עבד שנשבע כו' עד ונמצא זה כמו שנשבע על אחר: כתב הראב"ד ז"ל פי' אם נשבע וכו' אבל אם נדר צריך שיאמר לו רבו שתה עכ"ל: ואני אומר מ"ש ר"מ ז"ל הוא מפורש במס' נזיר פ' הכותים (דף ס"ב) וכמסקנא דאביי לגבי נדרים דאסיק א"צ לכפותו כו' וי"ס שמכנין אותה לרבא. ומ"ש הראב"ד בפירושו פירש יפה לפי המסקנא האחרת דשייכא בשבועה אבל כבר כתבתי למעלה בסמוך שדין הנדרים והשבועות שוה חוץ מאותן הדברים שפורט התלמוד מה בין נדרים לשבועות כו'. ומ"ש עוד חילוק מענין שתיה היא סברא מובנת מלשון הגמ' שם וכבר כתבתי כמה פעמים כי ר"מ ז"ל לא חשש רק לחבר מה שמפורש בתלמוד ומפרש"י שהרי הוא העבד אחר שנדר או נשבע כמקודם לכן וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכותיו ומעתה אפילו אמירה א"צ. ומ"ש הראב"ד ז"ל בזה הוא הירושלמי דנזיר דגרסינן כפאו לדבר אחד מהו שיכוף אותו לכל הדברים באנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ר"י אומר ישתה ושייליה מה אנן קיימין אם באומר בין בפני בין שלא בפני שתה אוף ר"מ מודה אם באומר בפני שתה שלא בפני אל תשתה אוף רבי יוסי מודה אלא כי אנן קיימין באומר שתה ר"מ אומר כאומר בפני שתה ושלא בפני אל תשתה ור' יוסי אומר כאומר בין בפני בין שלא בפני שתה ע"כ. וקי"ל כר' יוסי. אבל ר"מ ז"ל לא חשש בזה לפי שלא נאמר אלא לענין נזירות אבל לגבי נדרים ושבועות לא: