השמש הו"ל בנים מצורעים ומוכי שחין. וכתב בספר חסידים סי' צ"א שמי שאינו יכול להזדקק לאשתו רפואתו לאכול עדשים מבוטלים בלא מלח. ושם נאמר כי התקנה לאכול שום בע"ש היינו דווקא שומים צלוים שמרבים הזרע:
אבל שומים חיים מבטלים התאוה והסימנים שמסר יעקב לרחל שתאחז בהן רגלו הימני ואח"כ בוהן ידו הימני ואח"כ תנוך אזנו הימני וסדרם מהתחתון לעליון סימניך עולה עמו ואינה יורדת. והזוכה לאשה כשרה ירגילה שהתשמש יבא ע"י התעוררותה שתאחז בהן רגל בעלה ובהן ידו ותנוך אזנו הימני. ויתקדש בזווגו במחשבה בדיבור ובמעשה:
שמים דשמא עילאה איתחזי בהו היא אימא.
ושמא קדישא אתרשים בהו הוא אבא ולפי שהוא נעלם אמר בו אתרשים דנהרין מצד החסדים ונציצין מצד הגבורות: ומאן איהו ספור כתב בס' אור ישראל בשם הר"מק כי ספר וספר וספור הם חב"ד עכ"ל וכמ"ש בפרשת משפטים בשם הרב בדף ק"ה שהדעת נקרא מספר. ובזה יובן מ"ש הכא דכליל בנהירו דשלימו בספר עילאה ומאן איהו ספור דהיינו א"וא שנק' ספר ודעת הנק' ספור מקבל מהם הזעיר.
ובג"כ סלקין בשמא שלים פירש זעיר נק' ספר כמו א"וא:
ונהרין בנהירו וכו' פי' מצד החסדים. ונצצין בנציצו מצד הגבורות. ונהרי לכל כבוד וכבוד דמתדבקן ביה ה"ג ור"ל שזעיר מאיר לכל ספירה וספירה מספירות המ' הנדבקים בו וכתב בספר אור ישראל טעם שהמ' נק' כבוד לפי שאבא יסד ברתא ול"ב נתיבות חכמה יש באבא כמנין כבוד לכך המ' נקראת כבוד.
כל עזקא פי' ספי' המ' נקראים עזקא
ההוא טלא עילאה דנהיר מכל סטרין גניזין פי' הטל ששורשו נמשך ממ"ס הנק' טלא דבדולחא כמ"ש לקמן וכד נגיד ומשיך ההוא טלא דבדולחא וז"ש דנהיר מכל סטרין גניזין.
דאיהו מעשה ידיו פי' לפי שהטל נמשך מהמוח. והדעת יש בו חו"ג שנק' שני ידים לכך אמר דאיהו מעשה ידיו:
דאיהו מבועא דבירא פי' יסוד דזעיר. וז"ש לקמן לאשקאה שקיו דחדותא למעלי שבתא שהיא מ': ה"ג לאשקאה ולברכא לתתא יום ליום יומא ליומא וכו'. ה"ג להאי כבוד והיך נגיד ומשיך ההוא רקיעא נגידו דטלא עילאה ואמר יום ליום וכו'.
כד"א מבע אתעביד פי' לשון מהירות כדמתרגם וחש עתידות למו ומבע וכו'. וז"ש אוחז לאנהרא דא מן דא.
ר' רישא בוכרא נ"ב היינו יסוד אבא שממנו דעת בן בכור עכ"ל ושיעור הכתוב יום ליום כל ספירה וספירה של זעיר ממהרת לקבל הארה מן אמר.
ואנהיר לתתא פי' למ'.
למיעבד תולדין בדיוקנא דאינון שמים פי' שהמלכות ג"כ עושה ו"ק דבריאה שהם דוגמת ו"ק דאצילות שנק' שמים כמ"ש בדף קכ"ז ע"ב סדורא קדמאה וכו':
רתוכא דילה פי' ספירותיה נק' לילות. וספירות זעיר נק' ימים. ה"ג חוה וחיה במלה חדא סלקין וע"ד אסתלק יו"ד ועייל ו' דאיהו כדקא יאות דהא ו' איהו חיין ודאי וע"ד חוה חויה י"וד זעירא נכילא חיין מן ו' ור"ל המ' שנק' יו"ד זעיר מקבלת מן ו' שהוא זעיר.
דעת דא איהו רזא דשמים פירש לפי שנשמת הו"ק דזעיר הוא הדעת כנודע לכך זעיר נקרא דעת:
אוף הכי שית סטרין פי' הם ו"ק דבריאה כמ"ש לעיל.
ולא כשאר אמירן פירש אמר דהכא אינו בזעיר ומ' שנק' אומר ודברים דאינון קלא דמשתמע כתב הזוהר בפ' בראשית דא"וא נקרא קלא דלא אשתמע וז"ון נקרא קלא דמשתמע.
וכל בני עלמא משתעו וכו' פי' שהחכמים שבכל דור ודור מספרים ועוסקים בדרושי א"וא וברא בוכרא.
דאיהו משכנא מאינון דרגין עילאין קדישין פי' שהזעיר הוא האהל שנכנסים בו נה"י דא"וא והזעיר הוא אהל המקבלם. ושיעור הכתוב לשמש שהוא זעיר. שם אותו המאציל העליון אהל שנכלל בהם ומתלבשיס בו.
והוא כחתן פי' זעיר
דא עדן פי' בינה:
ונהר יוצא מעדן פי' ונהר שהוא זעיר יוצא מעדן שהיא בינה להשקות את הגן שהיא מ':
ישיש מסטרא דאור קדמאה נ"ב ב"פ אל בכללות עשרה הם ישיש:
דאמתיק דינא בחסד פי' שהגבורות נמתקו על ידי החסדים.
ועל דא לרוץ אורח פי' יסוד דנוקבא נק' אורח.
בים דרך פירש יסוד דנוקבא נקרא דרך.
מסייפי אלין שמים עילאין וכו' פי' יסוד דזעיר מסוף ת"ת דזעיר יצא: וז"ש ובההוא אתר אשתמודע בין דכר לנוקבא.
קצה השמים דא עלמא עילאה פי' שמים הוא זעיר וקצה העליון בינה וקצה התחתון הוא יסוד דזעיר והכתוב מתחיל ממטה למעלה ולמקצה השמי' שהוא יסוד דזעיר י' עד קצה השמים שהוא יסוד דאימא וז"ש קצה דא עלמא עילאה ולמקצה דא מלכא דשלמה דיליה שהוא יסוד דזעיר. ומביא ראיה מפסוק זה שמה שאמר מקצה השמים מוצאו דא יסוד דזעיר כמה דהאי נטיל וכו'. פירש יסוד דאימא.
אוף הכי האי נטיל פי' יסוד דזעיר
ותקופתו דסחרא בכל אינון סטרין קדישין פי' הארת היסוד דזעיר היא מקפת וסובבת על כל הקנוות של מלכות ליתן להם הארה:
ואין נסתר לית מאן וכו' ופי' הכתוב ואין נסתר מספירות המלכות שלא לקבל הארה מיסוד דזעיר אלא כולם מקבלים ממנו שית סטרין עילאין. פירש ו"ק דאימא.
עילא ותתא פי' עילא זעיר ותתא היא מ':
ואיהו מרזא דספור פי' שהזעיר ג"כ מקבל מדעת הנקרא ספור כמ"של בשם הרמ"ק
דתלת שמהן אלין פי' ספר וספר וספור שהם א"וא ודעת:
בגין רזא דשמא עילאה פירש זעיר שמקבל חו"ג וז"ש דקא נהיר בנהירו ונציץ בנציצו:
ההוא נהר פי' יסוד דזעיר.
ברזא עילאה פי' אבא:
ומקורא דחיי פי' בינה שיסוד דאימא נקרא מקורא דחיי ה"ג כולא כדקא יאות ביומא דא ולבתר סיהרא וכו' ודא איהו לדוד בשנותו. ושיעור הכתוב לדור שהיא מ' בשנותו את טעמו לפני אבימלך.
אבימלך פירוש שנתגדלה ונעשית פנים בפנים עם זעיר הנק' אבימלך אזי ויגרשהו לס"מ וילך:
בכ"ב אתוון פי' הם כ"ב אתוון שיש במזמור בשנותו את טעמו:
תפלה למשה פי' תפלה שהיא מ' נתחברה עם משה.
סליק ואתעטר בעטרוי פי' זעיר ביום השבת נתעלה וקיבל העטרות מאבא.
וסלקין ברזא דשמא קדישא פי' שנקרא ספור כמו א"וא כמ"ש לעיל.
למהוי חד ברזא דכבוד אל פי' שבת להזדווג עם המ' שנק' כבוד אל כמ"ש הרב שהמלכות ביום כבוד הפנימי שלה הוא ס"ג גי' כבו"ד א"ל ולכך כק' ביום השבת כבוד אל עכ"ל:
עלמא תתאה פי' מ' משבח לגבי עלמא עילאה. פי' זעיר.
לא סליק בשמא פי' לא הזכיר מי הוא המשבח אלא אמר מזמור סתם.
ולגבי דרגא עילאה איהו לא סליק בשמא פי' כיון שנזכר זעיר שהוא יום השבת אין המ' עולה בשם.
לברכא להאי אתר פי' למלכות:
אינון נשמתין פי' נשמות יתירות. ה"ג כחושבן אמ"ה מנשמת כל חי עד והאחרונים.
אע"ג דלא קיימא תמן מלה בחושבנא פי' כי כל החשבונות בסיהרא אינון כן כתב בספר אור ישראל.
תשלומא דכולא פי' מ'.
וחד רתיכא פירש ארג"מן שהם כסא דידה ואף על פי שכבר עשינו רמז למ' במ"ה תיבין הראשונים מ"מ חוזרים ועושים תיקון פעם אחרת שהם סוד המאה תיבין א"נ י"ל תשלומא דכולא הוא זעיר שכל ספי' כלולה מעשרה הם מאה. וחד רתיכא היא מ':
לאיתעטרא בבעלה פי' שהמלכות מתחברת עם זעיר ומ"ש וכולא בעלמא עילאה. פי' שאח"כ עולים זו"ן שניהם לבינה.
ברזא דזהב פי' שהמלכות בניינה מהגבורות:
ונחשת דא איהו גוון מגוונא דזהב פי' מ' נקראת נחשת והיא כגוונא דזהב שהם הגבורות.
בגין דאצטבע מגוון זהב ומגון כסף פי' שיש בה הארת חו"ג שנקרא זהב וכסף:
דא איהו תכלת דציצית פי' מ' ולפי שיש במלכות הרבה בחינות לכך נקראת בשם נחשת ובשם תכלת ובשם תולעת שני כדלקמן כרסייא דיינין ביה דיני ממונות. פי' זעיר:
ואש מתלקחת פי' שיש בה גבורה. אבל ונוגה לו סביב שע"י החסדים הנקראים נוגה מתמתקים הגבורות:
וארגמן דא כנופייא דכליל כל גוונין נ"ב ת"ת:
ותולעת שני נ"ב מ'
אלא הא איהו גוון פי' מ':
שנים כד כלהו כלילן וכו' פי' כשנכללים בה כל הו"ק.
שני דנפיק מכרסייא עילאה פירוש שיצאה המ' מזעיר שהוא בניינו מהחסדים וז"ש מסטרא דימינא נמצא שתולעת היא מלכות אלא כשמקבלת מהו"ק כולם נקרא תולעת שנים. וכשמקבלת ע"י החסד נקר' שני ומ"ש שנים כד כלהו כלילן וכו' אינו ר"ל תולעת שנים. שאין בשום פסוק תולעת שנים. אלא קאי על פסוק כי כל ביתה לבוש שנים. תולעת שני תרין גוונין זה כמו ד"א ומפרש תולעת הוא חסד כי תולע גימטריא אבגי"תץ שהוא חסד. שני הוא גבורה:
ושש פי' יסוד שכולל ו"ק:
ובאלין תרין כלילן תרין אחרנין פי' בח"ג נכללים נ"ה וקאי על תולעת שני שהם ח"ג.
ועזים גבורן תתאין וכו' כתב הרב בס' ק"י כי עזים הם זו"ן דנוגה דבי"ע כנזכר בפ' תרומה דף קמ"ז ע"ב ולפי שזו"ן דנוגה דב"יע נקרא עזים לכך בניהם שירדו לעו"הז נקראים עזא ועזאל לשון עזים עכ"ל וז"ש גבורן תתאין דלבר לחפייא על פנימאי:
דהא מסטרא דדהבא קא אתיין פי' שהם יונקים מסוגי הגבורות כנודע:
ועורות אלים מאדמים משיכו דתרין סטרין וכו' כתב הרב בק"י עורות אלים מאדמים הם תרין מיחין דחכמה דנוגה ותרין מוחין דבינה דנוגה והם עורות אל זו"ן דנוגה דאצילות שהם שומרים אותם כי בכל קליפה מד' קליפות יש בה עון משחית אף וחימה שהם חו"ב וז"ון כמ"ש והוא רחום יכפר עון וכו' עכ"ל ור"ל שגם בחכמה דנוגה יש בה ד' וכן ג"כ בבינה וכו'. וז"ש משיכו דתרין סיטרין דימינא ושמאלא כי עורות אלים מאדמים הם חו"ב דחכמה דנוגה ונודע שחכמה היא ימינא ובינה שמאלא. ועורות תחשים כתב הרב שם הם זו"ן דנוגה דאצילות. אצטבע בהא גוון יובן בהקדים מ"ש הרב בק"י וז"ל דע כי ג' קליפות רוח ענן ואש מתלקחת הם ג' עורות מילה ופריעה ואטיפו דדמא ובתוכן הבשר עטרת הגיד והוא החשמ"ל ונקרא בשר כי אלהים דיו"דין גי' ש' ובריבוע ר' ושני כוללים הרי בשר וזה החשמ"ל הוא חיות אש כי הוא אלהים ע"ה ועל זה החשמ"ל סובב הנוגה קליפה ד' והוא העור הדק שעל עטרת הגיד. וכשהמ' רוצה לזין החיצונים מפרנסתם ע"י קליפת נוגה וז"ש בזוהר דאצטבע בההוא גוון למיזן לון ונ"ון דנחשת היא המ' שבתוך הקליפות. ח"ש דנחשת הוא זכר דנוגה ת' היא נוקבא דנוגה וז"ס עורות תחשים שהם זו"ן דנוגה דאצילות תחש עם הנו"ן הרי נחשת עכ"ל. ובזה תבין לשון זה.
אתמשך עלייהו רוחא חדא פי' בחי' אחד מן המ' המחייה אותם. ומ"ש
וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אוירא פי' כשמתעלית למעלה ואינה מתלבשת בתוך הנוגה. אזי נשאר הנוגה בלא נ' דנחשת שהיא המ'. ומ"ש
ואשתאר רוחא דאלין טורי נחושת פי' אע"פי שהמ' שהיא הנו"ן אינה מתלבשת בתוך הנוגה עכ"ז אותה בחי' המחייה אותם נשארה בתוכם וז"ש ואשתאר וכו':
ואת תחש פי' שאותו עם נמשך מנוגה:
משיכו דמשח רבות נ"ב שמן למאור:
יסודי דמקדשא נ"ב שנים עשר מלאכים נושאי הכסא:
ה"ג מאהל מועד לאמר הא כ"ה אתוון לקביל כ"ב אתוון פי' הם החו"ג ותורה ונביאים וכתובים הם תנ"הי דזעיר:
ברזא דכ"ה אתוון כתב הרב באוצ"ח כי טיפה דאבא הם ע"ב מיני מים ויש באימא ע"ב גשרים לקבלם ומפני שהטיפה היא ה' חסדים יש בה ג"כ חמשים מיני מים. ויש באימא ג"כ חמשים גשרים והחסדים מבדילים זו"ן החצי לזעיר וחצי למלכות והם כ"ה וכ"ד דפ' תרומה עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה.
מי רזא דעלמא עילאה פי' בינה:
תו מי טמירא דכל טמירין פי' בינה דא"ק כמ"ש הרב על מ"ש הזוהר מי דקיימא לשאלה היא בינה דא"ק:
גלי יקריה לאשתמודעא מההוא אתר דאיקרי מזרח פי' הוא זעיר שנקרא מזרח והוא מגלה כל האורות שלמעלה. ושיעור הכתוב מי שהיא אימא או בינה דא"ק העיר הארתו וגילה אותה ע"י מזרח שהוא זעיר.
ושולטניה דקב"ה פי' מ' מגלה ממשלת הזעיר הנז' שהוא מזרח וז"ש צדק יקראהו לרגלו כי צדק היא מלכות קוראה ומכרזת ומגלה גבורת הזעיר. וכל זה להודיע גדולת הזעיר וזהו לרגלו בשבילו:
איהי קארי תדיר פי' מלכות קוראה לזעיר שהוא מזרח הנזכר בסוד אלהים אל דמי לך. ומ"ש לרגלו ר"ל והיכן היא עומדת לרגלו שהיא כנגד נה"י וז"ש וצדיק קאים תדיר לרגלוי. ה"ג אלא אי איהו לא מכוין גרמיה ור"ל שאפילו קדמה השכינה כמ"ש מזמור לדוד צריך דוד תחלה לקדש עצמו וא"כ החילוק שביניהם כשאומר מזמור לדוד מיד שכיון גרמי' באה לו השכינה הנקרא מזמור ואח"כ התחיל לשורר. וכשאומר לדוד מזמור אחר שהתחיל לשורר אז באה לו השכינה הנקרא מזמור: תלת דרגין הכא הוא כמו ד"א שתחלה היה מפרש אלהים שהיא מ' אלי אתה ר"ל דרגא שלי והשתא מפרש אלהים בינה אלי זעיר. אתה מ'. ומ"ש
ואע"ג דאינון ג' וכו' פי' אע"פי שהם ג' ספירות שהם בינה וזעיר ומלכות עכ"ז כולם כלולים בבינה הנקרא אלהים חיים. לפי שנ"הי דאימא בתוך זעיר ופרקין תתאין דנ"הי שבנ"הי דזעיר בתוך המ' נמצא שכולם כלולים בבינה וז"ש חד דרגא איהי ברזא דאלהים חיים:
ואע"ג דכולא חד ובשמא חד סליק פי' שכולם נקראים בשם אחד שהוא אלהים שהזעיר נקרא אלהים כמ"ש באידרא ומלכות נקרא אלהים:
מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא דנטיר ההוא אתר גרסינן ור"ל שפרכת זו היא מן החשמ"ל דבינה שדוחה החיצונים עד דנפקי מכל ארעא קדישא פי' שעשה הקב"ה נקב בצד צפון ומשם יוצאים נשמות או"ה שמתים בא"י לח"ל. ומשם נכנסים ג"כ נשמות ישראל שמתים בח"ל לא"י כמ"ש הרב ז"ל.
ומההיא פתיחו אתזנו פי' מפתח א"י הנזכר א"נ היינו נוקבא דצפון. ה"ג כמה דגופא דרשיעייא אתמשך בהא בתר ההיא קליפה תקיפא והנאין וענוגין דיליה ומתיקין דיליה:
בכתב מפרש ידומיעם לעיל בדף קכ"ט ע"א כתב הזוהר שהוא יהודיעם ובהגהת דרך אמת הביא דברי הרמ"ז שנתעורר בזה ובודאי שיש טעות דא"לכ דבריו סותרים מ"ש בדף קכ"ט למ"ש הכא. ה"ג ואית נפש דאשתיצאת עם גופא והאי דלית ליה נייחא האי איהי דכתיב ביה וכו'. ההיא נפש מתקשרא בההוא רוח מכאן נראה שכשעולה הרוח במקום הנשמה. הנפש מתקשרת ועולה עמה מגו סוף מחשבה נ"ב מ':
ועטורא דשמא קדישא וכו' פי' שהזעיר נתעטר בח"וג שנקרא רחימו וחדווא. ה"ג אשר הא תלת:
לגבי מלכא דשלמא דיליה פי' בינה שחג"תם משבחים לבינה:
אשר לשלמה רזא מאן דרכיב וכו' נ"ב בינה עכ"ל ולפי זה חגת"ם משבחים לבינה והיינו כפי' הא' אלא דהתם בינה לא נזכרה בפסוק והכא נזכרה וזה הפך מש"ל שמלאכי השרת משבחים או גנתא דעדן שהיא מ':
למאן דידיע ולמאן דלא אתידע נ"ב אריך ולית מאן דקאים למנדע ביה א"ס ב"ה: וע"ד אתמר האי בד' תיבין פי' חזר לפי' הא' שד' תיבין הם חגת"ם:
ואלין אינון ענבין אוכמין נ"ב דע כי זרע האשה אדום כיין וזרע הזכר לבן כמים וזהו מזיגת הכוס למבין בשיעורו עכ"ל. ור"ל מ"ש בגמרא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא נמצא שחלק היין הוא א' מארבעה במים כי שלשה חלקים מים והוא חלק רביעי. והסוד הוא שמ' היא רביעית לחג"ת:
ענבין אוכמין פי' מלכות וענבין חברין פי' זעיר:
כגוונא דעלמא דלעילא פי' כל מה שיש ועולם שלמעלה יש בעו"הז. וכן כל מה שיש בעו"הז יש שם. ה"ג לעילא מאי:
בר שלמה מלכא נ"ב והוא גופו גילגול ניצוץ מרע"ה:
בחמישאה איהו פי' שיר השירים אשר הם חגת"ם. לשלמה היא בינה וזה פי' ג' בפ' שיר השירים:
שמח בחור בילדותך והוא נער פי' מורינו שהוא מורה על יסוד דזעיר בהיותו בסוד הקטנות ויטיבך לבך היה רועה את אחיו בצאן. פי' מורה על יסוד בהיותו בסוד הגדלות והיא ספירה כשאר הספירות דזעיר וז"ש היה רועה את אחיו:
בימי בחורותיך את בני בלהה וכו' פי' מורה על יסוד כשמזדווג עם המלכות לפ' שהיסוד יש לו שני בחינות להזדווג עם לאה ורחל כמ"ש באוצ"ח שיש יסוד עליון ויש יסוד תחתון כדי להזדווג עם לאה ורחל.
ודע כי על כל אלה ויבא יוסף את דבתם פי' בשעה שישראל אינם הגונים אזי יוסף העליון מביא דבתם לפני א"ס ב"ה ודריש אלה כמו אלה אלהיך ישראל.
יביאך האלהים במשפט אלה תולדות יעקב יוסף פי' באותה שעה יסוד נכלל בת"ת וז"ש יביאך האלהים שהיא בינה במשפט שהוא ת"ת וז"ש הזוהר יוסף אתכליל ביעקב. ומ"ש לעיל האי קרא דקהלת איהו משל לחכמתא דקרא לכאורה קשה מה חדש לנו שלמה בזה אלא. שהכתוב הוא שלא כסדר שהתחיל אלה תולדות יעקב יוסף שמורה כשישראל אינם הגונים שנכלל יוסף ביעקב וחזר את אחיו בצאן שמורה בהיותו ספי' כשאר הספירות ואח"כ נער מורה על הקטנות. לכך שלמה סדר הכל על נכון. עכ"ל מורינו. לתלת אלף משלים. נגד חג"ת:
וכולהו בהאי משל פי' משפיעים ביסוד:
ה' אינון תרעין פי' הם ה' חסדים המתפשטים בזעיר שנקרא מלכא דשלמא דיליה.
ואינון ה' מאה שנין דאילנא דחיי פי' חג"ת נ"ה דזעיר ומ"ש ג' שנין דיובלא הם ה' חסדים דאימא המתפשטים בהם וחמשה דקרא הם חג"ת נ"ה דזעיר:
הוא אילנא דחיי פירש הוא יסוד דזעיר. ויהי שירו ה' ואלף שירו הא שיר השירים ודאי הכי הוא. ה' אינון תרעין ופתחין דמתפתחין במלכא דשלמא דיליה ואינון ת"ק שנין דאילנא דחיי וכו' יוסף זכאה דאקרי על שמא דסיהרא וכו' בח"י דף נ"ב כתיב מבואר ממאמר כי ה' וא"לף הם סוד עץ החיים מהלך ת"ק שנה ולפי כי הוא יוצא מאות ה' ראשונה נהר היוצא מעדן היינו אות פ'. וא"לף הוא בסוד יוסף הצדיק יומו של הקב"ה אלף שנים ונק' אלף כמ"ש הנהו דרדקי בפ' הבונה אל"ף בי"ת אלף בינה. ולכן שיעור זה שהוא אל"ף ות"ק אמות צריך להוסיף מחול על הקודש להמשיך לכלה נאה וחסודה. סוד יוסף שהוא אל"ף והוא הנמשך אליו כל השפע של ת"ק אמה שאימא עילאה מתפשטת בעץ החיים: והיינו בין השמשות כד"א כי שמש ומגן דא ברית קדישא כמ"ש בזוהר: ואומרם ז"ל שיעור זמן בין השמשות ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה סוד שירו וכו' כמ"ש בזוהר תרומה הנזכר:
יומיה דק"בה אלף שנין נ"ב לפי שכולל ה' חסדים וה' גבורות.
ה' דרגין אינון בהאי קרא פי' נגד חג"ת נ"ה וזה. פי' ד' בפ' שיר השירים כי עתה מפרש שיר חד השירים תרין הרי תלת אשר לשלמה ב' אחרים הרי ה' תיבות נגד חג"ת נ"ה:
בטמירו דגושפנקא דחכמתא עילאה פי' שיסוד דאבא הוא בתוך יסוד דזעיר:
ואעיל רזא דקדש הקדשים פי' מ' נק' קדש וזעיר הנק' קדשים הכניסה שלמה להיכל ק"ק שבעוה"ז:
ירתין חתן וכלה פי' מ' נקרא קדש כמו אבא וזעיר נקרא קדשים כמו אימא וז"ש ואהדרו אחסנת ירותא בגוונא אחרא:
ירתא ברתא צריך להבין ענין זה איך המ' יורתה מאבא והזעיר מאימא ויובן כמ"ש בק"י ז"ל שם ב"ן במילוי המילוי יורשת אותו המ' מן אבא להיות לה מ"ן שבשם ב"ן שבה: וג"כ יורשת ממנו ריבוע אדנ"י קכ"ו: וזעיר יורש מאימא שם ע"ב דיו"דין וגם יו"ד ה"י וא"ו ה"א חציו ע"ב חציו מ"ה ושניהם כמני"ן כונ"ן וזהו כונן שמים בתבונה עכ"ל:
ובזה מובן לשון זה שיר לגבי קדש. פי' אבא:
השירים לגבי קדשים פי' אימא:
הא איתמר למלכא דשלמא דיליה פי' ממשיכים שיר השירים שהם מוחין דא"וא במלכא דשלמא דיליה שהוא זעיר. ה"ג איהו סלקא ול"ג וסלקא.
כד מתתקנן דכר ונוקבא פי' ז"ון.
תחות מלכא עילאה פירש בינה שז"ון עולים בתוכה בסוד מ"ן כנודע.
כדין ההוא מלכא פי' זעיר הנ"זל בסמוך שאמר למלכא דשלמא דיליה:
ואתמלי מכל קדושין וכו' נ"ב מחכמה ומכל ברכאן נ"ב בינה.
דמלכא עילאה פירש זעיר: הכי גרסינן וע"ד איהו צלותין ובעותין דיתתקנן ואיתמליא ההוא מבועא עילאה והיינו זעיר: ה"ג מה דאיצטריך צלותין ובעותין דיתנהיר ויתתקן וכו' והיינו זעיר.
עלמא תתאה פי' מ'.
ויקחו לי תרומה וכו' הוא סיום הלשון של הזוהר ואינו מסתרי תורה ותיבת ס"ת בטעות נכתבה.
דסתרא דכל סתרין פי' אריך:
יקרא ליקריה פי' ז"ון שהם מלבישים לא"וא הנק' יקריה.
אנשיב רוחא פי' מלכות.
מנקודה עילאה פי' מאבא כי אבא יסד ברתא.
ושוי תיקוניה לאתיישבא בהאי עלמא פירש שתיקון המלכות הוא על ידי מעשה התחתונים.
אתמלי מסטרא חדא נ"ב זהו פי' עיקר שכינה בתחתונים
חיזו דעלמא עילאה פי' ודא זעיר:
איהו אשר לשלמה פירש זעיר: אלין אינון זהב גבורה כסף חסד. נחשת ת"ת. שכולם נכללים במלכות הנקרא תרומה.
עלמא עילאה נ"ב זעיר:
לעלמא תתאה נ"ב נוקבא:
ונשקה בפומא יובן בהקדים מ"ש בס' הליקוטים וז"ל זווג גופא בגופא הוא ת"ת וזווג דרוחא הוא ג"ר דז"ון וחו"ב דזעיר מזדווגים ע"י הדעת שלו שהוא הלשון וכן ח"וב דמ' שהם חיך וגרון דידה מזדווגים על ידי הדעת דידה שהוא הלשון וארבעה הם והם מה שנותן זעיר למ' ושרש שלו נשאר בו. ומה שנותנת מלכות לזעיר והשרש כשאר בה עכ"ל ובזה מובן לשון זה.
וכד האי רוחא סליק פי' אחר שבאה הרוח שהיא מנשיקין דז"ון לעו"הז כשעולה למעלה מהעו"הז איתער לההוא היכלא וכו' דהיינו אחר שעבר על המלאך שהוה אכתרי"אל אח"כ מעורר היכל אהבה דאצילות. כדמוכח ממ"ש בסמוך דפגע במלאך אכתרי"אל וכתב הרב שהוא בכתר דבריאה. י"ה בחכמה ה' צבאות בבינה.
קאים לגביה פי' הרוח קאים לגביה דרב משריין ולא יכיל רב משריין לעכבא ליה.
ומ"ש ולאעברא בהו פי' ואזי הרוח עובר בתוכם.
עד דאעיל לגבי היכל פי' היכל אהבה דאצילות ה"ג כיון דאזיל סליק ההוא אהבה והיינו הרוח הנק' אהבה.
מאן ישקני ההוא דסתים וכו' פירש אריך ולכך הקשה וכי אריך ביה תליין נשיקין ונושק ולמ'
נהירו חד דקיק פירש אבא.
בחד שביל פי' יסוד אבא:
דנפקין ביה תליין פי' שאריך גו אבא:
וה' בוסמין אינון לגו שמן וקטרת נ"ב פי' שהמ' סמים שהיו בשמן המשחה היו נכנסים ג"כ במנין סימני הקטרת אבני שוהם כל הני תליסר וכו' זה הפך מ"ש בדף קל"ה. ודבריו כאן הם כדברי רש"י ז"ל דחשיב י"ג מינים:
ואסתלק זהב לעילא מניה פי' קס"ד שזהב היא גבורה דזעיר ולכך מקשה למה הקדים קרא זהב לכסף זהב סליק יתירא: פי' בינה.
מאן דאיקרי זהב פי' מ' אימתי נק' זהב ה"ג וכד איהו בדינא כדין אישתני וכו'.
ושש דא נהר וכו' נ"ב וסי' ביוסף וילבש אותו בגדי שש
כגוונא דא לתתא פי' גם במלכות יש בה ו"ק:
הא הכא ז' דיובל' פירש ז"ק דזעיר שיצאו מבינה:
ואינון ז' דשמטה פי' והם נגד ז' דמלכות.
ואע"ג דאינון שית פי' אין בזעיר רק ו"ק וכן במ' אין בה רק ו"ק ואמאי אמרינן ז' בזעיר וז' במ'.
ה"ג אינון תליסר בשביעאה ופי' באמת אינם רק ו"ק בזעיר וו"ק במ' ועם הבינה שהיא רישא דילהון הם י"ג
רישא דקיימא על כל גופא לתתא פי' מ' שהיא ראש לבי"ע
רישא דקיימא על כל שייפי גופא פי' בינה שהיא למעלה מכל הו"ק דזעיר איהו זהב שניהם נקראים זהב ואמר מה בין האי להאי ר"ל כיון שנק' שניהם זהב א"כ שוים הם מ' כבינה. ותירץ הפרש ביניהם שאע"פי שנקרא זהב בשניהם יש חילוק בין זהב לזהב וכדמפרש. ונמצא בזוהר מדוייק מה שחסר כאן. הוא בזוהר חדש דף פ"ב. וא"ת הא ירמיהו נראה שמקשה על מ"ש תחלה שלא זכה אדם לנבואה ולכהונה והרי ירמיהו כהן ונביא. ה"ג שמואל לא שמש בכהונה:
ה"ג מאי הענן חד חוטא הוה הכי גרסינן ומההוא יומא לא אתגלי ור"ל משנתגלה כשהוקם המשכן מההוא יומא לא אתגלי.
ולא אתגלי אורייתא פי' שלא גילה שלמה סודות התורה אבל עכ"ז פתח לה פתחין דהיינו שפתח בתורה פתיחות קטנות גילוי מועט:
מההוא נוגה פירוש חלזון שממנו צובעים תכלת והוא עולה לע' שנה וסודו הוא מבירורי ז' מלכים ולכך גם הוא לע' עולה אלא לע' שנה. ולכך תכלת מרחיק החיצונים ועיין בפרשת בא דף ל"ד:
האי רקיעא אתברי בשני פי' יסוד הנקרא רקיע נתקן מגבורה שהוא יום ב' ונודע שהיסוד נוטה לצד הגבורה. הפך הת"ת שנוטה לצד החסד. ה"ג ונטיל האי יומא.
יומא קדמאה כל מה דעבד וכו' יובן במ"ש הרב שאור הגבורה בכלי החסד ואור החסד בכלי הגבורה ולכך יום א' שהוא בחינת חסד היה בו אור שהוא אש שהוא בחינת גבורה ויום ב' שהוא בחינת הגבורה שמש מים שהוא חסד לרמוז שאור החסד בכלי הגבורה.
ודא הוא אלהים פי' גבורה:
וירית גוון דדהבא פי' בינה. שתכלת שהיא מלכות מקבלת מגבורה ומבינה:
ה"ג ועאל לגו ההוא אתר וכו' פי' שאורות גבורה דזעיר ירדו למלכות ואז נעשו גוון תכלת ומ"ש
ודא הוא אלהים פי' מ' אבל אינה תקיפא כגבורה.
ומ"ש אוכם גוון דא וכו': פי' היא קליפ' שהיא מסיגי הגבורה כמ"ש הרב ז"ל ומ"ש
ולא אוכם אלא חשוך יתיר פי' אינו אוכם קצת ומזהיר אלא חשוך יתיר:
בשמא שלים פי' ה' אלהים.
כגווגא עילאה וכו' פי' כמו ג"ע של מעלה הכי גרסינן ואינון זמינין למיתי להאי עלמא ור"ל שב"גע יש שם גם כן נשמות שעדין לא באו לעולם הזה והם מזומנים לבוא: הכי גרסינן כגוונא דהאי עלמא:
ושבחא דמשה אהרן ומרים הוה יתיר וכו' הוה מצי לתרוצי דהם מתו על פי ה' בנשיקה ועדיפי ממתי ארץ ישראל שמתים ע"י מלאכא דרחמי. אלא לסברת רבי יצחק דמדמי להו אהדדי קא מתרץ. ומ"ש
דלא מתו אלא ע"י דקב"ה פי' מלאכא דרחמי דקרי לי' הכי וכן בסמוך אמר אלין מתין דבארעא קדישא דאינון מתין דיליה. הרי שגם מתי א"י קרי להו מתים דיליה:
הכא אינון תרין אתוון ח' ט' פי' בגיהנם.
לא הוו כתיבין גו אבני בורלא פי' באבני האפוד אבל באבני החשן היו כתובי' כמר"זל אברהם יצחק יעקב שבטי ישורון כתוב שם:
בצלאל הוה ידע לצרפא אתוון נ"ב מסכים עם מ"ש בפ' בשלח בצלאל רביעא' איהו לנהורין יע"ש אבל משמע מדברי הרב כי בצלאל הי' מיסוד ומשמע שהיה מאריך ולכך הולידו אבותיו לבן ח' ויובן מאמר זה בו קצת.
דאיהו יתיב בצל אל פי' ביסוד יש בו טיפת החסד הנקרא אל עליון:
ההוא אל נטיל שית סטרין פי' שחסד כולל ו"ק שתחתיו:
ההוא צדיק נטיל לון פי' שגם היסוד כולל הו"ק:
ההוא אל כללא דכולהו שית סטרין פי' שנשרשים בו הארת הו"ק מלבד שכולל ו"ק שתחתיו ג"כ נשרשים בתוכו הארת הו"ק וכמ"ש הרב ז"ל בהיכל הרצון וכתבנו לשונו בהיכלות דפרשת בראשית: ה"ג בן אורי בן אור קדמאה.
בן חורי דכולא פי' בינה והיסוד הוא מהארות הבינה ולכך נקרא היסוד בן חורי.
בן חוור מכל גוונין פי' אריך ששם רחמים פשוטים וכמ"ש בהגהות הרח"ו דלעיל.
ודא אתמנא למטה יהודה פי' יהודה במ' ובצלאל הוא היסוד:
דכרובים מהדרן אנפייהו פי' מט"ט וסנדל מזדווגים ועולים בסוד מ"ן למלכות. ה"ג מתהפך גוון ירוק לגוון חוור: עא"כו דנטלי מזונא פי' או"ה:
דשנת בשמן ראשי דא רישא דסעודתא נ"ב הבן כי השמן ששון עיקרו אליה והמותר יוצא עם מי רגלים בסוד טפין דברכאן. ועיין בפרשת בא דף ל"ה:
מוחא נ"ב חכמה
ולבא נ"ב ת"ת וכבדא מלכות:
ביומא דבר נש אתער בתעניתא אתער לעילא כגוונא ההוא ממש פי' כשם שבעו"הז מתחילים מהכבד ואח"כ הלב כך ביום התענית למעלה הכבד שהיא המלכות נוטלת חלב ודם ואח"כ מקריב ללב שהוא זעיר וכמ"ש בסמוך.
וביומא דשבעא לאו הכי פי' שלמעלה ביומא דשבעא מוחא נטיל ברישא וכו' וכמ"ש בסמוך בזמנא אחרא מוחא נטיל בקדמיתא:
ובתר כל עמא ואינון דאכלי עם מלכא בשעתא דאיהו אכיל פי' שאר בני אדם אוכלים אחר המלך. אבל אלו שאוכלים בשעה שהמלך אוכל אע"פי שאוכלים לבדם חביבין יתיר ובזה יתורצו קושיות דלעיל:
לא יברך ליה לקב"ה פי' ואינו כן שאפילו לא שבע צריך לברך ולהכי מקשה במאי נוקים ואכלת ושבעת. דמשמע דוקא עד שישבע ותירץ ושבעת היינו רצון וכדמסיק. ורבי חזקיה דבסמוך מתרץ תירוץ אחר על קושיא זו דפי' ושבעת היינו אפילו יהיה שיכור מברך והיינו אסמכתא בעלמא אבל מן התורה אינו חייב עד שיהיה שבע.
דצלותא סלקא לעילא לעילא פי' שבתפלה אנו מושכים המוחין מאו"א ועושים זווג או"א בק"ש וזווג זו"ן בעמיד' ונודע שבאו"א אין שם אכילה ושתייה. אבל ברכת המזון היא לתקן המלכות ושם יש אכילה כנודע:
שולחן דא הרמ"ל כתב כי יסוד דנוקבא נקרא שלחן בסוד שלחן ערכתי לו:
שולחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא וכו' ואסיר לברכא על ההוא שולחן מכאן דקדק הרב בעל ראשית חכמה שצריך דברי תורה זולת ברכת המזון שלא כדברי רש"י ז"ל דס"ל דב"ה היינו ד"ת.
שולחן איהו דקא מסדרא קמיה דקב"ה פי' מ':
ואיהי לקיט לון בגויה פי' שעולים במ' בסוד מ"ן:
שלחן דקיא צואה נ"ב שלחן אותיות לנחש
ואתעטר קמי מלכא קדישא נ"ב בסוד מ"ן
ה"ג ובגין דנבואה יהיב ליה קב"ה ור"ל שאחר שנתבשר במ' א"ל שמואל ומצאת חבל נביאים וכו' ונתנבא עמהם ואותה שעה עדיין לא היה מלך. וכשהיה מלך לא היה נביא והנביאים שתמהו הגם שאול בנביאים סלקא דעתייהו דכיון שנתבשר שיהיה מלך כאלו היה מלך לכך תמהו. והאמת אינו כן. ואף על פי שמצינו שנתנבא שאול פעם אחרת כמ"ש בקרא. י"ל שכבר נגזר עליו ואמר לו קרע ה' את וכו' ונתנה לריעך וכאלו אינו מלך:
אפילו רגעא חדא לא יתיב בלא מזונא להבין טעם הדבר ולהבין ג"כ מ"ש בסמוך אינון תריסר נקדים מ"ש בליקוטים וז"ל סוד לחם הפנים י"ב חלות ותמיד היה חם הענין הוא כי יש זווג א"וא הנעשה ע"י מזלא דדיקנא דאריך ולחם גי' מזל"א ואמנם הוא בסוד ו' שהיא כפולה ו"ו והם י"ב חלות. והנה י"ב אלו נמשכו מסוד ג' שמות הוי"ה אשר במז"לא אשר בהם י"ב אותיות וג"פ הוי"ה הם בגי' לח"ם שעולה גי' מז"לא: ואמנם לפי שזווג או"א לא פסיק תדיר לכן היה המזל הזה שהוא הלחם שעל השולחן תמיד מעוררן אל הזווג העליון בלי הפסק ולכן היה חם וג"כ לכן היה תמיד על השלחן עכ"ל ובזה מובן לשון זה. ומ"ש
דאינון רזא דפנים פי' הם ג' הוי"ות אשר במזלא הנקרא פנים ומ"ש
לחם דא איהו פנימאה דכולא איהו ברזא עילאה פי' שה"ס מז"לא דאריך ומ"ש
ושרייא על ההוא פתורא פי' שנמשכת הארת המזלא עד המ' הנקרא שלחן ומ"ש חום הוה מתקרב הוא כמ"ש הטעם בשם הרב.
ולכבודי בראתיו דייקא פי' שידע סודות התורה. ומ"ש
ורזא דא הוא פי' אחר. ומ"ש
בעמודין תקיפין פי' ו"ק דזעיר ומ"ש
ולקשטא ליה היינו מ"ן:
כגוונא דכבוד עילאה פי' זעיר וטעם שנקרא זעיר כבוד לפי שמקבל מן ל"ב נתיבות דאבא שהם גי' כבו"ד. ה"ג בריאה לסטר שמאלא יצירה בימינא כמ"דא יוצר אור ובורא חושך עשייה באמצעית כמ"דא אני ה' עושה כל וכתיב עושה שלום ובורא רע וכתיב עושה שלום במרומיו וע"ד בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ע"כ וכן הוא בזוהר מוגה.
דכבוד עילאה דאית ביה אוף הכי בריאה פירוש שכתוב הרב שעיבור א' דזעיר נקרא עשייה והיניקה בחי' יצירה. והגדלות דמוחין דאימא נקרא בריאה וגדלות דאבא נקרא אצילות נמצא שבזעיר יש בו כללות אבי"ע עכ"ל ובזה מובן לשון זה וטעם שלא הזכיר הזוהר בחינת אצילות לפי שמוחין דאבא נעלמים בגו אימא דכתיב יוצר אור ובורא חשך טעם שהיצירה אמר בה אור ובריאה חושך כתב הרב בליקוטים וז"ל סוד יוצר אור ובורא חשך כי הבריאה להיותה סתומה נקרא חושך והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקרא אור עכ"ל. א"נ לפי שהבריאה בחינת נוקבא והיצירה בחינת דכורא לכך אמר בבריאה חשך וביצירה אור ומ"ש לעיל בריאה שמאלא יצירה ימינא הוא מטעם זה. אדם לתתא אית ביה ג' אלין יובן במ"ש בליקוטים שהצדיקים בעו"הז יש בהם ג"כ עיבור ויניקה ומוחין דוגמת זעיר כי הולכים וגדלים ויש להם נפש מעיבור שהוא עשייה. ורוח מיצירה שהוא יניקה ונשמה מבריאה שהיא גדלות נמצא שהמלכות מקבלת מכבוד דלעילא שהוא זעיר מ"ד ומקבלת מאדם התחתון מ"ן.
ההוא משחא נ"ב שפע אבא
מרזא דעלמא דאתי פירש שאבא נמשך לזעיר באמצעות הבינה וז"ש מרזא דעלמא דאתי:
ה"ג ויתרון ארץ בכל היא מאי בכל היא האי כל איהו רוח לההוא גוף.
כגוונא דההוא רוח דשלטא על גופא פי' כמו שהיסוד שולט על הגוף שהיא המ' ונקרא כל כן הרוח שבגוף האדם נק' כל.
בגוונא דא לא אצטריך פי' בח"ל משמע שאין צריך לברך.
ארעא קדישא אמצעיתא דעלמא פירש אמצע הישוב בלבד כמ"ש באוצ"ח.
ובאמצעיתא דארעא קדישא איהו ירושלים אין הכוונה שירושלים היא באמצע ארץ ישראל כי משנה ערוכה היא במסכת תמיד שמיריחו לירושלים אין שם אלא מהלך יום אחד אלא הכוונה שכל השפע של ארץ כולה הוא מירושלים אי נמי ר"ל באמצעית. פירש בתוך א"י היא ירושלים ואינה באמצע ממש.
בההוא מדברא שלטא ס"א ז"ל הרב בס"הכ דע כי מקום הקדושה נקרא בית ועיר ומדינה כי שם היישוב ומקום נה"י כשעולים למעלה בסוד תוספת שבת נשאר אותו המקום פנוי והוא נק' שדה שאין בו יישוב. ומקום הקליפה נק' מדבר כי ס"א הוא במדבר עכ"ל:
משכנא עילאה נ"ב בינה
אתבני על תריסר וכו' פי' הם ו"ק דזעיר כל אחד כלול מחבירו. ונ"ב נוסחא אחרינ' תליסר והם י"ג אתוון אל אלהים אלהינו שהם נגד חג"ת והם כסף זהב נחשת עכ"ל.
תלת שמהן פירוש חג"ת.
א' איהו קדמאה נ"ב חסד ראשון אור
וקא משמש לגו פי' בתוך הבינה:
בהדיה ל' נ"ב בינה
לאו דתמן אגלים פי' לא שבבינה נגלמו האותיות אלא אחר שיצאו ממנה.
ונטיל האי שמא לגביה פי' אל שהוא בימין:
הא אקדים שמאלא ברזא דעלמא דאתי פירש השמאל צריך להקדים שהוא אלהים מפני שאלהים רומז לבינה שהיא עלמא דאתי ואמאי הקדמנו אל לשם אלהים. ותירץ ודאי הכי הוא שבינה קודמת. אבל כד נפקו דרגין וכו' דהיינו שאנו אומרים אחר שיצאו מאימא.
בעא שמא דא פי' אלהים שהוא בגבורה.
על ההוא אתר פירש בינה שנק' ג"כ אלהים א"נ ה"ק היה לנו להקדים אותיות הי"ם לשל א"ל לפי שהוא שמאל קו הבינה שהיא עלמא דאתי ותירץ כדי שיהיה בגבורה שהיא ענף מן הבינה שם אלהים כמו בינה הנק' אלהים.
אתכליל גו שמאלא פי' הי"ם דאלהים הוא בשמאל ואל שהוא הימין נכלל בו ונעשית אלהים.
ההוא דנפק מתמן נ"ב ת"ת
ואיקרי אלהינו פי' אל הוא חסד ה"י דאלהינו הוא גבורה כמ"ש לקמן שמאלא נטיל תרין ואינון ה"י נ"ו דאלהינו הם מ' ות"ת כי ו' הוא בחינת הת"ת. והנו"ן כפופה הוא בחינת המ' שהיא דבוקה תמיד באחורי הת"ת
שרא עליה שמא וכו' פי' שעיקר שם הוי"ה הוא בת"ת.
עילא ותתא פירוש נ"ה שנק' מעלה מטה.
ימינא ושמאלא פירוש ח"ג.
ולכל סטרין אחרנין פירוש ספירות קו האמצעי.
ימינא כליל בגויה פי' הימין נכלל בתוך השמאל דהיינו אל שהוא הימין הוא אל דאלהים.
שמאלא שמא אל פי' לרמוז שבשמאל נלן אל שהוא החסד
ואיהו הי"ם פי' השמאל הוא הי"ם דאלהים אמאי הכי פי' למה השמאל נק' הי"ם נטיל שמאלא תרין אתווי ה"ג ור"ל ה"י ימינא נטיל חד. פי' מלכות. שמאלא תרין ואפי' הי"ם נל"עד דגרסינן ואיהי ה"י. ונטיל לאת בתראה מ'. וכל מהבינה לקח החסד מ'.
ונטיל י' דהוה בשמאלא פ' משני אותיות ה"י שהיו בשמאל לקח הימין י' מ איהו בשלימו: פירש מ"ם ומילואה היו"ד שלקח כזה עם מהשמאל הם מים. נמצא שהשמאל שהוא ה"י נכלל בימין שהוא מ"ם.
לבתר אתבנון אתוון כו' מכאן ואילך במאמר זה אין לנו שום הקדמה לצירופי אותיות אלו.
נפתח בעירין פי' מלשון ויפתח הגמלים ואית דגרסי נפתח בעידנין ור"ל בעת הראוי לעסוק בתורה. עילאה בינה ותתא מלכות כי שמע מקבלת מן ע' וז"ש שמע שם ע':
דרתיכא עילאה פי' בינה שהיא כסא לאריך.
ולבתר ישראל בכלל פירוש זעיר הנק' ישראל.
למהוי ישראל בכללא חדא פי' ישראל זוטא שהוא הזעיר מקבל מי"שס שהוא אבא כמ"ש הרב בכוונת ק"ש.
ישראל קא מייחד תלת סטרין: פירוש הם א"וא שהם ה' אלהינו ודעת המזווג א"וא שהוא מזלא דדיקנא דעתיקא הוא הוי"ה השנית וע"י הזעיר שעולה בסוד מ"ן הם מתייחדים ומזדווגים: ה"ג אחד למהוי כולא חד.
וכולהו בדרגא תתאה אתדבקו פירוש במ' הנקרא שמע ושיעור הכתוב ישראל שלמטה שהם אחוזים במ' הנק' שמע אתה עובר היום וכן נמי צריך לפרש שמע ישראל היום הזה נהיית לעם.
ובכל אתר רזא לקבלא עלייהו עול מלכות שמים פי' בין בקריאת שמע דשחרית ובין דערבית:
ה"ג הא כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד הכא תלייא כל רזא דמהימנותא. פי' בה' אלהים שהם ז"ון תלייא כל רזא דמהימנותא שהם פרצופים העליונים הנעלמים וז"ש למנדע רזא דכל רזין מגו דא וכו':
דכד ברא הקב"ה עלמא פירש כשרצה אבא לברוא אצילות ובי"ע.
בה באורייתא פי' בינה כמ"ש הרב בס"הכ כי בינה נקרא תורה שבע"פ וז"ש לקמן מלכא שוי באינון פלטרין מחשבה כך קב"ה בעא למברי עלמא אסתכל באומנא וכתב בס' בראשית שמלכא הוא אבא ואומנא היא אימא וכמ"ש הרב ז"ל כולם בחכמה עשית חכמה אומר ובינה עושה.
ה"ג כי ברא קב"ה עלמא דעד לא אתברי עלמא וה"ג ואורייתא לקבליה ולגביה אומנא דכתיב ואהיה אצלו אמון ור"ל שהתורה היא כמו כלי אומנות:
איהי פתחת לגבייהו תרין דרועין דילה נ"ב ה"ס אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני כי היא חובקתו ומנהיגתו מאחוריו אליה.
ה"ג ותורה אור ול"ג תחות כרסייא עילאה טמירא וכו' פי' יש עולמות הם המוחין דזעיר המתפשטים בג' קוים שלו ואחר שנתגלו מיסוד דאימא אז מתגלית הארתם בחג"ת דזעיר. כרסייא עילאה הוא יסוד דאימא ובח"גת שהם תחתיו שריין אינון עולמות שהם המוחין. ובסמוך נכתוב דברי הרב בזה.
ה"ג מסטרא דההוא ימינא מאה ותלת אינון בסטרא דשמאלא נ"ב זה"ס ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו מנחה גי' ק"ג הביא לו מנחה מצד שמאל והשיב לו עשו. יש לי ר"ב שאפילו אותם ר"ז שהם מצד ימין עם ק"ג של שמאל הכל יש לי מכח הקטרוג השיב שלמה בשמו ית' להנחיל אוהבי יש אפילו אותם ק"ג שהם מצד שמאל יומתקו עם ר"ז שהם מצד הימין וינחלו אותם אוהביו ית' ומכח ק"ג של שמאל יצא עגל שעולה ק"ג ולכן אמר משה לאהרן קח לך עגל וכו' למתק אותם בצד הימין. י"ש אלין תלת מאה ועשר עולמות גניזין תחות עלמ' דאתי ז"ל הרב בס"הכ דע כי יש עולמות הם בבינה והם כ"ב אותיות המתחלקי' בחג"ת דזעיר כמ"ש בפ' בראשית וז"ש בזוהר פ' תרומה בדף קס"ו ע"ב כי יש עולמות אלו שריין תחות כרסייא תחות עלמא דאתי. וכבר הודעתיך כי עלמא דאתי היא תבונה שתמיד בא השפע ממנה תוך זעיר ואמנם עיקרם בג"ר דזעיר אך הארתם יוצאות לחוץ אחר כלות יסוד הבינה אשר בחזה דזעיר ואז מתחילים הג' קוים ונמצא כי עיקר הארתם בחג"ת דזעיר וז"ש בזוהר שהם תחות עלמא דאתי שהוא בסיום יסוד הבינה בחזה דזעיר. גם פירושו שהם אחר הבינה דזעיר עצמו עכ"ל. ובזה מובן לשון זה. גננא דגנתא גרסינן.
זרעא דקשוט נ"ב שור"ק כולו זרע אמת ניקוד היסוד שור"ק בספוקא דההוא גננא דאיקרי צדיק דלא שכיך גרסינן:
מעלמא דאתגליא פי' מ'.
ואי אכתיב בשמא איהו בה' כגון האל פי' אע"פי שאמרנו כל מלין דאינון מרזא דעלמא עילאה אין שם ה' ודוקא במלין דעלמא דאתגליא יש שם ה' היינו דוקא בתיבות שאינם שמות אבל אי אכתיב בשמא כגון האל הגדול. וע"פי שהאל רומז ללאה שהיא בחי' אימא וכמ"ש הרב בכוונת האל וכן הגדול הוא בחסד ואינם במ'. כיון שהם שמות יש בהם ה'. ה"ג והכא דאיהו באתגלייא. ה"ג ובצורכי סעודה שפיר ואצטריך לאתעסקא במלין דאוריית' דהא כד אתאמרו מלין דאורית' על פתורא וכו'.
לגבי עתיקא דעתיקין פי' בינה
וע"ד איהו באורח סתים פי' שאנו אומרים שאכלנו משלו. וכמ"ש הרב בכוונת נברך שאכלנו משלו נברך את המ' מהבינה שאכלנו משלה ולכך הוא בלשון נסתר.
ובטובו דא ימינא פי' חסד.
ומטובו דא דרגא אחרא פי' נצח שהוא ענף החסד:
טוב איהו כד כליל כונא בגויה ז"ל הרב בכ"הכ דע כי אבא הוא הוי"ה דיוד"ין ויסוד דאבא מסתיים ביסוד דזעיר ושם ביסוד דזעיר ע"ב דיוד"ין של אבא והוא גי' חס"ד ובמנין הכל יוצא מיסוד דזעיר ליעקב והשאר שהוא גי' טו"ב נגנז ביסוד דזעיר ואינו מתפשט וז"ש בזוהר אך טוב וחסד ירדפוני טוב כד לא אתפשט וחסד כד אתפשט עכ"ל ואע"פי שאמרנו לעיל טו"ב הוא חסד אינה קושייא שחסד גם הוא בחינת ע"ב וכן חסד גי' ע"ב. ובמ"א כתב הרב שהחסדים כשמתפשטים למטה נק' חסד וכשאינם מתפשטים נק' טוב וז"ש הזוהר טוב כד לא אתפשט וחסד כד נחתת לתתא עכ"ל:
ברוך אתה י"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו כך היא הגרסא האמתית
בב"ה ברית ותורה פי' יסוד נק' ברי' ות"ת נק' תור' והמלכו' מהם תיקונ' דבההוא טוב אתזון ברי' ותור' פי' שיסוד ות"ת ניזונים ממה שנשאר משם ע"ב שהוא גי' טו"ב כמש"ל בשם הרב. דאיהו תיקונא דהאי טוב גרסינן ור"ל שיסוד ות"ת הם מכסים ומלבישים לאותו האור של ע"ב הנק' טוב כי נודע כי סוד התיקון הוא הלבוש.
אתפשטותא דטוב איהו הודאה איתא בפרדס שער ירך יעקב פ"ד פי' זה המאמר וז"ל בקיצור אתפשטות' דטוב. פי' מה שנתפשט מהחסד הנק' טוב הוא הוד דזעיר כי ברכה שניה נגד הוד שהיא הודאה והוא התפשטות החסד ולכך מקשי הא כתיב נעימות בימינך נצח דמשמע נצח הוא קו ימין אבל לא הוד ואיך אמרת שהתפשטות החסד הוא ההוד ותירץ לאו הכי לא כמו שסברת שהוד נמשך מחסד אלא אחזי על וכו'. ור"ל ששרש ההוד ההוא בחסד ע"ד המים הרו וילדו אפילה. ומ"ש ואי תימא נצח בימין ר"ל שהכתוב אמר דוקא נצח בימין. אבל הוד אפי' שורש בחסד אין לו ותירץ הא כתיב נעימות בימינך שהם שנים וראייה שההוד קרוי נעים כתיב נעים זמירות שהוא דוד שאחוז בהוד ע"ד איהו בנצח ואיהי בהוד: ומ"ש ודא שמאלא לעולם ההוד בשמאל ממש שהוא קו הגבורה אבל נכלל בימין והודאה הוא על שרש הימין שמשם שרשו ע"ד המים הרו וכו'. עכ"ל:
ואלין בגילוי עריות כתב הרמ"ק ז"ל באשגרות לישנא נקט ליה דהא כתיב גן נעול ואחת היתה ופרסמה הכתוב א"נ י"ל דבגויה לא חטאו אבל שאר עריות חטאו בהם. וכמרז"ל בוכה למשפחותיו שהיה קשה להם לפרוש מהעריות עכ"ל. ובמסכת יומא פרק יו"הך תירץ הש"ס גן נעול היינו באשת איש ובוכה למשפחותיו בפנויה:
כדין אהדר ימא וערקו מיין מקמייהו דישראל דכתיב וישב הים פי' וישב הים היינו ששב לאחוריו וערק מפני ישראל ושיעור הכתוב למה וישב הים וערק ונקרע בשביל לאיתנו שהוא התנאי ובשביל אברהם הנק' איתן. ובזה תתורץ קושית המפרשים הראב"ח והר"ש יפה שהקשו למה לא כתב לאיתנו בקריעה אלא בוישב הים דהיינו ששב על המצריים ותירצו לפי דרכם ולדברי הזוהר הכא ל"ק מידי וה"ג כדין אתקרע ימא וע"ד קשה הוה קמיה קריעת ים סוף.
ומה דאתערו לפני נ"ב מלכות וזהו טעם שני למה קשים וכו'.
ולא מלפני נ"ב בינה
קמי דקב"ה פי' ה' הוא זעיר
לפני ה' היא מ' מלפני ה' היא הבינה ואע"פי דלעיל דף קס"ח כתב הזוהר מלפניו לא כתיב אלא לפניו היא אימא ומלפניו הוא אבא: אינה קושייא דהתם מדבר על הבינה כדכתיב סולו לרוכב בערבות שהיא הבינה ולכך מלפני' הוא אבא. אבל הכא מדבר במ"ש לפני ה' ולכך לפני היא מ' ומלפני היא בינה שהיא למעלה מזעיר.
נהר דלא פסקין נ"ב יסוד דזעיר ה"ג ומאינון עדונין עילאין תשתיצי:
נועם ה' תמן נ"ב כי החסדים שריין בפום אמה: ודא איהו מלפני ואע"ג דלעיל אמרנו מלפני היא בינה ועכשיו אנו אומרים על היסוד אינה קושיא שלכך הוסיף הזוהר ודא איהו דנטיל כל עדונין דעלמא דאתי וכו' דההוא נועם ה' תמן וכו' נמצא כאלו היא הבינה:
גפן פוריה דא שכינתא נ"ב גפן גי' חק"ל: