שבועה שלא אוכל היום עד שבועה שלא אוכל ככר וכו' עד שיאכל את כלה. כתב הראב"ד ז"ל תמה אני מה בין שלא אוכל לשלא אוכלנה וכו': ואני אומר לו שקל סדורו בדבריו במאזני צדק לצדקו במאמרו היה דנו לכף זכות, אבל מחוייב אני להודיע כי ר"מ ז"ל לא לחנם פזר פסקותיו וסמך סמיכותיו אלא להשמיענו דבר וענין בכל ענין וענין, ואתה פקח עיניך וראה כי מתחלת פסקתו היה חבירו מסרהב בו לאכול אצלו שהקדים לזה הדין מדבר בעדו בלא סירוב חבירו ואח"כ חיבר וסידר דין המסרהב בו חבירו ונשבע עליו ועתה סידר תפיסת הלשונות בין בזה ובין בזה בקצרה ואמר שאם נשבע מעצמו שלא יאכל ככר זה או שהיה מסרהב בו חבירו לאכול ככר זה ונשבע שלא יאכל אותו דלשון אותו שייך במה שצמצם לו חבירו ובמה שצמצם הוא מעצמו לעצמו ודינו שוה וסמך לדין הזה שלא אוכלנה לאותו דשייכי תרוייהו בדקדוק הלשון על מי שמסרהבין בו לאכול אותו הככר ונשבע ואמר לא אוכל אותו או לא אוכלנה ופסק כי מלת זה בנשבע מעצמו ומלת אותו בחבירו מסרהב בו לאכול שיעור שניהם בכזית כר"ע פ' שבועות תניין (דף י"ט) אבל שלא אוכלנה דשייך במי שמסרהב בו חבירו שיאכל אותו ככר ונשבע שלא יאכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה וכדאיתא התם להדיא ובזה נתרצה קושייתו ועלו דברי ר"מ ז"ל על נכון: