כבר ביארנו במקומו שהצדוקים היו אומרים שאין פרה אדמה נעשית אלא בטהור לגמרי והוא שטבל והעריב שמשו והפרושים היו מכשירים אף בטבולי יום וכדי להוציא מלבן של צדוקים היו מטמאים הכהן השורף את הפרה כדי להתעסק בה אחר טבילה מיד ומתוך קולא זו חששו חכמים שמא יבואו לזלזל בה ועשו בה מעלות יתרות והרחקות גדולות בכל מעשיה מטומאת המת והוא שהיו מפרישים את הכהן העוסק בה שבעה ימים קודם היום בלשכה שבעזרה ומטהרים אותו בהזאה מספק טומאת מת וכל הכלים שהיו ממלאין בהם היו של אבנים שאינן מקבלין טומאה וכן המלוא בעצמו היה על ידי אדם שלא נטמא מעולם והוא שהיו בירושלים חצרות בנויות על גבי הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום ר"ל טומאת ספק שמא יש קבר לשם ואין בו חלל טפח שטומאתן בוקעת ועולה וכל טומאת ספק קבר הוא קרוי בתלמוד קבר התהום כלומר כתהום שהוא נעלם ומכוסה ולפיכך היו בונין אותה על סלע שתחתיה חלול שאפי' יש שם קבר החלל מפסיק והיו מביאין נשים עוברות ויולדות לשם ומגדלות את בניהן לשם ואין חוששין למה שאמותיהם מטמאות אותם בטומאת נדתן שאין חוששין אלא לטומאת מת וכן אין חוששין שאמותיהן נטמאו במת בעוד שהן עוברות שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא וי"מ שלא היו יונקים מאמותיהם עד שיטהרו ומשנטהרו והתחילו להניק כבר נסתלקו דמים מהם ובשעת לידה טומאת בית הסתרים היא וראשון עיקר והתבאר בתוספתא שהיו מגדלים אותם לשם עד בני שבעה או שמונה בכדי שאין בהם חשש לראיית קרי ואע"פ שביארנו שלא היו חוששין אלא לטומאת מת שמא טומאה היוצאה מן הגוף חמורה להם וכשהיו רוצים למלאות והיו צריכים לצאת מאותם החצרות שתחתיהן חלול כדי לילך לשילוח ועל כל פנים היו צריכים לילך במקומות שאין חלול תחתיהן היו מביאין שוורים ודלתות עליהם ויושבין התינוקות על אותן הדלתות כדי להפסיק בינם ובין קבר התהום ושוורים למה היו באים שאם מפני שכריסם רחבה להיותו מפסיק בין התינוק לקבר התהום הרי הדלתות מספיקות לכך הא לא היו באים אלא מפני שהם חזקים לסבול הדלתות וכוסות של אבן ביד התינוקות כמו שביארנו שכל עניניה נעשים בכלי אבנים והולכים עד לשילוח הגיעו לשם יורדים וממלאים ולא שישלשלו החבל וימלאו שצריכים הם למלאות בה ואין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך לקבור בנהרות ואחר שמלאו עולים ויושבים על גבי הדלתות והולכים עד שמגיעים להר הבית וכשהגיעו להר הבית היו יורדים והולכים ברגליהם שהר הבית והעזרות חלול היה תחתיהם מפני קבר התהום ובפתח עזרה היו נוטלין את האפר ונותנין במים שבכוסות וכל שמזין את הכהן בשבעת ימי פרישה על ידי תינוקות אלו היו עושין:
אע"פ שלענין אהל לא חלקנו בשיעורו שהוא טפח על טפח בין עשאו אדם לנעשה מאליו בחלון מיהא אינו כן והענין הוא שאין טומאה נכנסת מבית לבית אלא על ידי פותח טפח מיהא נכנסת מבית לבית ומטמאתו ודוקא בחלון שנעשה על ידי אדם אבל חלון שנעשה שלא על ידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו כמלוא אגרוף והתבאר במקומו באגרופו של בן בטיח והוא גדול כראשו של אדם בינוני ואם הוא חלון שעל ידי אדם לאורה שיעורו כפנדיון כמו שיתבאר במקומו ולמדת שמה שהוזכר בסוגיא זו מלא אגרוף לענין אהל אין הלכה כן: