ושאלנו בה אי הכי ראשון נמי לא לידחי שהרי חששא זו אף בראשון שייכא ותירץ ראשון הא תקינו ליה רבנן ליטלו כל אחד בביתו כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר אף בשאר הימים ידחה ויטלנו כי אחד בביתו אין זה כלום שלא היתה תקנה זו בראשון אלא מפני שהיו מכין זה את זה מפני שכל אחד ואחד היה מבקש את שלו מצד שאין אדם יוצא בשל חבירו אבל שאר הימים לא הוצרכה לתקנה זו ושאלו בה וקודם תקנה מיהא האיך נוטלין אותו בראשון וניחוש לגזרת רבה אע"פ שהוא מן התורה שהרי חכמים העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אף במקום כרת כגון גר שמל וטבל ערב הפסח שמדברי סופרים אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וכל שאין שבעה עוברים עליו קודם הפסח אין מניחין אותו לעשות הפסח וכן שלא להזות טמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח בשבת אע"פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לקיים מצות הפסח שיש במניעתו כרת ותירץ ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין נטילתו חשובה וחמורה ולא גזרו ביה רבנן מחשש שמא יבא לידי איסור אחר שאינו ברור שיבא כלומר לא רצו להפקיע דין נטילתו אף בגבולין מגזרת רבה שאר הימים דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בו להפקיעו אף במקום שהם בו מן התורה כגון במקדש ושאלו בה אי הכי האידנא נמי ר"ל אף לאחר חורבן ידחה לולב שבת ביום ראשון ותירץ משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא שמקדשין היו על פי הראיה אף לאחר חורבן ושמא אין זה יום ראשון ושאל בה אינהו דידעי בקיבועא דירחא שמקדשין היו על פי הראייה לידחו ר"ל בני ארץ ישראל שהיו יודעים יום שנתקדש בו החדש והוא הדין שראוי לשאול בכ"מ שיום הקדוש מתברר להם מפי שלוחים והרי ידוע שאחר חורבן לא היה לולב דוחה שבת אף ביום ראשון ומה שאמרו מוליכין לולביהן לבית הכנסת בזמן שבית המקדש קיים היא שהיה לולב דוחה שבת בראשון אף בגבולין והעלו בה בשמועה שלמטה הימנה בענין ערבה כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שלא לעשות תורה כשתי תורות וסמכו על זה אף ללולב ואע"פ שאף בזמן בית המקדש היו שם רחוקים שאין השלוחים מגיעים להם מ"מ עיקר הגולה היתה ראויה לשלוחים אבל עכשיו נתרחקה הגולה ונעשית עיקרה שאינה ראויה לשלוחים ומה שאמרו במסכת יו"ט דאנן ידעינן בקבועא דירחא ענין הדברים הוא שאחר חורבן נהגו (ימים) [חכמים] לקדש על פי הראיה וכל שקדשו על פי הראייה לא נתברר יום הקדוש לבני גולה ובימיו של הלל בנו של ר' יהודה הנשיא עמד הוא וראה חכמי ישראל מתמעטין ותיקן סדר עיבור שבידינו וקידש כל המועדות לדורות ומאותו זמן ואילך נאמר עלינו שאנו יודעין בקיבועא דירחא אלא שאעפ"כ אנו נוהגים בדברים אלו כאילו היינו מקדשין עדיין על פי הראיה שאין יודעין בקיבועא דירחא כמו שאמרו שם הזהרו במנהג אבותיכם דילמא גזרי שמדא ואתי לאיקלקולי כלומר שלא נדע בקבוע החדשים כמו שביארנו שם למדת שבזמנים הללו אין לולב דוחה את השבת אף ביום ראשון של חג והכל מגזרת רבה וזהו טעמו של שופר וטעמה של מגלה ואע"פ שגדולי הפוסקים נראים כמשנים סדר הדברים הן במה שכתבו במסכת מגילה כמו שכתבו עליהם גדולי המגיהים כשתתבונן בדבריהם אתה יכול לפרשם על הדרך שכתבנו בלא שום פקפוק:
ויש שואלים במילה מה טעם לא גזרו לדחותה בשבת מטעם גזרת רבה ומה בינה לשופר ומגלה ולולב וכבר ביארנו בה בכדי הצורך בראשון של מגילה וכן יש לדון בקצת חלוקות שבין שופר ללולב וכבר כתבנום באחרון של ראש השנה ומ"מ אף בזמן שהלולב דוחה את השבת מכשירין מיהא כגון קציצתו ואגדו אינם דוחים את השבת:
נטילת לולב אינה אלא ביום ובדיעבד מיהא משעלה עמוד השחר יצא הא קודם עמוד השחר לא יצא אבל סוכה נוהגת בין ביום ובין בלילה שכך למדוה מגזרה שוה שנאמר בסוכה בסוכות [תשבו] שבעת ימים ונאמר בשבעת ימי המלואים ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה במלואים ימים ולילות אף סוכה ימים ולילות ושמא תאמר ומה הוצרכה לגזרה שוה והרי תשבו כעין תדורו ודירת הבית ביום ולילה הוא אפשר שלא נאמר תשבו כעין תדורו אלא בזמן שכתוב בו ר"ל ימים הא לילות לא אלא שמכח גזרה שוה נאמר כן: