המדליק בתוך שדה חבירו וכו' עד ונשרף עמו פטור: כתב הראב"ד ז"ל זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל: ואני אומר גם זה לא יצא מפי הראב"ד ז"ל כי זה משנה שלימה ותלמוד ערוך הוא דתנינן לה פ' הכונס סוף מתני' דהמדליק גדיש של חטים או של שעורים ומסיים בה היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור ע"כ. ומוכח בגמרא דטעמא משום טמון שדרך בני אדם להטמין שם חייב עליו כמו שנתן בו הטעם ר"מ ז"ל ומייתי לה פי"ד גם פ' כיצד הרגל גמ' מתני' דהכלב שנטל חררה כו' מקשינן מינה למ"ד אשו משום ממונו ומדמקשינן מינה הלכתא היא ובמקום עיקרה דפ' הכונס הלכתא היא וכן בכ"מ וכבר נחלקו בכ"מ רש"י רשב"ם ור"ת ז"ל בטעם, ומ"מ עיניך רואות כי ר"מ ז"ל כתב כלשון המשנה אות באות מעתה מה אשיב שואלי דבר אם הייתי מודה כי פה קדוש יאמר כלשון זה אלא ודאי אחד מן התלמידים השיג ותלאן באילן גדול: