היתה אחת מהן חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן מלמדין את הקטנה כו' עד ותותר לזר. פרק ב"ש:
כתב הראב"ד ז"ל זה המחבר גמרא הוא עושה מדעתו כו': ואני אומר זו משנה שלימה היא פרק ב"ש דמסכת יבמות (דף ק"י) דתנן וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה כו' עד פסל את הקטנה ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ואם בגירסא שלו אינו גורס בכולן בגירסאות ספרדיות שלנו כך היא הנוסחא וכך היא נוסחת התוספות ור"י אלפס ז"ל כ"כ אהא דגרסי' עלה בגמרא כיצד תקנתן א"ר חסדא אמר רב כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכן הלכה עכ"ל. ויפה עשה רמז"ל שחייב אדם לומר כלשון רבו ועוד שתלמוד ערוך הוא דגרסינן על פיסקא בתרייתא דאמר ר"א בכולן מלמדין את הקטנה למאן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א וכן א"ר אלעזר הלכה כר"א וצריכא דאי אשמעינן בהא כלומר בקמייתא בכך קאמר שמואל הלכה כר"א משום דלא קיים מצות יבום אבל בהא דאיקיים מצות יבום אימא תרווייהו ליפקו בגט ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה אבל אידך אימא לא צריכא ע"כ. ואף כי גם על רב אלפס השיגו בזה כבר הצילו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ודי שאעמוד בשלי להורות שרמז"ל לא עשה גמרא מדעתו: