ספק בידו. ביד יוסף:
ולפי כו'. פירושו כמו ועוד לפי שהשעה משחקת לו היה גם הוא מכבד אותו וקרא לו בפני שאר אחיו וה"ג בתנחומא הכל מכבדין למי שהשעה עומדת לו:
אמרתי אמותה. ובזה גרמתי מיתה לעצמי כמו שדרשו חז"ל בפסוק יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אמר הקב"ה אילולי שהצדיקים גוזרים על עצמם מיתה לא הייתי גוזר. אברהם אמר אנכי הולך ערירי וגו' ולפיכך אל תגרום לי מיתה ג"כ וכדאיתא לקמן ולכן אמר אל נא תקברני ילא אמר לא אקבר וכן מצאתי באב"א:
מת בריה כו' טעון. שא עליו קינה וטעון עליך צער והספד אולי ישלמנו לך חברך פן תמות אתה בחייו אבל אם מת אוהבך היה פורק מעליך הצער כי מעתה לא ישלמנה לך מאחר שמת ולכן מי שגומל חסד עמו נקרא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול וכן משמע בפי' רש"י:
ויהיו מרחשו' גרסינן:
בתוך גופי. בילקוט ובתנחומא גרס תחת גופי:
אבל דניאל לא קבל. דייק מדכתיב אמר לנסכא ליה משמע תבל לא נעשה כך:
ה"ג מה היה סופו כתיב ביה כו'. והכי מוכח בתנחומא ובילקוט:
הנה חכם אתה. פסוק הוא ביחזקאל סימן כ"ח:
להקריב לו גרסינן וכן הוא בילקוט:
ה"ג לראוה בך. ופי' בו רש"י ורד"ק כמו לראות והוא ענין בזיון כד"א אל תראוני שאני שחרחורת וכן המה יביטו יראו בי ועיין בהרד"ק:
ה"ג בילקוט ובתנחומא שלא יפדו בי המצרים אני נמשלתי כו' ובמצרים כתיב גרסינן ונראה שענין הפדיון הוא שיהא להם למזכרת זכות וכפרה מה שנביא ה' קבור בארצם וזה שאמר הם משתחוים לשה כו'. כלומר שיעקב הנקרא שה יכפר עליהם על שעובדים לשה ולפי זה גירסת הספר שריר וקיים:
דברים בגו. כלומר יש בו סוד וטעם טוב שלא על חנם חבבו קבורת א"י:
אתהלך וגו'. כדמפרש ואזיל שמתיה חיים תחלה בימות המשיח וכן הוא בהדיא בירושלמי סוף מסכת כלאים ובכתובות בפרק הנושא ובבבלי פרק שני דייני גזירות:
שתי מיתות. כלומר הקבורה נחשבה לו למיתה בפני עצמה ובילקוט ירמיה בשם פסיקתא רבתי גרס יש בידו שתי צרות צרת המיתה וצרת הקבורה וזו היא גירסת הירושלמי והיא היא:
לפיכך יעקב כו'. שלא ימות רק מיתה אחת או אתיא כמ"ד בירושלמי בפרק הנושא שקבורת א"י מכפרת על מיתה שבבבל וכדלקמן וא"כ אפילו אחת לא יהא בידו:
ה"ג הקב"ה עושה עושה להם כו':
בארץ. בקרקע:
ה"ג ועושה אותן כמערות וכן הוא בתנחומא ופי' אותן מחילות עושה כאותן מערות:
והך מתגלגלין כו'. כנודות הללו המתגלגלין. הכי איתא בירושלמי וזהו צער להם כדאיתא בפרק שני דייני גזירות ולפיכך צוה יעקב נבניו שישאוהו ממצרים:
והקב"ה גרסינן:
בפילי. דרך שער ועיין בערוך ערך פל:
לתועבה. שלא היתה א"י חביבה עליהן שיבאו שמה בחייהם:
וכפר אדמתו. שהאדמה מכפר עליהם ובירושלמי דכלאים איתא וזה לשונו כיון שמגיעין לא"י נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן שנאמר וכפר אדמתו:
צבועים דבריק' גרסינן. וכן הוא לקמן פרשה ק' ובילקוט איוב סימן ל"ח ובירושלמי בפרק הנושא ובמסכת כלאים וסי' צבע ברק שאינו לא לבן ולא שחור:
לא נבוש. שאם יהיו שחורים יהיו לו בושה שהוא לבוש בגדי רשע ולקמן פרשה ק' משמע שאם יהיו בגדיו שחורים יאמרו הרשעים הרי זהו רשע כמותנו והוא עומד בין הצדיקים וח"ו משוא פנים יש בדבר:
אל תזוז כו'. עיין עוד בפרשה ק':
איש נכרי. כלומר זולת מי שנטפל בו בחייו:
אלא מי כו'. ה"ג ג"כ בתנחומא ולפי זה אתיא סוגיא זו דלא כסוגית הבבלי בפ' הנושא במסכת כתובות ועיין שם ובירושלמי לא גרס אלא:
רבינו הוה חשש כו'. עיין מזה לעיל פרשה ל"ג ולקמן פרשה ק' ובקהלת בפסוק טובה חכמה עם נחלה ובירושלמי סוף כלאים ובפ' הנושא ושם בתלמוד בבלי:
היה. יולדת שיסורי הצדיקים מכפרים על הדור וכדאמרינן בעלמא יומא דאחיך ביה רבי אתא פורענותא לעלמא:
בדמותו של ר' חייא. עיין מזה לעיל פרשה ל"ג ובמסכת בבא מציעא פרק השוכר את הפועלים:
אי לכם. אוי לכם שמעתה פסק מהם אותו זכות:
לא הייתי כו'. שלא רצה להחזיק טובה לעצמו על חנם כההיא דמסכת שבת מי ידעיתו דקאתינא כו':
לנהוג כבוד. ע"ל פרשה ל"ג: