הלוקח בית או ששכר בית כו' עד שמירת המפתח: כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שלא אמרו כן וכו' מפני שיש לו שייכות בבית עכ"ל: ואני אומר מה שכתב הוא כפי קבלתו מרבותיו אשר קבלו מן הגאונים שדבריהם דברי קבלה אמיתית ולמדוה מהא דגרסי' פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע') סוף גמרא מתני' דעכו"ם שהיה מעביר כו' ההיא מסובייתא דמסרה לה איקלידה מפתחה לעכו"ם אמר רב יצחק א"ר אליעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרן לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופירשוה בזה וכן פירש"י שהיהודית היתה שומרת המפתחות ונקראת מסובייתא ונתנה אותם לעכו"ם ולא סמכה דעתה להכנס דנתפסה כגנב ע"כ. והנה דברי שניהם וקבלתם שוה תדע דאילו הבית והיין היו של ישראל למה לי מפתח כלל הא איתא סוף פרק רבי ישמעאל (דף ס"א) ומייתי לה פ' אין מעמידין (דף ל"א) ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו"ם ומילאה יין וישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו וכ"ש אם היה הבית של ישראל והיין של ישראל כדברי הראב"ד שלא היה צריך שמירה כלל לא במפתח ולא בחותם ולא יקשו עליך מסוגיין פרק בתרא דע"ז בההוא מעשה מידי דגרסינן עלה אמר אביי אף אנן נמי תנינא חבר שמסר מפתח לעם הארץ כו' ושקיל וטרי עלה טובא לדמייה לטהרות ומשמע קצת דמיירי בביתו של חבר דומיא דביתו של ישראל דאיכא למימר אדרבה כי דייקת בה שפיר אפכא משמע דהא מוקים לה בנתפס עליו כגנב וכדפירש רש"י עובדא דמסובייתא ואע"ג דלאו בביתו של חבר ממש עסיקינן דא"כ פשיטא אלא ודאי מיירי במי שעושה טהרותיו חוץ מרשות שלו כגון לוקח בית או שוכר אצל עם הארץ או גגיהן סמוכין כדמייתי תלמודא להדיא ובזה עלה פסק ר"מ ז"ל כהוגן: