בד"א שיצאו יד"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'. כתב הר"ן בפ"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא וז"ל וכ"ת מ"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו"ש.
ולענ"ד דברי הר"ן ז"ל לא זכיתי להבינם דא"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו"ל למימר אלא מאי קושיא הב"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר"ן ז"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ"מ מחלוקה דבן ומשו"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז"ל אלא דאפ"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק.