השוכר את הפועל להשקות וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תתע"ג והביאה מרן בסי' של"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא"ל בעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו"ש. וראיתי להרדב"ז החדשות בסי' פ"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא"כ אפי' דלא א"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא"ת הרי כתב ר"מ ז"ל במי ששכר מלמד וא"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו"ש ותו דאיהו ז"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ד הגהת ב"י אות ט' שהביא משם הרדב"ז ז"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז"ל אינו אלא דהר"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו"ש הרי דאף דס"ל דהוי דבר האבד אפי"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק.