כיצד פודין קרקע זו עד אינה נפדית כלל: כתב הראב"ד ז"ל איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו': ואני אומר כבר כתבתי אני קבלתנו כפירש"י בשתי לשונות וגם בזה קבלנו דעתו על לשון המשנה ששנינו פ' שום היתומים (דף כ"ג:) הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חובו את חובו ע"כ. ואמרי' עלה בגמ' מתניתין דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג היה אומר אם היה חובו יתר על הקדשו (לאו הקדיש כלום) [בגמרא פודה ואם לאו אינו פודה]. ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ע"כ. וקי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ומישבין אותו לשני הפירושין ללישנא קמא עד פלגא ודאי לאו מדעתה דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי פלגא ידעי דלא חל ההקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ע"כ. אבל ר"מ ז"ל בירר כוונתו בפירוש המשניות שלו והבינו לכל מי שרוצה להבין וז"ל לשון המשנה אומר כי אע"פ שהדבר שהקדיש שוה תשעים והחוב מאה צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפי' דינר עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש יתר על מנת שאפרע לבעל חוב תשעים וסבת זה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אנו אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה לפי שהעיקר שאין בו פקפוק הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ואם היה החוב כפל מה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי בשום פנים אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע זה והוא מה שאמרו בתלמוד עד מחצה אינו פודה. והנה זה מובן וזכיתי מתוך לשונו שנתברר דעתי במה שהצלתיו למעלה מפי הראב"ד ז"ל וגליתי דעתו בפירוש שחרור שכן פירשו כאן הוא בעצמו ז"ל: