כיון שנדר אדם את נדרו אע"פ שלא עבר בבל תאחר עד שלשה רגלים מ"מ אם שלמו לאלתר הרי קיים מצות עשה ונמצא עובר על איחורו בלאו ועשה והוא שאמרו מוצא שפתיך זו מצות עשה ר"ל שסתם ענינו מוצא שפתיך קיים וי"מ בו מדכתיב כל היוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה ממה שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואע"פ שאמרו השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וזה השמר של עשה הוא שהרי נסמך למוצא שפתיך הואיל ואין כתוב בו עשה בהדיא כגון תשמור לעשות אינו השמר דעשה ואע"פ שכתוב ועשית הרי לענין אחר הוא בא לאזהרה לבית דין שיעשוך מלשון עישוי ואע"פ שהוא מבנין הקל מצינו כיוצא בו הנני עושה את כל מעניך ואחר שכן הרי הוא השמר דלאו מצד לא תאחר ומ"מ מוצא שפתיך בא למצות עשה אלא שלא עבר באיחורו אף על עשה אא"כ השהא אותו רגל אחד ואם עבר רגל אחד ולא קיימו עובר על עשה לא קיימו בזמן המשוער לו עובר בלאו של בל תאחר הן על ההפרשה אם נדר ולא הפריש הן על ההקרבה אם הפרישו ולא הקריבו ואע"פ שעבר אין קרבנו נפסל כמו שביארנו ולא עוד אלא שאחר שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותו להביא ואע"פ שבקרבנות לרצונו כתיב כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומ"מ בחטאות ואשמות מיהא אין ממשכנין אותם שהרי אמרו ממשכנין על עולות ושלמים אבל אין ממשכנין על חטאות ואשמות וי"מ במה שאמרו אין ממשכנין אותם כלומר אין צורך למשכנם אחר שלכפרה הם באים ושהם מחוסרי כפרה אין חוששים להם שיתרשלו בהבאתם הא מן הדין ממשכנין אותם וכן יש אומרים שברגל שלישי ממשכנין אותם בעולות ושלמים ולא בחטאות ואשמות אבל אחר שעבר רגל שלישי ממשכנין אותם אף על חטאות ואשמות ואין לפרש לדעתם כופין אותו בלא משכון שהרי בתלמוד המערב אמרו אזהרה לבית דין שיעשוך מכאן שממשכנין על הצדקה.
זה שאמרנו בקרבנות שעובר על איחורן רגל אחד בעשה ושלשה בבל תאחר דוקא במזיד או בפשיעה הא אם היה קרבן שאינו ראוי ליקרב כגון שהיה חולה שאי אפשר להקריבו כמו שאמרו בספרי מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית זקן חולה ומזוהם שאינן ראויין ליקרב תלמוד לומר כל מום רע אין כאן עבירה וי"מ דבר זה אף בשהיה הבעל חולה שאין מצריכין אותו להביאו על ידי אחר.
אע"פ שהנדר פירשנו עליו שאם נגנבה או נאבדה חייב באחריותה מפני שאמרה בלשון הרי עלי מ"מ אם אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה מאחר שאפרישנה אינו חייב עוד באחריותה ומ"מ כגון זו נדבה היא קרויה בלשון חכמים.
צדקה שאדם נודר לעניים אין לה שיעור שלשה רגלים שאין דין שלשה רגלים נאמר אלא במה שטעון הבאה לירושלים אבל צדקה הרי עניים בכל מקום הם מצויים ומשבא לידו לקיימה ולא קיימה עובר כך יראה לי וגדולי הרבנים מפרשים משתבעה הגבאי ויש אומרים כן אף בבני ירושלם שהיה קרבן בידם שהרי מזבח כאן וכהנים כאן ויצא להם כן ממה שהקשו קצת מפרשים כאן בשמועת פרה של שלמים שאיחרו את הולד והרי ולד זה בירושלם היה וקאי מזבח וקיימי כהנים ומתרצים שילדה האם בעירו בחול המועד והביאו את האם לשם ולא רצו להביא את הולד הואיל ולא היה ראוי להקריבו ומ"מ בזו לדעתי אם ילדה לשם אינו צריך לעכב כדי להקריב את הולד אלא הולך לו ולרגל הבא מקריבו הא בבני ירושלם מיהא כל שמזדמן לו יראה כדבריהם שמא תאמר והרי לקט שכחה ופאה נכללו למעלה באיחור שלשה רגלים אע"פ שהם צדקה לעניים יראה לי הטעם בהם מפני שאינה צדקה שנדר הוא על עצמו אלא צדקה הבא מאליה ואין עליו בל תאחר עד שלשה רגלים שלא אמרו לאלתר אלא בשני דברים אחד שהוא דבר שנדר הוא על עצמו וכדכתיב כי תדור וכו' והשני שיהא מצוי לו שיתנהו במקומו ומ"מ בבריתא האמורה למעלה נכללו גם כן צדקות עד שתירצו רבים שזו האמורה למעלה בלשון נדר וזו שבכאן בלשון נדבה שמאחר שהפרישה חייב עליה לאלתר ואין הדברים נראין אלא זו של צדקות שמא פירושה על המעשרות ופרושי קא מפרש ומן הטעם שהזכרנו או אם צדקות דוקא אינה הלכה ויש שפירשו זו של לקט שכחה ופאה בשאין שם עניים מצויים או שהיו שדותיו במקום שאין שם עניי ישראל וכמו שאמרו במס' חולין קל"ד ב' לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ומאחר שלקחם בהיתר אינו עובר עליהם עד שלשה רגלים ומכאן כתבו בתוספות בכל שבצדקה שאם אין עניים מזומנים לו אין עליו חובה לחזור אחריהם עד שלשה רגלים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהוא מפריש ומניח ומ"מ יראה לי שאם נדר ליתן לעניי עיר אחרת אינו צריך לחזור אחריהם או לשלח במקומם עד שלשה רגלים וי"מ שלא אמרו בצדקה מיחייב עליה לאלתר אלא בחיוב נתינה ושמא אף להיות בית דין מעשין עליה אבל לבל תאחר לא והראיה שהרי תמהו על דבריו ואמרו פשיטא ואי לבל תאחר מאי פשיטא והינו דקאמר באידך כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה ועל זו אמר בצדקה לאלתר וכן ראיתיה לגדולי הדור במסכת נדרים חכמי הצרפתים כתבו בזמן הזה שאנו נודרים בבית הכנסת הן מעות הן ספר תורה הן מפה או עטרה או שמן למאור שכל נדרינו על דעת עצמנו ואם אנו מאחרים עד שיבא לידינו מה שדעתנו עליו אין בכך כלום ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך.
פרה של שלמים שילדה אותו ולד קרב לשלמים והבשר נאכל לבעלים כשל אמו ויש חולקין מפני שאם נתיר לו כן אף הוא משהא את האם יתר מכשיעור כדי שתתעבר ויגדל מהם עדרים ומ"מ נראין דברי הראשונים מפני שדבר זה נכלל בדברים השנויים במסכת עדויות שרובם הלכה פסוקה: