כל החומד עבדו וכו' עד שנאמר לא תחמוד: כתב הראב"ד ז"ל ולא אמר רוצה אני עכ"ל: ואני אומר עיקר הלכה זו פרק הגוזל ומאכיל ואנחנו לא קבלנו שיועיל מלת רוצה אני אלא לגבי הא דאמרינן פרק חזקת הבתים (דף מ"ח) תליוהו וזבין זביני זביני דאגב אונסא גמר ומקני ואומר וזוזי אנסוה עד שיאמר רוצה אני אבל לאפוקי מלאו דלא תחמוד לא קבלנו אנחנו אבל אם הוא קיבל היה די לנו שנקבל מפיו אלא שאני רואה גבי סוגיין דחשיד אממונא אי חשיד אשבועתא דקא מתמה תלמודא (דף ה':) אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני התם נמי מורי ואמר דמי קא יהיבנא וא"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא קא עבר בלאו דלא תחמוד א"ל לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע"כ, אלמא אע"ג דיהיב דמי עבר בלאו דלא תחמוד וכלשון ר"מ. שוב מצאתי ביאור דעתו בספר המצות שחיבר ר"מ ז"ל ולשון מכילתא לא תתאוה בית רעך ולהלן הוא אומר לא תחמוד לחייב על התאוה בפ"ע ועל החמוד בפ"ע ושם נאמר מניין שאם התאוה סופו לחמוד ת"ל ולא תתאוה ולא תחמוד מניין שאם חמד סופו לגזול ת"ל ולא תתאוה סמכן לשדות ע"כ. ואח"כ ביאר ענין החמוד והתאוה כמו שביאר בכאן אות באות:
ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה: כתב הראב"ד ז"ל לא ראיתי תימה גדול מזה וכו': ואני אומר אין בזה תימה שהרי אין חמדה אלא בלב כמו שהוא עצמו ז"ל כותב בסמוך באורך וכלשון מכילתא שכתבתי בסמוך ועיקר אלו ההלכות בנזיקין פרק הגוזל ומאכיל ובמכות פרק אלו הן הלוקין:
ואינו עובר בלאו זה וכו' עד עובר בג' לאוין. פ' הגוזל ומאכיל: