השוכר והמקבל וכו' לחרוש אחריו. הטור ז"ל כתב משם הרמ"ה ז"ל שאם פי' בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה וכו' ותמה מרן ז"ל דמאי אתא הרמ"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ"ל דאי בעי לפרושי משמע בהדיא דכל היכא דפריש א"צ לחרוש יעו"ש. ולענ"ד נראה דהא אתא הרמ"ה לאשמועינן ולאפוקי מסברת הריטב"א ומביא דבריו בשיטה מקובצת שפי' באופן אחר בגמ' וז"ל אדעתא דלא כריבנא לה פי' לא אדעתא דלא כריבנא כלל דהאי היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש אלא ה"פ אדעתא דלא כריבנא לה אנא בלחודוי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמ"ל דכיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשותה אי בעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמייא לפרושי ולא על בעל הקרקע הריטב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ מצינן למימר דהא דמהני היכא דפי' היינו דוקא לענין דצריך לסיועי בהדי חרישה אבל ליפטור לאריס אף דגילה דעתיה האריס לא מהני עד שיקבל בעל הקרקע בפי' וזה הוא דקמ"ל הרמ"ה דאפי' לפטור מן החרישה מהני היכא דגילה דעתיה האריס ושתיק בעל השדה ועיין מ"ש משם התוס' שאנ"ץ ודוק.