Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage 10:14

מותר לארס בכל יום וכו' ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים וכו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. כתב הרב המגיד שהיא סוגיא במו"ק דף ח'.
(א"ה זה מצאתי כתוב לעטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר ושייך להלכה זאת וז"ל). ראיתי ונתון לבי לעת כזאת כי פקד ה' את עמו לתת אחרית ותקוה ויהי לנו למקדש מעט אלו בתי כנסיות שהיו חרבים והנה בעתה יצא דבר המלכות יר"ה ויט לנו חסד שיבנו אותם כמאז ומקדם והנה הנם הם בונים אותם וכפי הנראה הוא שתשלום הבנין הוא בחג שבועות בס"ד והוא זמן מתן תורה וראוי להחזיר הס"ת למקומם הראשון ודאי שהיא שמחה גדולה אי שפיר דמי לחנכם בחג או דילמא איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה.
דע דשנו חכמים בלשון המשנה במו"ק דף ח' ע"ב וז"ל אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ופריך בגמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי א"ר [יהודה] אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו א"ל אביי לרב יוסף הא דרבה ב"ר הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ר' יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה וכו' ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה וכו' אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש"מ הני לחוד והני לחוד. וכתבו התוס' בד"ה לפי שאין מערבין וז"ל גזירת הכתוב היא כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה ע"כ ובד"ה בחגך כתבו דעיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ"ק דחגיגה ורב אשי האי בחגך מאי דריש ובד"ה מפני ביטול פריה ורביה כתבו וז"ל ונראה לי דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק דף ח' ושם בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד עכ"ל הרי להדיא מדברי התוס' דס"ל דהני אמוראי פליגי אמילתא דשמואל וס"ל דהלכה כרב אשי ומותר לערב שמחה בשמחה וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שם וז"ל שאין מערבין שמחה בשמחה ולדבריו אין מערבין שמחת מילה ופדיון הבן וכו' ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה יעו"ש וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בח"ג סי' רע"ו יעו"ש.
אמנם רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל פי' וז"ל ששמחה היא לו ואין מערבין שמחת החג בשמחה אחרת דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ועיי"ש בתוס' יו"ט וכ"כ התוס' בפ' נערה דף מ"ז ע"א בד"ה דמסר לה וז"ל אע"ג דאמר רב במו"ק דף ח' ושם ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמרינן בחגיגה דהוי דאורייתא איכא למימר וכו' או נשואין בלא סעודה וכו' יעו"ש הרי שערבו טעם דאין מערבין שמחה בשמחה עם טעם בחגך ולא באשתך כנראה דס"ל דרבה ב"ר הונא לא פליגי אטעמא דשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ לדידהו אף דפסקינן הלכתא כרב אשי אפי"ה אסור לערב שמחה בשמחה.
ברם ראיתי להרב מרכבת המשנה בפ"ז מהל' יו"ט שכתב וז"ל ראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' רצוף אהבה במועד קטן שכתב דהאי ועוד י"ל שכתבו התוס' אפי' למאן דיהיב טעמא משום דאין מערבין ומ"ש ועוד י"ל כונתם לחדש על מה שתירצו קודם וכתבו דמאן דיליף בחגך ולא באשתך לדידיה אין אסור לערב שמחה בשמחה לזה כתבו ועוד י"ל דאפי' דמאן דיליף מבחגך ולא באשתך סבר דהיינו טעמא דקרא משום ערוב שמחה בשמחה אלא דבהא פליג אמאן דיהיב טעמא משום אין מערבין דלההוא מאן דאמר לענין דינא דכל שמחה אין מערבין ואף שאינו שמחת נשואין אבל מאן דיהיב טעמא משום בחגך ולא באשתך סבר דטעמא דקרא משום ערוב שמחה אבל לדידיה לא אסר קרא לערב שמחה בשמחה אלא בסעודת נשואין ופדיון הבן שריא נמצא דכי כתבו התוס' ז"ל ועוד י"ל דלא חשיבי וכו' הוא למ"ד בחגך ולא באשתך דפסקינן כוותיה אבל לעולם למ"ד טעמא דמתני' משום ערוב שמחה בשמחה כיון דמשלמה גמר בכל שמחה מיירי ע"כ א"כ מאי דאמרו בגמ' וכו' והכל אתי שפיר דהתוס' ז"ל בכתובות אזלי לשטתייהו דמו"ק דמאן דסבר בחגך ולא באשתך טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והטעם שלא יניח שמחת הרגל שכן הוא מוכרח מן הגמ' עכ"ל ואפשר דזה הוא היתה דעת רבינו עובדיה מברטנורא דסבר מאי דאמר קרא ושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין ומ"מ אינו אסור כי אם בשמחת נשואין אבל שאר מיני שמחות לא לרב אשי.
ובעיקר דברי התוס' בפ' נערה שתירצו דנשואין בלא סעודה שרי הקשה מהרש"ל ז"ל וז"ל וזה תימה מדתניא בהדיא באלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דנשואין בלא סעודה נמי אסור ע"כ ומהרש"א תירץ דהתוס' סמכו בזה על מה שבאו לחלק בין שמחה דאורייתא ובין שמחה דרבנן כיון דלא חשיבא כולי האי ולא הוי דרשה גמורה אלא בנשואין עם סעודה דהוי שמחה גמורה ואין מערבין שמחה בשמחה ע"כ. וראיתי להרב מג"א באו"ח סי' תקמ"ו שכתב וז"ל ולי נראה דלק"מ דהא התירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי ורב יליף התם מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וא"כ ה"ק קרא סעודה שאתה עושה לצורך הרגל דהיינו בשר ויין כדאיתא בגמ' יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי אבל אנן קי"ל כשמואל דאזיל לשיטתיה דס"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה יעו"ש.
ולענ"ד לא זכיתי להבינו במה שכתב דהתירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי דהא התם קאמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה דרבה אף בתו וכו' ופריך הש"ס ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין ומשני מסתברא דאבוה הוי דאי לא הא דזכי רחמנא לאב לממסרא לחופה היכי מצי מסר לה הא קמבטלה ממעשה ידיה דידה והיינו כרב וע"ז פריך ר' אחאי דלעולם דמעשה ידיה דידה הוי ודלא כרב והא דזכי ליה רחמנא לממסרא לחופה דיהיב להאב שכר פקעתא אי נמי דמסר לה בשבתות וי"ט וע"ז באו התוס' והקשו דמאי דחייא היא לרב דהא ליתא דלא מצי מסר לה בשבתות וי"ט דאין מערבין שמחה בשמחה דאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך ועדיין שפיר קאמר רב דמעשה ידיה דאב הוא ומאי פריך רב אחאי וע"ז תירצו דמסר לה בנשואין בלא סעודה ולא זכיתי להבין דבריו וצריך ישוב.
איך שיהיה נמצא מן האמור דלדעת התוס' בסוגיין לתירוץ קמא ולדעת הריטב"א ז"ל מותר לערב שמחה בשמחה ואפי' לתירוץ בתרא נמי הך דאין מערבין היינו בשמחת נשואין אבל שאר שמחות שפיר דמי והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' יו"ט פסק וז"ל אין נושאין נשים במועד ולא מיבמין כדי שלא תשכח שמחת החג בשמחה אחרת הנשואין וכו' ולא סעודת נשואין שלא לערב שמחה אחרת בשמחת החג וכו' וכתב הרב המגיד וז"ל ובגמ' הרבה אוקמתות וטעמים רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו ואמרו דרב ס"ל הכי ולזה כתב רבינו זה הטעם ע"כ והרב לח"מ הקשה עליו מסוף דברי הרמב"ם שכתב שלא יערב שמחה אחרת וכו' ועוד הקשה ממ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' אישות שכתב וז"ל וא"צ לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחוה"מ אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת יעו"ש ואיך כתב הרה"מ דפסק כרב הונא משום דרב הכי ס"ל והרי התם יהיב טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והפרש גדול יש בענין הדין דלמ"ד אין מערבין הוא כל שמחה שבעולם שהרי משלמה המלך ע"ה למד אבל לרבה בר רב הונא לא הוי אלא שמחת אשה דהיינו בחגך ולא באשתך וכו' ותירץ דודאי הרמב"ם (פי') [פסק] כמ"ד אין מערבין אבל מ"מ למ"ד אין מערבין אינו מכחיש לרב הונא דאמר משום שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אלא מוסיף על דבריו דאפי' שאר שמחות נמי לכך לא חש הרמב"ם לכתוב כאן רק טעם זה דמניח שמחת יו"ט שהוא מוסכם אבל מ"מ כתב בהל' אישות דאין מערבין להודיענו שם הדין אפי' בשאר שמחות וכו' יעו"ש שהניח הדבר בצ"ע.
ולענ"ד לא נתקררה דעתי בזה דא"כ איפכא הו"ל להרמב"ם לעשות דבהל' יו"ט הו"ל לתת טעם דאין מערבין לרמוז דבכל מיני שמחות אסור לערב ביו"ט כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא ובהל' אישות יאמר שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחה אחרת ואפשר דזה הוא דקשיתיה להרב לח"מ והצריכו עיון והרב מעשה רוקח תירץ שכונת הרמב"ם ז"ל הוא לההיא שכתבו התוס' דטעם דאין מערבין שמחה בשמחה הוא כמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה כן בשמחה כנ"ל ומעתה טעמא דרב הונא דאמר מפני שמניח שמחת הרגל ר"ל דבאשתו קפדינן מרוב חיבתו אצלה מרבה בעסקיו כדי לשמחה ולהכי מייתי דרשת בחגך ולא באשתך וא"כ הרמב"ם דכתב שלא תשתכח שמחת הרגל הוא ניהו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ודקדק בדבריו ולא כתב שלא יניח שמחת הרגל כלשון הגמרא יעו"ש והטור ז"ל באו"ח סי' תקמ"ו פסק המשנה כצורתה ובאה"ע סי' ס"ד יהיב טעמא משום דאין מערבין או משום ביטול פריה ורביה והרב פרי חדש בסי' תרפ"ח ס"ק ו' כתב על הרשב"א ז"ל שהתיר לישא אשה בפורים וז"ל ולי נראה דאין לסמוך על ההיא תשובת הרשב"א ולא מכרעא מילתא דליפלוג רב אשי עליה בההיא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ומה גם דמקרא נפקא ליה אלא דבעי למימר ר"א דאיסורא דאורייתא איכא מקרא דבחגך ולא באשתך דהוי עיקר דרשא ומדברי הרי"ף והרא"ש וכן מדברי התוס' לחד שנויא נראה דס"ל דאיכא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ואפי' לרב אשי וכו' יעו"ש.
אלא דמ"מ נראה דכל זה אינו אלא בשמחה שיש בו סעודה כגון מילה ופדיון הבן ובחינוך בית המקדש בימי שלמה המלך ע"ה שהיה שם אכילה הרבה והיו זובחי שלמים ואוכלים הבשר עד שאכלו אפילו ביוה"כ באותה שנה ופריך בגמ' הכא נמי מעבד ליעבדו מיכל לא ליכול ולא לישתו ומשני אין שמחה בלא אכילה ושתיה יעו"ש על זה הוא דקפיד שלמה שלא לעשותו ברגל ובודאי דשלמה גמר דינו ממאי דקפיד קרא לומר ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בשמחה דנידון דידן שהיא על מה שנבנה בימינו בתי כנסיות וזכינו להחזיר הס"ת למקומם הראשון ולהתפלל במקום קדוש ולית בשמחה זאת אכילה ושתיה כי אם שירות ותשבחות ונדרין ונדבות להוצאת בית הכנסת והרי זה דומה לשמחת אירוסין או לשמחת מחזיר גרושתו דאפי' בסעודה שרי. ואמינא דעדיף יותר לחנכם בחג ולערב שמחת החג בשמחת חינוך בית הכנסת דהא איתא בתנחומא בפרשת פקודי שהמשכן נשמר להקימו ביום לידת יצחק לערב שמחה בשמחה והיפה תואר הקשה מהא דמו"ק דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ דשאני שמחת לידת יצחק דאין חיוב לעשות שמחה על זה הילכך נוח לערב שמחת המשכן בשמחה זו שתהיה השמחה כפולה אבל שמחת מועד ונשואין שהן חיוב אין לערב ע"כ וממנו ניקח לנדון דידן שאין חיוב בשמחת זאת כי אם אנן בדידן משמחין דודאי שפיר דמי ועדיפא לחנכם בחג.
עוד ראיתי להרב מהר"ש יפה ז"ל בפרשת פקודי פרשה נ"ב סי"ב שהביא המדרש תנחומא והקשה מהרש"י ז"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ וז"ל וי"ל דשמחה דאית בה אכילה ושתיה דאית בה הנאה לגוף אין מערבין שאחר שישבע במשתה משום אחת אינו נהנה מאחרת אבל שמחה דמצוה שאפשר לשתיהם יחד שאין קצבה לשמחה מוטב לערב זו בזו כדי שתגדל כח השמחה זו בזו כדרך הדברים המצורפים ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי וכו' יעו"ש הרי דבשמחה דלית אכילה ושתיה עדיף טפי לערבן ועיין בס' מזבח אדמה הל' חנוכה בד"ה חיוב ודוק והאל ברחמיו יביא הענין לידי גמר מעשה ויסלק חרון אפו מעל עמו ויזכנו להתפלל שם עוד זה מדבר ובא לציון גואל ויראנו בית קדשו בקרב ימים כי בא יבא ולא יאחר במהרה בימינו כן יהי רצון אמן הלא כה דברי עבד נרצע לעבודת קוני והוא.
הצעיר שלמה בכ"ר שמואל חכים ס"ט.