עכו"ם אנס שהפקיד עד שמחייבו האנס באחריותו: כתב הראב"ד ז"ל דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא וכו': ואני אומר מאד נבהלתי אם אלו הדברים יצאו מפי רבינו הראב"ד ז"ל ואם יצאו לא ירדתי לסוף דעתו שהרי דברי ר"מ ז"ל ברורים ומבוארים בגמ' מסודרים זה אחר זה כסדורו ממש. והנני מוכיח וראה בעיניך דגרסינן ריש פ"ק דפסחים (דף ה') בההיא שמעתא גופא דבני חילא שזכר ז"ל אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן העכו"ם ת"ל לא ימצא והא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות כי הא דאמר להו רבא וכו', ראה כי אם כשאבד או נגנב משלם הוא האחריות והוא המחייב לבער דהא מדמי להו אהדדי ולכך פסק ר"מ ז"ל דין הפקדון מן העכו"ם ואחריו כתב דין האנס כי כן הם בני חילא אנסין. ומה שכתוב בשם הראב"ד ז"ל שנדמה לו לר"מ ז"ל אדרבה ערוך שם בתרי לישני בלישנא קמא אקשינן הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מאי איכא למימר ת"ל לא ימצא איכא דאמרי הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דכתיב לא ימצא כלומר היינו דאיצטריך למיכתב לא ימצא לחייבו אלא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי כלומר למאי איצטריך למיכתב הא פשיטא דהיינו כממון דמי היינו אחריות ואפילו בלא קרא ומתרץ איצטריך כלומר אפ"ה איצטריך קרא דלא ימצא סד"א הואיל וכי איתיה לאו ברשותיה קאי ולאו כדידיה דמי כלומר ואינו חייב לבערו קמ"ל קרא דלא ימצא דכדידיה דמי וכן פירש"י ז"ל כזה וכן כתב ר"י אלפס ז"ל מסקנא זאת והוא דעת ר"מ ז"ל מפורש אות באות. ובזה מתורץ מה שהקשה הראב"ד ז"ל מדרב נחמן דאמר בפרק כל שעה פוקו אייתו חמירא דבני חילא ומהיכן נמצא והלא כבר נשרף שהרי עיניך רואות שאמר צאו והביאו מכלל שלא היה ברשותם. ועוד כי מלשון הגמרא נראה שלפעמים נגנב או נאבד ולפעמים נשאר ואינו חובה שהיו הם שומרים אותו חמץ בביתם ממש אלא אדרבה אורחא דמילתא לשמרו בבית אחר או עושים לו מחיצה בפני עצמו צרור וחתום ובמידי דצייר וחתים לית ליה רשותא וזה פשוט: