יום הכפורים של יובל בזמן שהיה היובל נוהג מצות עשה לתקוע ותוקעין בית דין תחלה ואח"כ כל יחיד ויחיד אף שבגבולין חייב לתקוע או לשמוע שנאמר תעבירו שופר בכל ארצכם וזמן תקיעה זו כל זמן שבית דין יושבים בין בפניהם בין שלא בפניהם ותוקעים תשע תקיעות כראש השנה ותקיעה זו בין בבית דין שקדשו את החדש בין בבית דין שלא קדשו את החדש הואיל והוא קבוע ומומחה.
כל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות חוץ ממקצת מצות שיצאו מכלל זה כמו שיתבאר במסכת קידושין כ"ט א'.
המשנה השניה בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה וכו' מתוך שביאר במשנה הראשונה מה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי בענין תקיעת שופר נתגלגל במשנה זו ובמשנה הסמוכה לה לבאר קצת תקנות שלו אע"פ שאינם מענין המסכתא בראשונה ר"ל כשהיה בית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה אלא שלא היה דוחה שבת באיזה יום של אותם השבעה שיארע בו שבת אלא יום ראשון בלבד אבל לא שאר הימים ואע"פ שמצות לולב במקדש שבעה כמו שנאמר ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים מ"מ דרשא הוא ולא נכתב לולב בהדיא אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ובמדינה ר"ל אפילו ירושלם וכל שכן שאר עיירות שחוצה לה יום אחד שהלולב במדינה אין חיובו אלא יום אחד כמו שהתבאר מאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' הא כיצד לפני י"י שבעה והינו במקדש בשאר מקומות יום אחד והוא יום ראשון והיה דוחה שבת באותו היום אף בגבולין נמצא שבזמן המקדש מקדש וגבולין היו שוים לדחיית שבת ביום ראשון לבד אלא שההפרש היה שבמקדש היו נוטלין כל שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד ויש שואלין וירושלם מיהא היאך לא נקראת לפני י"י והרי בבכור ובמעשר נאמר לפני י"י תאכלנו והם נאכלין בכל העיר ותירצו בה מפני שכתוב בהם לא תוכל לאכל בשעריך וגו' לפני י"י אלהיך תאכלנו אלמא שלא בא אלא למעט שעריך אבל זו לפני דוקא משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה ובכל מקום שבעה זכר למקדש שלא היתה תקנתו לדחות שבת כלל אפילו ביום ראשון כמו שהתבאר בתלמוד סוכה מ"ג א' במשנת לולב וערבה.
זהו ביאור ענין זה שבמשנה ויש שואלין בה שתי שאלות אחת במה שקודם חורבן ואחת במה שאחר חורבן ואחר התקנה השאלה הראשונה מה ענין בקודם חורבן שהלולב היה דוחה שבת בכל מקום ביום ראשון ובשופר לא היה דוחה אלא במקדש כמו שביארנו במשנה הראשונה והם משיבים מפני שהשופר זמנו ביום ראשון של תשרי ולא ידעו בגבולין אמתי קדשו בית דין את החדש ומספק אינו דוחה אבל לולב כבר יצאו שלוחים ונתברר להם יום הקבוע וראוי ליטול ושלא לדחות מגזרת רבה שמא תאמר ירושלם מיהא ראויה לתקוע שהרי ידעו שעת קדוש החדש וכבר פירשנו אנו אבל לא במדינה אף בירושלם מ"מ הואיל ושופר אחד מוציא את כלם יכולים בני ירושלם לבא במקדש ולשמוע שם קול שופר ויש מי שתירץ שהשופר אף ביומה מעורבת היא מקצתה מן התורה ומקצתה מדברי סופרים שהרי אמרו ל"ד א' שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים או אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים אבל לולב מיוחדת כלה מן התורה ליומה ואין זה כלום ובתלמוד המערב פירשו שאין לשופר עקר מן התורה בגבולין שהרי נאמר והקרבתם במקום והקרבתם ויש מי שתירצה בפנים אחרים כמו שכתבנו בפירושינו ואינם נראים השאלה השניה באחר חורבן ואחר התקנה מה ענין שבשופר התקין שיהו תוקעין בשבת בכל מקום שיש בו בית דין ובלולב לא התקין שיהא ניטל בשבת כלל אף בבית דין ואף ביום ראשון והיה לו להתקין שיהא לולב דוחה שבת כל שבעה אף שלא ביום ראשון בכל מקום שיש בו בית דין או סנהדרין קטנה על הדרך שהתקין בשופר והם משיבים שהלולב לכל מסור אבל שופר אחד מוציא את כלם וכן השגגה מצויה כל כך וכן יש שואלין בזמן שבית המקדש קיים מפני מה לא היו גוזרין במדינה ובגבולין שלא לינטל לולב בשבת אף ביום ראשון מגזרת רבה אחר שהוא מסור לכל ואינה שאלה שאם כן לא היה ניטל כלל אבל לאחר חורבן שניטל שבעה אם אינו דוחה שבת אף ביום ראשון יטלהו למחר.
ונכללה במשנה זו תקנה אחרת והיא שאמרו ושיהא יום הנף כלו אסור ר"ל לאסור תבואה החדשה כל יום ששה עשר בניסן שהוא יום הנפת העומר שמן הדין בזמן שבית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתרת את החדש וכשאין בית המקדש קיים האיר פני מזרח מתיר ונמצא היתרו בששה עשר שחרית והוא שאמרו במנחות ס"ח א' לדעת רבנן כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד בזמן שיש עומר עומר מתיר וזהו עד הביאכם בזמן שאין עומר האיר פני המזרח מתיר וזהו עד עצם היום וכל היום קרוי עצם היום והם סוברים עד ולא עד בכלל וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא לשנה אחרת יבנה בית המקדש ויהא חדש אסור עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח וכו' ויאכלו בהאיר פני מזרח או קודם שיקרב העומר ומפני זה תקן לפסוק כר' יהודה שאמר במסכת מנחות ס"ח ב' בזמן שאין עומר עד עצם היום ועד בכלל וזה שאמרו התקין פירושו דרש והתקין כלומר דרש כר' יהודה והתקין שלא לאכול כל יום ששה עשר בניסן עד שיבנה בית המקדש.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.
אע"פ שביארנו שבזמן שבית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתרת את החדש מ"מ הרחוקים מבית המקדש שלא היו יודעים שעה שהעומר קרב בה היו מותרים מחצות היום ואילך ומן הסתם אין בית דין מתעצלים בו אלא עד חצות ומתוך כך שאלו בגמ' דאיבני אימת כלומר מה הוצרך בתקנתו לאסרו כל היום דאי בשיתסר כלומר שחשש שמא יגמר הבנין בשיתסר עצמו הרי כשהאיר בו פני מזרח לא היה שם מקדש ובדין אכלו ואם שמא יגמר הבנין מקודם עד שאין האיר פני מזרח מתירו מ"מ למה אסרו לכל היום והרי כל שבית המקדש קיים אף הרחוקים אוכלים מחצות ולמעלה ותירצה דאיבני בליליא דשיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שמ"מ בהאיר פני המזרח של שיתסר כבר היה שם מקדש וצריך היתר מצד הקרבת העומר ומחצות ולמעלה לא היה יכול להתירו שטורח העומר יתר שהרי צריך לקצרו וליבשו באביב של קלי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו בריחים ולנפותו בשלש עשרה נפה ואי אפשר עם כל זה שיהא קרב בחצות.
אע"פ שביארנו שאחר שחרב בית המקדש נאסר כל יום ששה עשר ומותר בכניסת שבעה עשר בזמן הזה שעושין שני ימים אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו.
יתבאר במקומו שבנין בית המקדש אינו דוחה שבת ויום טוב וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים את המשכן א"כ מה שנאמר בסוגיא זו דאיבני בחמיסר והרי הוא יום טוב וכן דאיבני בליליא אי אפשר להעמידה והרי הם דברי יחיד או שמא חשש לבית דין טועים וגדולי הרבנים פירשוה מתוך כך שמא יבנה על ידי נס וכבר הארכנו בשמועה זו יותר בשלישי של סוכה: