אחד מצה שנאפית עד הרי זה יוצא בה ידי חובתו: כתב הראב"ד ז"ל מעשה אילפס אע"ג דלחם הוי וכו': ואני אומר אצטרך לפרש תחלה דבריו ואומר שרוצה רבינו ז"ל לדקדק בשמעתין דפרק כל שעה (דף מ') גמרא מתני' דאין שורין את המורסן מדגרסינן אמר אביי לא ליחליט איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דלמא אזלא חדא ויתבה בציריה דחבירתה ולא סליק לה דיקולא דמיא מארבע רוחותיה ואתי לידי חמוע אמר אביי לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דילמא נפקא מיא מהא ובלע אידך ואתי לידי חמוע אמר ליה רבא אי הכי אפילו חדא נמי דילמא נפיק מהאי רישא ובלע אידך רישא אלא אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין עד דאמר אביי האי חצבא דאבישונא סחיפא שרי זקיפא אסור רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין ע"כ. ובשילהי שמעתין גרסינן רבא שרי למימחי קדרא בחסיסי ופרש"י קמחא דאבישונא. ורוצה רבינו ז"ל לדקדק מדאביי ורבא דדוקא משום דמי פירות אין מחמיצין הוא דשרינן בכולהו הא מיא בעלמא חיישינן ומדרב יוסף מדקדק כסוי האילפס שמשתלשל מד' רוחותיו וזה בודאי דקדוק אמיתי אלא שאיני מבין מה דומה אפיה לחריכה כי החרוך מזיל המים מכאן ומכאן והן צוננין או פושרים או חמין שמחמיצין ואין מבשלין ואין אופין אבל אפייה קודם הזלה מתבשל ונאפה דאי לאו הכי אפייה דשרא רחמנא היכי משכחת לה הרי לא נתנה תורה למלאכי השרת. עוד מצאתי לרבותינו בעלי התוספות שאמרו כי הלישה בזריזין היא אמנם ר"מ ז"ל כתב הפיסקא כדאיתא פרק כל שעה ולא חש לדקדוקי' מן הטעם שכתבתי כמה פעמים שלכך קראו משנה תורה ואי דייקינן לא גמרינן:
וכן אם לא נאפית וכו' עד שמרן לשום מצה. פרק כל שעה (דף ל"ו):