היתה מהלכת בר"ה ובעטה כו' עד שהרי בעטה: כתב הראב"ד ז"ל זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי וכו': ואני אומר זה לאו שבוש הוא אלא מחלוקת ישנה בין הראשונים נ"ע וגם בין הנוסחא דגרסינן בב"ק [דף י"ט] רפ"ב גמרא מתני' קמייתא דגרסינן בעא ר' ירמיה מר' זירא היתה מהלכת בר"ה ובעטה והתיזה [והזיקה] מהו לקרן מדמינן לה וחייבת או דילמא תולדה דרגל היא ופטורה א"ל מסתברא תולדה דרגל היא ופטורה ובעי עלה התיזה בר"ה והזיקה ברה"י מהו א"ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן ופירש"י בתמיה ומהדר עלה תלמודא עד דמסיק הדרי בי וכן גורס רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל לא גרסי ובעטה, ונראה מלשון הראב"ד שהוא נמשך אחר גירסת התוס' ופירושם ז"ל ורבינו משה ז"ל כגירסת רש"י ז"ל ודעתו וזה הדבר לא עלה על דעת דא"כ למה העלה הדבר בספק שהוא תיקו והוסיף דאי תפיס מפקינן מיניה וכל תיקו דממונא לקולא לנתבע והלא עיניך רואות דא"ל להדיא מסתברא ואהכי בעא מיניה אידך ואהדרינן דהדר ביה ועוד דבהא בעיא מאן דכר שמיה דח"נ הא לא שקיל וטרי אלא בין חייבת ופטורה לגמרי משמע דפטרינן ליה אי מדמינן ליה לרגל כיון דברשות קא אזיל ועוד לשון שינוי ולשון הזיקה בהא בעיא מאן דכר שמיה ורבינו משה ז"ל אין מנהגו לשנות לשון הגמ' בכל זה החבור כאשר הוכחתי כמה פעמים דאדרבא תופס לשון התלמוד וסדרו בכל יכלתו אלא ר"מ ז"ל לא דקדק ופסק אלא מהאי סוגיא דלעיל מינה הוא שפסק כן דתנן היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלמין חצי נזק וגרסינן עלה בגמרא איבעיא להו היכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו ח"נ ורבנן היא או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט [משלם] ח"נ הא כי אורחייהו משלם נ"ש וסומכוס היא ושקיל וטרי עלה טובא עד דמסיק רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ ואין שינוי תיקו ע"כ. ופירשוה בשהזיקה בר"ה דומיא דבעיא דר' ירמיה שהעתקתי וכן נ"ל מלשון הירושלמי דקא מתמה על מתני' ואין דרכה להתיז צרורות ומהדר (א"ר מונא) א"ר אמי בשהיה כלי נתון בידי אדם אבל אם היה מונח בר"ה הואיל וזה מונח ברשות וזו מהלכת ברשות פטור ע"כ. אע"פ שאין שיטת הירושלמי בזה כשיטת הבבלי למדנו ממנה דמיירי ברה"ר הלוכה והיזקה וטעמא דבעיין שפירשתי שמהלכת ברשות. ומעתה התבונן שפסק כרב אשי דהוא בתרא בענין בעיין לפרושי מתני' בהזיקה ומטעם שינוי ובהתיז והזיק כדקא מתרץ לה תלמודא ריש פירקא גבי חזיר וסלקא בתיקו וקי"ל בכולי תלמודא כל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ואי תפס לא מפקינן מיניה כיון דהוי ספיקא בידן והכא אסתפק לן ברביע נזק צרורות דביעטה והזיקה בר"ה והם דברים מדוקדקים ובגירסת רוב הראשונים ובלא שבוש סופרים וספרים והספרים הישנים ומזקנים אתבונן ומה שהקשה הראב"ד ז"ל מדאהדר ליה ר' זירא לר' ירמיה יש לי לומר דהא הדר ביה ונימא מן הכל הדר ואפילו למפרשים דממה דהדר על בעיין בתרייתא לחודא הוא דהדר ביה ולא ממאי דאהדר על קמייתא מ"מ מסברא קאמר ליה אבל לא שמעה ולא אסברה לא ממשנה ולא מברייתא כנ"ל לתרץ. אמנם ר"מ ז"ל רוח אחרת עמו כי [בעיא] זאת מפרש ביעטה והתיז צרורות כלומר שכוונה לבעוט בצרורות ולזרקן ואידך בעיא מפרש שביעטה בקרקע והתיזה צרורות מחמת הבעיטה אבל לא כוונה היא להתיז צרורות ואתה דקדק בלשונו המועתק לפניך וכן תמצאנו: