שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינן מועדין זה לזה ואפילו המית אדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו: כתב הראב"ד ז"ל ולמה לא וכו': ואני אומר תמה אני אם קושיות אלו עמדו בפני הראב"ד שהוא עוקר הרים וטוחנן תדע שהרי הלכה זו עיקרה פ' שור שנגח ד' וה' (דף ל"ט) דתנן שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח שור ולא שיגיחוהו אלמא מקרא מוכח לה והוא כלשון ר"מ ז"ל ממש ולפיכך אין תרעומת זה על ר"מ ז"ל אלא על המשנה והגמרא והמקרא וליתיה לסברא במקום קרא וגם ר"י אלפס ז"ל הביא המשנה כפשוטה להשמיענו שכן עיקר ההלכה ועוד דבגמרא (דף מ':) כי בעי מהו לגבי מזבח אמר רב דכשר ומפרש דטעמא משום דאנוס וקי"ל בכל התורה כולה דאנוס הוא דרחמנא פטריה וקי"ל כוותיה באיסורי ואע"ג דשמואל פליג עליה ועוד דרבינו דהוא בתרא ה"נ אמר ועוד דתלמודא נמי מסיק הכי דגרסינן בשלהי שמעתין (דף מ"א) תניא כוותיה דרבה שור האצטדין אינו חייב מיתה וכשר (הוא) לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה ע"כ. וגם כן פסק הר"מ ז"ל פ"ד וה' מאיסורי מזבח אלמא תלמוד ערוך הוא שהוא אנוס ומעושה מעתה הגע עצמך לסברא גם אתה מה דומה זה שהוא אנוס למועד לשופרות דמנפשיה אזיל ונגח כי שמע קול שופר וכן נמי למשסה כדאמרינן טעמא התם כיון דידע ביה בכלביה דכי משסו ליה ומשתסי מדעתיה אבעי ליה לנטוריה אבל באצטדין אנוס ומעושה כדפרישית והא מילתא דפשיטא היא ומש"ה לא אתקפה ליה תלמודא: