כל פרנס המטיל אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים אלא לניצוח ודרך גאוה אינו רואה בן תלמיד חכם אבל לשם שמים כגון שעושה כן להסיר את העבירות ולהשפיל את הגאים תבא עליו ברכה.
ראוי לו לאדם להיותו מעביר על מדותיו ושלא להיותו מאותם השומרים עברה לנצחים אמרו ז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו מדה כנגד מדה:
אע"פ שהתפלה חביבה אף ביחיד תפלת הצבור חביבה ביותר כמו שהתבאר ומכל בזמן ר"ל עשרת ימי תשובה מתוך שהתורה נתנה הערה לכל הרי אף תפלת היחיד חביבה חבוב יתר ולעולם ירבה אדם בתפלה ובסליחות ובהזכרת שלש עשרה מדות ומתוך כך נענה אמרו ז"ל דרך הפלגה ושבח ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם.
שלש עשרה מדות אלו יש אומרים שי"י י"י נחשב בשתי מדות וכן נדרש במקרא דכתוב עזבני י"י וי"י שכחני אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שתי מדות שנתת לי בסיני בשתיהן עזבתני ויהיו שלש עשרה מדות במנין זה א' י"י ב' י"י ג' אל ד' רחום ה' וחנון ו' ארך אפים ז' ורב חסד ח' ואמת ט' נוצר חסד לאלפים י' נושא עון י"א ופשע י"ב וחטאה י"ג ונקה ויש שמונים י י"י מדה אחת ומונים נוצר חסד במדה אחת ולאלפים במדה אחרת וכן נראה לי מלשון גדולי הפוסקים שכתבו על מדת רב חסד שהוא מדה ששית ויש שמונים י"י י"י באחת וכן נוצר חסד לאלפים במדה אחת ומונים מדת שלש עשרה לא ינקה שינקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים וגדולי המחברים מונים פוקד עון אבות על בנים מדה וכן הם מונים ונקה לא ינקה מדה אחת ופירושו ושרש לא ישרש ונראה מדבריהם שי"י י"י אינם בכלל המדות שהרי שם העצם הוא ומתחיל מנין המדות ממדת אל ונמצא שמדת שלש עשרה הוא פוקד עון אבות על בנים וכן נראה אלא שיש לתמוה האיך לא נהגו להזכירם בבית הכנסת ואפשר שמאחר ששני אלו ר"ל לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים אינם של רחמים לא נהגו להזכירם ומ"מ כבר נתפשט המנהג לקראם שלש עשרה מדות של רחמים ותלת עשר מכילן דרחמי אלא שאין אלו בכלל.
אע"פ שחזר אדם ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ומצא את עמיו נענש אח"כ אל יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה בכך שאפשר שנגמר הדין לעונש זה או שמ"מ הוקל על ידי התשובה שהתשובה לפעמים מכפרת מכל וכל ולפעמים מקילה העונש ואינו מעבירתו מכל וכל כמו שביארנו בחבור התשובה והכל לפי מה שיחייב קו היושר במשפטי השם אשר אפני דרכיו נעלמים ממנו ולעולם יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.