המשנה השלישית והכוונה לבאר בה בענין החלק השלישי והוא שאמר יום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים לשמנה משמרות ביום הראשון ששה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד בחמישי שנים מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד בששי אחד מקריב שנים והשאר אחד אחד בשביעי כלם שוים בשמיני חזרו לפייס הראשון כרגלין אמרו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרין חלילה אמר הר"ם כל זה מבואר בידיעת שני עקרים האחד מהם כי משמרות כהונה ארבעה ועשרים וכלם עובדין במועדות והשני כי קרבנות החג ארבעה עשר כבשים ושני אילים ושעיר בכל יום משבעת הימים וביום הראשון מוסף על מה שזכרנו שלשה עשר פרים וביום השני שנים עשר פרים וביום השלישי אחד עשר פרים וכן פוחתין אחד אחד עד שיהיו קרבנות יום שביעי שבעה פרים ושני אילים ושעיר וארבעה עשר כבשים והם ארבעה ועשרים בהמות כמנין המשמרות הקריב כל משמרה בהמה אחת וזהו ענין אמרם ויד כלם שוה כי אין שם משמרה שתקריב שתי בהמות ובשאר ימות החג תקריב משמרה לכל פר ופר ומשמרה לשעיר ושתי משמרות לשני אילים ומה שנשאר ממנין המשמרות יחלקו הארבעה עשר כבשים יש מהם מי שמקריב שני פעמים שני כבשים ומהם מי שמקריב אחד אחד כמו שנזכר עד שישתוה במנין ויחזרו חלילה על הסדר הנזכר ומנין אלו הקרבנות הם לשון התורה ומה שאמר בכאן אחד ושנים ושלשה על המשמרות אע"פ שמשמרה ומשמרות לשון נקבה מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמר בכל המשנה יהויריב וידעיה רוצה בו משמרת יהויריב ומשמרת ידעיה ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוין באמורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובעצרת אומרים לו הא לך מצה הא לך חמץ משמר שזמנו קבוע היה מקריב תמידים נדרים ונדבות וכל קרבנות הצבור הוא מקריב את הכל בזמן שיום טוב סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים פרקים הם שלשה רגלים ובעצרת יש לנו לחם חמץ במקדש וצוה השם ית' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו' ולחם הפנים מצה וכשיחול יום עצרת היו מחלקים על הכהנים חמץ ומצה ואמרו שוים באימורי הרגלים ר"ל קרבנות שנאמרו ברגלים מה שראוי לאכול מהן אוכלין אותן בשוה והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר ומשמר שזמנו קבוע הוא משמר שאותו השבוע היתה שלו לבדו אפי' לא היה בו חג ואמרו וכל קרבנות הצבור לאייתויי פר העלם דבר של צבור ועוד יתבאר ענינו במסכת הוריות ואמרו הוא מקריב את הכל לאייתויי קיץ המזבח וכבר ביארנוהו בפרק רביעי של שקלים ואמר בזמן שיום טוב סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ענינו כי כשהיה יום טוב הראשון של חג יום ראשון חולקים כלם לחם הפנים בשוה יום שבת שהוא ערב הרגל אע"פ שלא חל הזמן להיות שוין בו וזה הדבר תקנה מפני הקדמתם וכניסתם לעבודה והזמנתם מקודם וכמו כן כשיחול יום טוב האחרון יום ששי חולקין לחם הפנים בשוה יום שבת שלאחריו שהוא יום אחרון של חג אע"פ שהחג נגמר וזה תקנה לפי שאם יתאחר מאותה משמרה שום אדם תשאר שארית מאלו המשמרות ותמלא מקומה חל יום אחר להפסיק בנתים משמר שזמנו קבוע הוא נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים ושאר כל ימות השנה הנכנס נוטל שש ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש הנכנסים חולקים בצפון ויוצאין בדרום בלגה לעולם חולקת בדרום טבעתה קבועה וחלונה סתומה חל יום אחד להפסיק בנתים הוא שיהיה יום טוב הראשון של חג יום שני או יום טוב האחרון יום חמשי וכשיארע כן לא ישאר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד ויבא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יום טוב האחרון יום חמשי לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפין המשמרות תצא אחת ותכנס שנית ומחלקין לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד ור' יהודה רואה שראוי להעדיף משמר הנכנס מפני נעילת אלו השערים של מוצאי שבת ומפני מה חולקים לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה כדי שידע כי העבודה בזאת השבוע להם כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות טבעת לכל משמר היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם והיו כולם קבועות בכתלים וכשהיתה נכנסת משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה וכמו כן היו שם ארבעה ועשרים חלונות ושם בגדי כהונה חלון לכל משמרה ומשמרה והיו כלן סגורות וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת חלון שלה מלבד משמרת בלגה שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זאת המשמרה חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה כמו המשמרה היוצאת ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה ועשו לה זה מפני כי כשתקפה ידי היונים על ירושלים כמו שנתפרסם נשאת נערה מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם והעזה פניה ונכנסה למקדש והכתה בסנדלה על המזבח והיתה מדברת בלשון יוני יאריב יא ריב עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי וקבעו זה לדורותם משום והנשארים ישמעו וייראו ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי יום טוב הראשון של חג וכו' כבר ידעת שכל המשמרות שוות ברגלי' ואין משמר של אותה שבת מעכב עליהם בחובות הבאות מחמת הרגל אבל תמידי' ונדרי' ושאר קרבנות צבור כגון קיץ המזבח של אנשי משמר הם כמו שיתבאר למטה וכן ידעת ששבעים פרים היו קרבים בשבעת ימי החג וביום ראשון היו שם שלשה עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד וי"ד כבשים הכל עולות חוץ מן השעיר שהוא חטאת ובשאר הימים היו הפרים מתמעטים והולכים אחד אחד עד שבאים ליום שביעי שבעה פרים אבל האילים והכבשים והשעיר לא היה ענינם משתנה בכל שבעת הימים כלל וכן ידעת שעשרים וארבעה משמרות היו ממונים לעבודת בית המקדש כמו שביארנו במסכת תענית וכבר ביארנו בפרק לולב וערבה שבראשון של חג היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פר ושוב אין פייס לפרים אלא אותה שזכתה בפייס ביום ראשון מקרבת פר ואחריה הרצופה לה לחשבון המשמרות על הסדר הכתוב בדברי הימים יהויריב ראשון ואחריו ידעיה וכן כולם על הסדר ונמצא שביום ראשון מתחילין מאותה שזכתה בפייס ומקריבים י"ג משמרות הרצופות י"ג הפרים ושני משמרות הרצופות להן מקריבות השני אילים ומשמרת י"ו הרצופה להם מקרבת השעיר והרי שנשתיירו שמנה משמרות לי"ד כבשים ששה הרצופות להם מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד וי"מ שביום ראשון היו מפייסים מי יקריב פרים ומי יקריב אילים ומי יקריב כבשים אלא שפייס של פרים לא היה צריך אלא ליום ראשון שזוכות בהם י"ג משמרות הרצופות ועוד היו מפייסים בראשון על המשמרות הנשארות מי מקדים לחבירו ביום שני בפרים ומשם ואילך לא היו מפייסים בפרים אלא שנוהגים על סדר המשמרות אבל לאילים ולשעיר ולכבשים מפייסים בכל יום מי יקריב אילים ומי יקריב שעיר ומי יקריב כבשים בשני נתמעט אחד מן הפרים והרי ט"ו משמרות לפרים ואילים ושעיר ונשארו תשע משמרות לי"ד כבשים חמשה מקריבים שנים שנים וארבעה אחד אחד בשלישי נשארו עשר משמרות לי"ד כבשים ארבעה מקריבים שנים שנים וששה אחד אחד ברביעי י"א משמרות לי"ד כבשים שלשה מקריבים שנים ושמנה אחד אחד בחמשי י"ב לי"ד כבשים שנים מקריבים שנים שנים והעשרה אחד אחד בשישי י"ג משמרות לי"ד כבשים אחת מקריב שנים והי"ב אחד אחד בשביעי י"ד לי"ד כבשים כל אחד מקריב אחד ונמצאו כל המשמרות שוות ביום זה כולם לקרבן אחד שהרי שבעה משמרות לשבעה פרים ושנים לשני אילים ואחת לשעיר וי"ד לי"ד כבשים בשמיני חוזרין לפייס ואין פייס של פר שלו נגרר אחר פייס של יום ראשון להפקיע ממנו אותם שכבר שלשו בפרים אלא חוזרין לפייס כשאר הרגלים שאין קרבנותיהם מרובין ואפשר שתזכה בו אחת מאותם שכבר שלשו כמו שביארנו בפרק לולב וערבה מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר פי' שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים אין מניחים אותם אלא חוזרים חלילה ונמצאו כלן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששנו ולא שלשו שהרי כשהקריבו שלשה עשר משמרות בראשון י"ג פרים מתחיל למחר בפר משמרת י"ד הרצופה לאחרון שהקריב אתמול ומשלימות י"א משמרות אחד עשר פרים ונשאר פר אחד שהראשונה חוזרת בו חלילה ונמצא בשני שאותה שזכתה תחלה בפר שנה בפר ובשלישי התחיל בפר תהלה והקריבו י"א משמרות י"א פרים והרי ששנו י"ב משמרות בפרים ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שאחריהם ונמצאו כ"ב משמרות שונות בפר בחמישי היו שם תשעה פרים ושנו בהם שתי משמרות האחרונות ושלשו בהם שבעה משמרות בששי היו שם שמנה פרים והקריבו שמנה משמרות שאחריהם ונמצאו ששלשו ט"ו משמרות ובשביעי שבעה פרים והקריבום שבעה משמרות שאחריהם ונמצאו כל המשמרות שונות וכ"ב מהם משלשות:
בשלשה פרקים בשנה ר"ל שלשה רגלים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים פירשו בגמ' לאו אימורים דוקא שהרי לגבוה הם אלא במה שאמור ברגלים ר"ל בחלוק קרבנות הרגל הראויים להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד הבאות מחמת הרגל ובעורות העולות והמוספין ובשר שעיר החטאת וכן בחלוק לחם הפנים שבתוך הרגל שהרי בשבת מסלקין אותו ובעצרת שיש בו שתי הלחם והם של חמץ ולחם הפנים בא מצה כשאר המנחות כשבאים לחלוק את החמץ אומרין לכל אחד כשנותנין לו חלקו הילך חמץ וכשבאים לחלוק את המצה אומרין לכל אחד מהם ג"כ הילך מצה שהרי אין רשאין לחלוק חמץ כנגד מצה כמו שיתבאר במקומו וצריך להודיעם כדי שלא יהא לבם נוקפם שיגיעם חמץ כנגד מצה ומצה כנגד חמץ ובא אח"כ להשמיענו שאע"פ שאמרו בחלוק לחם הפנים שהמשמרות שוות בו אע"פ שאינו מחמת הרגל דוקא בלחם הפנים שאין בו שום עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה הא בשאר קרבנות שיש בהם עבודה ואינן מחמת הרגל אינו כן שאין משמרות שוות אלא בחובות הבאות מחמת הרגל ואמר שמשמר שזמנו קבוע ר"ל משמר של אותה שבת היה מקריב התמידים ונדרים ונדבות שנדרו ונדבו כל השנה ובאים להקריבם עכשיו ושאר קרבנות צבור כגון קיץ המזבח ופר העלם שלא אמרו להיות המשמרות שוות אלא בחובות שמחמת הרגל חוץ מלחם הפנים שהביאוה בגמ' מדכתיב חלק כחלק יאכלו אחר שאין בו עבודה כמו שביארנו:
יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה כל המשמרות שוות בלחם הפנים ופי' בגמ' לא סוף דבר לפניה יו"ט ראשון ר"ל שיהא יו"ט ראשון לפני השבת ואחריה יו"ט אחרון שיהא יו"ט אחרון לאחר שבת שזה אין צריך לומר שהרי שבת שבתוך החג הוא לפניה יו"ט אחרון שהוא קודם לשבת ונמצא השבת אחר הרגל ולאחריה יו"ט ראשון שהוא לאחר השבת שנמצא השבת קודם ואעפ"כ חולקים בשוה בלחם הפנים שאם ביו"ט ראשון ולאחריה הואיל והמשמרות צריכות להקדים ולבא קודם השבת וכן באחרון ולפניה הואיל וצריכות להתעכב שם ביום השבת ונמצאו אלו צריכות להקדים ואלו צריכות לאחר תקנו בו שיהו כלם שוות בלחם הפנים:
חל יום אחד להפסיק בינתיים כגון שחל יו"ט בשני בשבת שהיו יכולים לבוא באחד בשבת ואעפ"כ הם נזדרזו וקדמו ובאו ערב שבת או שחל יו"ט אחרון בחמשי שהיו יכולים לשוב בערב שבת ונתעכבו בשבת משמר של אותו שבוע נוטל עשר חלות ואותם שקדמו או נתעכבו נוטלות שתים הנשארות שהרי שתים עשרה היו ומתוך שהשבת קרובה נתנו להם בו חלק מועט ואותן עשר שנוטלתן משמר הקבוע אף הוא נחלק בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא כדין כל שבת ושבת וכמו שאמר אח"כ:
ובשאר ימות השנה ר"ל שבתות של כל השנה ואף אותן שלפני הרגל כל שהם רחוקים מן הרגל שני ימים הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש שהמשמרות מתחלפות בשבת משמר היוצא עובד שחרית והנכנס ערבית ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע והיוצא חמש ופי' בגמ' משום שכר הגפת דלתות שהנכנס מגיף בערב דלתות העזרה שפתחם משמר היוצא שחרית כך פירשו גדולי הרבנים ואין נראה כן שלדבריהם אף היוצא ראוי ליטול מצד פתיחתו אלא שנראה ששתיהן פותחות הדלתות שאף משמר הנכנס זריז להקדים ולבוא ועומד שם עם המשמר היוצא שעובד בתמיד של שחר ובמוספים ויוצא לו והנכנס עובד בתמיד של בין הערבים ומגיף לבדו ומתוך כך נוטל שבע ואין פסידא בחלוקה זו שהרי מ"מ כשתצרף שתי שבתות זו עם זו כל משמר זוכה בי"ב ומ"מ הלכה כחכמים:
הנכנסים חולקים בצפון כדי שיראה לכל שהם נכנסים שהרי רוב קרבנות שחיטתן טעונה צפון ולפיכך כשנטלו חצי החלות ובאים לחלוק עם אנשי בית אב של אותה שבת עומדין בצפון העזרה וחולקין והיוצאים חולקים בדרום כדי שירגישו בעצמם שיוצאים הם ולא יבואו להושיט יד בעבודת תמיד של בין הערבים:
בלגה ר"ל משמר אחד שקרוי בילגה אף בשבת שנכנסת בו היו חולקין בדרום ופי' בגמ' הטעם מפני שאחת מבנותיהם של כהני אותו משמר נשתמדה ונשאת לסרדיוט של יונים וספרה לבעלה בגנות הקרבנות וכשנכנסו יונים להיכל נכנסה עמהם ועלתה על המזבח וביעטה בסנדלה על גביו ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת דחקם וכשגברה יד חשמונאי וטהרו את המקדש והחזירו העבודה למקומה קנסו כל בני משמרתה על שיצאה מביניהם תרבות רעה שלא יעמדו בצפון העזרה כדי שיראו כיוצאים אף בכניסתם ויש אומרים מפני שאותה משמרה היתה שוהה לבא ר"ל שלא היו באים בזריזות כשמגיע שבת שלהם ומראים לכל שאין העבודה חביבה להם ופעם אחת שהתה לבא הרבה ונכנס ישבב אחיו והוא המשמר הקודם לו שהיה ראוי לצאת ושמש במקומו בתמיד של בין הערבים ומתוך כך קנסוהו שלא לעמוד בצפון וכן קנסוה להיות טבעתה קבועה וחלונה סתומה והענין הוא שבצפון המזבח היו כ"ד טבעות לכ"ד משמרות וראש כל טבעת נפרד מן הכותל מצד אחד כדי שיהיו נותנים צואר הבהמה בתוכו ויקבעוהו אחר כן לצד הרצפה כדי שלא תזוז הבהמה אנה ואנה ותהא נוחה לישחט וקבעו טבעתה של זו שלא להכניס בו ראש הבהמה עד שתשתמש בטבעות חברותיה כדי שיהא רישומה ניכר שהועברה שלא לעבוד בפרהסיא אלא שיהו העם סבורים שיהו בני משמרה אחרת וי"מ שלא ישתמשו בשום טבעת אלא שישחטו בעמל גדול עד שיהו קצתם אוחזים בראש הבהמה ואחד שוחט ויצא להם מענין זה שהיה נראה לכל שנזופים היו וכן חלונה סתומה והוא שהיו שם חלונות פתוחים בכותלי העזרה להרבות האורה לזמן שהם עסוקים בקרבנות וסתמו חלונה כדי להראות שנזופים היו ואין עבודה מתקדשת מהם בפרהסיא וי"מ שחלונות היו שם שהיו גונזין שם את סכיניהם וסתמו את חלונה שיראה לכל שהיא מועברת שלא לעבוד אלא דרך אקראי ולא דרך קבע:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: