כל הנשבע שבועה מד' מיני שבועות עד ושל שגגות פטור עליהן: כתב הראב"ד ז"ל לא הוצרכו חכמים לומר וכו': ואני אומר לא מזאת פסקה אלא מדגרסינן פרק שבועות תניין (דף כ"ו) גמ' מתני דאחד דברים של עצמו כו' לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס וכו' ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנעלם ממנו חפץ כו' עד דאסיקנא פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כו' עד דא"ל אידך ואנא בשיקרא אשתבעי א"ל את לבך אנסך ובפ"ג דנדרים (דף כ"ה:) גרסינן היכי דמי נדרי שגגות כדרב כהנא ורב אסי כו' ועד הכא קרי להו שגגה והכא קרי להו אונס ש"מ דמינא חדא נינהו אלא כי לביה אנסיה קרי להו אונסין וכלשון ר"מ ז"ל בתחלת הענין שנשבע מתחלתו באונס וכי שגג קרי להו שגגות ומדאמרינן נמי כגון דרב כהנא ורב אסי כו' ש"מ דדומיא נינהו דהא בהדדי קתני ומפרש לכולהו פ"ד ותנן להדיא (דף כ"ז) נודרין להורגין ולחרמין כו' אלא ודאי דומיא נינהו כלומר זה וכיוצא בו וכלשון ר"מ ז"ל סוף כל הענין וגם כתב בתחלתו לפיכך נשבעין לחרמין כו' וכתב ג"כ שנשבע ונאנס מדמייתי עלה מעשה דאתא ופסקיה מברא ומדמוכחינן להו מכל אשר יבטא האדם בשבועה הנאמר לגבי קרבן ש"מ למפטרינהו מקרבן מיתניא עיקר מתניתין ותני לה בלשון מותרים לומר דפטור ומותר דלא תימא כדאמרינן לגבי שבת פטור אבל אסור אי הוה תני להו בלשון פטורין ועוד דתנא תנא מותרין דשמעינן מינה דכ"ש דפטורין ואי הוה תנא פטורין לא הוה שמעינן מותרין מיניה עד דהוה מפרש לה ודרך התנא לקצר וה"נ מייתי לה בתורת כהנים ובזה עלו דברי ר"מ ז"ל על נכון וכן הסכים הר"ם מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל:
שבועת של הבאי כיצד עד שבועות של שגגות כיצד עד וכן כל כיוצא בזה: כתב הראב"ד ז"ל שבועות שגגות שמותרין כגון שאמר לאשתו שבועה שלא אוכל היום ונזכר ששתה היום מותר לאכול שכבר נעלמה ממנו שבועה שהרי העלם שבועה וחפץ בידו וכו': ואני אומר הלשון קצר שהיה לו לסופר לכתוב ושכח ושתה ונזכר עתה ששתה. ומתוך הלשון משמע שהסופר מפי עצמו כתבו כי לא מצינו לא בגמרא בבלי ולא בירושלמי ולא בסיפרא ולא בסיפרי ותנאי השגגות לקרבן כבר סדרן ר"מ ז"ל יפה בהל' שגגות וגם בכאן כפי התלמוד פ"ד נדרים בסדר כמנהגו המשובח: