שדה אילן שהיו בו שלשים אילנות וכו'. בד"א בשאכל הוא מקצת הפירות וכו' עד אע"פ שלא אסף כל פירותיה: כתב הראב"ד ז"ל דעת אחרת היה לו וכו': ואני אומר גם בזו שלא יצא מפיו מכמה טעמי חדא כי הדין שכתב ר"מ ז"ל לא מן המפרשים הוא אלא לשון הגמרא פרק חזקת הבתים גמרא פיסקא דרבי ישמעאל אומר כו' דגרסינן מדר"י נשמע לרבנן מאי היא דתניא היו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה ואכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הרי זו חזקה לאו א"ר ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו הכא נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני וה"מ היכא דלא אפיק אבל אפיק ולא אכל לא הוי חזקה והוא דבזעיה בזועי ובספרים הישנים והישרים שבספרד גורסים דבזייה בזויי ע"כ אלמא הדין שכתב מפורש בלשון הגמרא ואיך יתעלם דבר זה מהראב"ד ז"ל ועוד דאי הכי פירושא היינו נטורא מכאן כו' שבספרו שכתב ר"מ ז"ל תחלת זאת הפיסקא כדי לסדר עליו בד"א כו' שבין ידינו ועוד דאתמהה וכי ר"מ ז"ל מפי הספרים גמר מפי סופרים גדולים וחכמים דייק וגמר שמעתא מפומיה דרביה ועוד שהרי כל דבריו על פי רבו רבינו הרב ר' יהוסף בן מיגאש ז"ל ופירושיו מפורסמים בזאת המסכתא בין החכמים והוא פירשו פירוש רחב וגורס והוא דבזי בזויי וה"מ היכא דלא אפיק בהדי הדדי אבל אפיק ולא אכל לא הוי חזקה מוקדם ומאוחר הן הגרסאות שלנו ופירוש בזי בזויי לשון פיזור שאכלו מפוזרין וז"ל כי כשאכל עשרה מהן בכל שנה לא אכל העשרה כולן ממקום אחד אלא מפוזרין מכאן אחד ומכאן אחד דה"ל כמי שאכל כולן שאילו אכלן ממקום אחד לא היה מחזיק בשאר האילנות דלא שייכי בהני השתא דאכלן להני עשרה מפוזרין כולהו שייכי כהדדי וכמאן דאכל לכולהי דמי וה"מ דלא אפיק הני אילני כלל פירי אבל אפיק ולא אכל אלא הני עשרה בלחוד כיון דהוו פירי ולא אכלינהו לא הויא חזקה עכ"ל. ור"מ ז"ל כלל השתי גירסאות ופירוש רבותינו ז"ל בפסקו דרך קצרה והכותב לשון זאת ההשגה לא ירד לסוף דעתו ולא העמיק להשוות דעתו עם דעת רבו ולא ראה הנסחאות או ראה ולא הרגיש בדקדוק היוצא ביניהן והפליג דעתו לדעת אחרת ועשאו טועה והיה לכתוב כי ר"מ ז"ל רוח אחרת עמו וימלא אחרי רבו וכשרוצה לחלוק עם רבותיו או עם אחרים כתב אותו בפירוש כמו שכתבתי בהקדמה: