הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ שלא נתכוון חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנין ליורשיו ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי הולדות לאשה: כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה מחוור מן הגמ' וכו': ואני אומר מחוור ומלובן ומן ההלכה מובן פ' שור שנגח את הפרה (דף מ"ח ע"ב) דתנן ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות וכו' עד ונותנן לבעל אין הבעל נותנן ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור ע"כ ואמר רבה עלה בגמ' (דף מ"ט) ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו פירוש מכחו ומיחייב לשלומי לדידה אמר רב חסדא מרי דכי אטו ולדות צררי נינהו וזכין בהו אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לבעל לא זכי ליה רחמנא ופירש"י ז"ל אימת קא זכי משעת חבלה והרי אין לו תובעין ומותבינן מברייתא דתני ומפרש בה הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק צער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנן ליורשים היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה פירוש וקשיא לרבה ומהדרי' לטעמיה דרבה ומי עדיפא ממתני' דאוקימנא שחבל בה בחיי הגר פירוש ומת הגר ויס"ג להדיא ומת הגר וכיון דחבל בו בחיי הגר זכה בה גר וכיון דמת זכה בהן אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו ה"נ שחבל בה בחיי הגר ומת הגר וכו' ואיבעית אימא תני זכתה והדר קאמר לימא כתנאי כו' ומיהו בכולה שמעתין וסוגיין משמע דלא פליג רב חסדא אלא בשחבל בה בחיי הגר ומת הגר דזכה החובל במה שבידו ופטור וכמו שכתב ר"מ ז"ל אבל אם נגפה לאחר מיתה דמי הולדות לאשה דלא זכי ליה רחמנא אלא בשעת חבלה וההוא שעתא ליתיה וכמו שפירש"י ז"ל בלשונו הצח שהעתקתי לפניך וכן הסכימו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם ר"מ ז"ל בירר כל הדינין שבהלכה בסמוך לא הניח דבר וקי"ל כרבה ויש ספרים גורסין רבא בכל הלכה והלכתא כוותיה דבתרא הוא וליכא לפלוגי בין הגר לאחר ישראל או כהן מכמה טעמי חדא דתלמודא קאמר מי עדיפא ממתני' אלמא בחדא מחתא מחתינן לה ועוד דבפרק שור שנגח ד' וה' מייתי ליה ומדמי ליה לשוורים ועוד אמאי לא משני בכולי סוגיין שאני גר לפי שאין לו יורשין ועוד דרב חסדא גופיה בעי לשנויי כוליה אליבא דרשב"ג ומחייב פלגא לאחר מיתה כוליה ועוד אתמה היכן מצינו ירושה בקבר עד שזה הבעל יוריש ליורשיו בחבלה שזכה בה לאחר שמת או הוא או היא ועוד דתלמודא קאמר להדיא ואיבעית אימא תני זכתה וכבר כתבתי כמה פעמים בזה החיבור מה שקבלנו מרבותינו הראשונים ז"ל בכללי הפסקים דלשון ואיבעית אימא הוא כלשון איכא דאמרי שהוא עיקר ועוד דברייתא גופא דקא מותיב מינה הילכתא היא והיא לשון ר"מ ז"ל אות באות ואם הראב"ד ז"ל רצה לסמוך על דחיית התלמוד דקאמר אמרי לא שבח ולדות שייכא בגוייהו זכיא בהו בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידה בגוייהו לא זכי בהו הא שינוייא דחיקא לגבן ואשינויי דחיקי לא סמכינן אנן והוא דבר סמכא הוא בעי למיסמך עלה או אית ליה טעמי אחריני דאנן לא ידעינן או לא כתבינן להו כי היכי דלא נצטריך לתרוצינהו מכמה טעמי וגדולה מכולן מפני כבודו אשר קטנו עבה ממתנינו: