[בעשרה ועשרים גרסינן]: ממרק. עונות. ה"ג בילקוט בחולי מעיים ושבע הה"ד עוז כו':
לבושה וגו' גר' וסיפיה דקרא ותשחק ליום אחרון:
ונפשם שבעה. בשבע רצון ונחת רוח מקבלים הפירוד מעולם הזה:
מה שהם אוכלים כו'. כלומר מה שיאכלו וישתו לעת הסעודה:
כד דמך. ר"ל כשמת ומיתת הצדיקים נוחה להם וכישן נדמה:
אחזו ליה. הראו לו מן השמים:
אלין דמן. כל אלו של מי הם:
אלין דאבהו. בלשון תמיה וכו' אלו להיות לי ואני וכו':
תלתיהון כו'. שלשתן אמרו פסוקים אלו כשמתו כלומר בשעת מיתתן קודם צאת נשמתן ראו שכרן המוכן להם לעוה"ב:
ורבנן אמרו. שזה האחרון אמר פסוק זה מה רב טובך והכי מוכח לקמן פרשה צ"ב [ועי' בשמ"ר פנ"ב:
אימתי הקב"ה גרסי':
ה"ג הה"ד יקר בעיני ה' המותה כו']:
שהוא כבה מאליו כו'. וכן הוא הזקנים שמתים בזמנם ונוח להם:
למודים. רגילים:
חושדינו. חושד אותנו שנקח כלום מתאינתו ולפיכך הוא משכים כל כך ומלקטן:
מה עבדו כו'. מה עשו החליפו ושינו מקומם והלכו משם למקום אחר:
[אתריהון גרסינן]:
ה"ג דהויתן נהיגין זכיין כו':
[וה"מ בירושלמי פ' היה קורא ובמדרש חזית פ' דודי ירד לגנו]. ופירושו שהייתם נוהגים לזכות עמדי שהייתם יושבים תחת תאנתי ולשנות ביטלתוה ממני:
פייסן. היה מפייס אותם בדברים ואמר להם שעשה כן בשביל שהם מתליעים בזריחת השמש עליהם:
השכים ולא לקטה כו'. עשה כן כדי שיראו שכן הוא כדבריו והכי איתא בירושלמי בהדיא:
ושוה לו. השיבה היתה עגונה וראויה לו: