ואלו מטמאין באהל. וכ"ש במגע ובמשא:
בפי' ר''ע ז"ל צ"ל מת עצמו לא כ"ש וכו':
עוד בפי' ר"ע ז"ל אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכו'. פי' הר"ס ז"ל שאם נתקשרו אבריו בגידין אע"פ שאין בכולו כזית אמאי בעינן מת כולו תיפוק לי שמטמא אפי' אבר אחד מטעם אבר מן המת שהאברים אין להם שיעור ומש"ה קאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין שכל אבר ממנו אין בו גידין וקמ"ל דאין נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר גידין ועצמות ע"כ:
ומלא תרווד רקב. לא אמרו רקב אלא למת בלבד ולא להרוג. ופי' הר"ש ז"ל דמתני' דלא חשיב נמי גולל ודופק כמה דחשיב מלא תרווד רקב ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ומשום דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל קחשיב לי' בהדייהו ור"ש פליג עלי' בסיפא דברייתא ומייתי לה לכולה ברייתא בפ' העור והרוטב וכתבתי' בפ"ה דמנחות סי' ז' והתם בפ' העור והרוטב פריך בשלמא במשא מטמא האי מלא תרווד רקב דהא קטעין לי' לכולי' וכן נמי מטמא באהל דהא קא מאהיל אכולי' אלא נוגע הא אי אפשר ליגע בכולו דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשי' הוא ומסיק רבא דמאי נוגע דקתני בברייתא אהל נגיעה פי' שהוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו ואפי' למעלה מטפח נקרא אהל נגיעה כיון דטומאה עולה ויורדת ומאי ובאהל דקתני בברייתא במלתי' דר' יוסי באהל דהמשכה פי' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כגון שהוא והטומאה תחת אהל אחד ועיין עוד במה שכתבתי ר"פ דלקמן:
רובע עצמות. משמע דסתמא כב"ה ודלא כב"ש ודלא כשמאי ופלוגתייהו בעדויות בפ"ק אבל הראב"ד ז"ל פי' שם דלר' יהושע לא פליגי ב"ש וב"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ע"ש:
ורובע עצמות מרוב הבנין וכו'. פי' דוקא כשזה הרובע בא מרוב הבנין שהוא בא ממקום טמא אבל כשזה הרובע בא מעצמות הרבה מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בו טומאה וכדומה לזה אמרו לקמן בסוף פירקין ומודים שאם ניטל חצאים שהוא טהור כן נ"ל לפרש וצ"ע:
בפי' ר''ע ז"ל רבותי ז"ל פירשו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל כך נראה שפירש בחבורו בפ' שני דהלכו' טומאת מת סי' ט' ורפ"ג וכתב שם מהרי"ק ז"ל ולפי דקדוק דבריו פה ה"פ דמתני' רובע עצמות שאין בהן מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אע"פ שהוא משאר עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל ע"כ. אבל בפ"ק דעדויות לא כן פי' רעז"ל ע"ש שנראה ששם תפס פי' הרמב"ם ז"ל אשר שם:
ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף או רוב מנין העצמות ע"כ: אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פי' דתרוייהו בעינן רוב בנין ורוב מנין:
וכמה הוא רוב מניינו קכ"ה. התם פ' אלו מומין פרכי' ותנא מנינא אתי לאשמועי' ומשני כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים פי' רש"י ז"ל כגון שנברא חסר בכל יד ובכל רגל חסר שתי אצבעות דהיינו שמנה אצבעות ובכל אצבע יש ששה עצמות הרי לשמנה אצבעות מ"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ע"כ. ויתר שיש בו מאתים ושמנים ואחד כולן עולין למנין קכ"ה פי' הרב רבינו גרשון מאור הגולה שיש לו ל"ג יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ"ח ושני צירין ושני דלתות ומפתח והיינו רפ"א אברים ע"כ אבל רש"י ז"ל כתב ובאשה יש שני צירים ושני דלתות ומפתח וכ"ד עצמות שבשש אצבעות הרי רע"ז וארבעה הנותרים לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ששה עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף ע"כ. ותוס' חיצוניות כתבו ור"י אומר דרש"י ז"ל לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש"י ז"ל לא כוון החשבון ע"כ מ"מ שמעי' מינה דאע"ג דקכ"ה לא הוי רובא דידי' דהא רפ"א היו לו אפ"ה הוי קכ"ה רובא וגבי חסר נמי אע"ג דמאה ואחד הוו רובא דידי' אפ"ה לא חשיב רובא אלא קכ"ה דבתר רובא דאינשי דעלמא אזלינן: