בש"א מפתיח וכו'. עיקר זו ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלם וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותם מכל מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב"ה שאם היה דרכן למכור אותן הקנקנים סתומות ומכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפי' היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין חולק הרמב"ם ז"ל. ובחבורו רפ"ח מפרשה כו' כמ"ש בתי"ט. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ועל כן נראה לי לפ' כמו שפירשתי למטה דיצא זה הקנקן שזילף לתוכו סתם לחולין ואע"ג דלעיל תנא לא קנה מעשר וא"כ ה"ל למימר גם כאן לא קנה מעשר מ"מ לשון יצא קנקן לחולין נמי אתי שפיר כלומר אע"פ שקרא שם לקנקן סתם מ"מ היין דוקא נתקדש אבל הקנקן יצא לחולין עכשיו ומותר להריק היין ממנו ולהשתמש בו ואין צריך לחלל את הקנקן אם בא לחלל את היין. ואפשר לומר נמי דאיידי דתנא בסיפא לשון יצא קנקן לחולין תנא נמי ברישא הכי אך אין פירושם שוה כי זה פירושו לא קנה מעשר וזה פירושו יצא לחולין אחרי ששתו את היין ואינו תימה כי במקום שנתן מעות של מעשר שני בעבור הקנקן אין שייך לומר שיצא לחולין תכף קודם שישתו את היין אבל המשאיל אין שייך לפרשו אלא יצא לחולין תכף כי מה שיצא לחולין אחרי שתיית היין אין צ"ל דפשוט הוא כיון שלא נתן מעות בעבורו עכ"ל ז"ל [הגהה בלשון ר"ע ז"ל הלכך בחולין נמי לא קנה מעשר הגיה החכם הר"ם ז"ל הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל יצא קנקן לחולין ואפי' הקנקנים סתומות כתב לשון הרא"ש ז"ל לא בעי למימר שימכור מעשר במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירוש' כדפרישית לעיל בפ"ק דאם היה המוכר אומן יוצר כלי חרס נעשה כלוקח יין בפני עצמו וקנקן בפני עצמו ואין הקנקן יוצא לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן לא קנה מעשר דכל היכא שבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי לא קנה מעשר והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שדינו כמוכר במדה והוא רוצה שיהא דינו כהדיוט ואז דינו שיצא קנקן לחולין בירושלם השתא נמי בגבולין קנה מעשר עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שכתב ר"ע ז"ל ה"ג ר' שמעון אומר וכו' צ"ע מה דחקו לגרוס כן ע"כ:]:
ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין. לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי כדפרישית בפ"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח קנקן בפני עצמו ויין בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה"ה בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפלה ליין והשתא ה"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו ה"ר שמשון ז"ל. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל מפתח ומערה לגת בירוש' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב"ש וב"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחלוק חביות לא שמיה חלוק דומיא דשקין בגרן ולכ"ע אין צריך לערות. בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' נ"ל לפרשו כן בד"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צורך להם לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הלכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחבית ללוקחה סתומה אא"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפי' שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד. לא [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב ספרים ל"ג מלת לא אלא ה"ג אבל מקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ואם רצה להחמיר וכו' ע"כ. עוד כתב הפי' יצא זה הקנקן שהשאיל אפי' משגפן לתולין כיון שהדרך הוא שנמכרין הקנקנים פתוחות והרי הקנקן נקנה בפני עצמו ואינו טפל ליין א"כ גם כאן גבי שאלה לא הוי הקנקן טפל ליין אך לספרים דגרסי לא יצא הוי פירושו מגומגם ע"כ:] יֵצֵא קנקן לחולין כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ"ק דתנן לא יֵצֵא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר בירוש' דהיינו לא קנה מעשר. ה"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכן הוא בספר ישן ולא גרסי' אבל אם רצה וכו' ונתקשה בו רבינו שמשון ז"ל מאי למכור במדה דהא אין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין ופירש הוא פירוש דחוק מאד ואין דבריו נראין ועוד קשה דקתני בהדה ר"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בירוש' ובתוספתא הלכך רישא נמי צריך לפרשה כן לכך הנכון דברי הראב"ד ז"ל שפירש בהשגותיו כך דבירושלים קיימא וה"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מעשר שני מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה מכירה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דדרשא דביין דדרשינן בירוש' לעיל בפ"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמעשר שני הוא וכששתה היין יצא קנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו ולקושיית מכירה שהקשה רבינו שמשון ז"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס וא"ת היכי תני מתני' תרי לשני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין אהדדי מעיקרא תני לא יֵצֵא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא בעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו כדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבינו שמשון ז"ל שפירש דמלא יצא נולד יצא אתי שפיר והשתא אתי ר"ש שפיר לאשמועי' דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מעשר שני דהמוכר לחברו חבית של יין של חולין בירושלם בדמי מעשר שני וא"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מעשר שני שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בה יין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתנא קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בירושלמי דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ"ק דקנה מעשר עכ"ל ז"ל. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין וכו' ועבר הקולמוס על מלת לא. כמו שכתבתי כבר. ומצאתי שכתב עוד אבל אם רצה להחמיר וכו' נ"ל לישב משנה זו ולומר חסורי מחסרא וה"ק בד"א בזמן שלא פירש אבל אם רצה להחמיר וכו' וקאי אמתני' דפ"ק דתנן כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות לא יצא קנקן לחולין ופירושו שכיון שהוא פתוח הוי כאילו קנה הקנקן בפני עצמו במעות של מעשר ועל כן צריך לאכול כנגד הקנקן ועלה קאי האי אבל לומר שאם המוכר אמר ללוקח איני רוצה להטעותך אלא הריני מוכר לך את היין לפי מדתו והקנקן הרי הוא לך בחנם שאיני מבקש ממך אלא דמי היין לפי מדתו יצא הקנקן לחולין אחרי ששתה היין ואין צריך לאכול כנגדו. ובא ר"ש והוסיף לומר על מה שאמרנו לעיל בד"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' שר"ל שהמשאיל קנקניו למעשר אע"פ שקרא לו שם אחרי שגפן מכל מקום יצא הקנקן לחולין ובא ר"ש לומר שאף האומר חבית זו אני מוכר וכו' יצא קנקן אע"פ שהוא סתום ולא אמרי' שכבר הקדישו היין ויהיה אסור להוציא ממנו עכ"ל ז"ל: