המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין. כך צ"ל. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב"א ז"ל פ' הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל:
הרכינה ומיצתה. מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה"נ משני הכא בירושלמי:
כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי. מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו':
תרומת מעשר של דמאי. מש"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה: