Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin 4:6

האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'. שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א"צ לערב ופרש"י ז"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע"כ. ובגמ' פריך ש"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז"ל במקבלי פרס שנו ואע"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ"כ הריטב"א והר"ן כדברי התוס'. וא"כ בנ"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.
דע שעיקר ד"ח הוא מדברי התוס' והרא"ש דף ע"ב ע"א בד"ה ומודים כתב וז"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע"פ שחלוקים מבעה"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל בקיצור והביאו הטור ז"ל וכתב מרן ז"ל וז"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ"כ מהר"י קולון בשורש מ"ח וז"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע"כ.
והשתא בנ"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי"ו.