רבי זעירה שאל פרים הנשרפין וכו' שנטמאו וכו'. למאי שהגהתי בפנים וטעות דמוכח הוא דגי' הספרי דפוס א"א להעמידה אלא דכצ"ל מה צריכא ליה בשנטמאו לאחר זריקה וכו'. ולפי"ז מבואר הוא הכל והשקלא וטריא דר' יוסה ור' מנא וכמו שהסברתי בפנים. ובבבלי פ' טבול יום בדף קד ע"ב לא מיבעיא ליה התם אלא אם לינה ויציאה מועילין בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפין. ולא מיבעיא ליה כלל בשנטמאו ואדרבה משמע מהתם דנטמאו ודאי נפסלו הן ואין נשרפין כמצותן דהא בעי למפשט להבעיא דלינה מדתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתן מאי לאו לינה ודחי לה לא פסול טומאה ופסול יציאה והדר קא מיבעיא ליה יציאה מהו שתועיל ובעי נמי למיפשט מדתני לוי מאי לאו פסול יציאה לא פסול טומאה ופסול לינה וזיל הכא וכו' וזה דוקא בלינה ויציאה ולא נפשטה הבעיא ונשאר בספק אבל פסול טומאה משמע דפשיטא ליה דנפסלו ואין נשרפין כמצותן דבין לדחייה קמייתא ובין לדחיה בתרייתא פסול טומאה מסתברא ליה דחשיבא פסול גמור ומשמע בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה. וכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין לא קחשיב בהל' ג.' לספיקא דדינא אלא ללינה ויציאה וע"ש. ומיהו באלו הקבוע להם זמן מסתברא הוא דאם נטמאו לפני זריקה הואיל דדחיין טומאה לא נפסלו מיקרי וכהאי דקאמר הכא ולא היה צריך לו להרמב"ם לבאר כאן בענין הזה ודכבר ביאר במקומו בהל' ביאת המקדש פ"ד לענין דחיית טומאה וא"כ ה"ה כאן לענין שיהיו נקראין נשרפין כמצותן:
רבי אלעזר שאל פרים הנשרפין וכו' שיצא רוב האבר המשלים לרוב וכו'. ולמאי שנתבאר בפנים וכמשמעות פירושא דהאי מילתא דבעי לה אם יצא חציו ברוב האבר א"כ בהאי בעיא גופה בעי נמי התם בדף הנזכר דמעיקרא גריס שם בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפין שיצא רובו במיעוט אבר וכו' ופריך עלה פשיטא דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובה דאברים אלא הכי שיצא חציו ברוב אבר וכו' וזהו כעין הבעיא דהכא דמעיקרא דאי אפשר לפרש הבעיא דמעיקרא דהכא כעין דמעיקרא דהתם דהא הכא קאמר שיצא רוב האבר המשלים לרוב והתם שיצא רובו במיעוט האבר הוא דקאמר אלא דנראה דהבעיא דמעיקרא דהכא כעין הבעיא דהתם דלבסוף היא. והכא לא קיימא האי בעיא וכדפריך עלה דמהדר פשיטא הדא מילתא וכו' דהולכין אחר רוב והוי ליה רוב הבהמה שיצאה ומסיק דהבעיא בענין אחר היא אם יצא בתחלה אבר אבר וכו' וכמבואר בפנים דלענין הצטרפות המעוטין שבתחלה הוא דקא מיבעיא ליה. ורש"י ז"ל הרגיש בזה דדחי לה הכא להבעיא דמעיקרא וכדהתם דלבסוף שכתב שם בהבעיא השניה ד"ה או דילמא בתר בהמה וכו' וליכא למימר כדאמרן לעיל שבקינן רובא דבהמה דאפי' הכי כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא וכו' וכלומר בתר רוב החבר דנימא דמשלים לרוב והוה כאלו יצאת רוב הבהמה. ובענין פירושא דגופה דהבעיא דלענין מאי קא מיבעיא ליה פליגי רש"י והתוס' דרש"י פי' בהבעיא דמעיקרא בענין זה דלענין לטמא את המתעסקין בה מיבעיא ליה אם הוי יציאה או לא והתוס' הקשו על פירושו מההיא דפ' כיצד צולין ופירשו דלענין לשורפו בפנים הוא דמיבעיא ליה וכן פרש"י בעצמו בבעיא השניה דמסיק שיצא חציו ברוב אבר הוא דבעי דלענין לשורפו בפנים הוא דבעי וכן הוא דעת הרמב"ם בפ' יט מפסולי המוקדשין לפרש כן כמו כתב שם בהל' ג' וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן פירש עוד שם בבעיא דאבתרה דהתם דגריס רבה בר רב הונא מתני לה בגברי במתעסקין בו חמשה בני אדם וכו' שכתב שם וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים והוציאו השלשה חצי הבהמה וכו' דלענין לשרוף בפנים הויא הבעיא. והראב"ד מפרש שם כפירש"י בהבעיא שיצא חציו ברוב אבר וכעין שפי' בהא דמעיקרא דלענין טומאת בגדים הוא דמספקא ליה וכן פי' עוד שם על חלוקה דאבתרה וכן אם נשאום חמשה וכו' פי' הראב"ד ואמר אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין זאת. ועיין בכ"מ שפי' כוונתו בזה שעעמו דהראב"ד מדאמרינן בתר רוב המתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה משמע ליה דלענין טומאת המתעסקין היא הבעיא ועוד מדגריס התם אבתרה הבעיא אם יצאו וחזרו וכו' ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת וכו' עכ"ל. ולע"ד נראה דאי מהאי טעמא לא היה כותב ומי שיש לו לב וכו' דדברים פשוטים הם ועוד שאינם מוכרחים ומוכרעים אלא דנראה דכוונת הראב"ד כך הוא דע"כ אלו הבעיות לענין טומאת גברי מתפרשא מדבעי לה התם לעיל מינייהו יציאה מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפין וכו' וההיא ודאי לענין פיסול הוא דקא מיבעיא ליה אם נשרפין בפנים או לא ולא איפשיטא הבעיא ונשאר בספק ומדהדר קא מיבעיא ליה הני בעיות יצא חציו ברוב האבר וכו' משמע דפשיטא ליה דיציאה מועיל גבייהו לענין פיסול וקשיא ליה ומהיכא מיפשט ליה ביציאה גופה אם תועיל לפסול ולענין שישרפו בפנים דתבעי ליה אם יציאה דכה"ג הוי יציאה או לא והכי הוי ליה למימר ולמיבעי את"ל יציאה מועלת גבייהו יצא חציו ברוב אבר מהו וכו' וכדרך הש"ס בכל מקום אלא ש"מ דהני בעיות לענין אחר הוא דקא מבעיא ליה ולענין טומאת בגדים מתפרשא זהו כוונת הראב"ד וכתב ומי שיש לו לב ויזכור דרך הש"ס יבין זאת. ולדעת הרמב"ם יש לומר דאי משום הא אכתי לא מוכרח דאיכא למימר דהש"ס נשמר כאן לומר את"ל יציאה מועלת דאי הוה אמר הכי הוי משמע דפשיטא ליה הא וכדרכן של הגאונים והרמב"ם הנמשך אחריהם בכל מקום לפרש האת"ל דדרך פשיטות היא ולפיכך גריס הש"ס לכל אלו השלש בעיות זו אחר זו לומר דמספקא לן ביציאה גופה ובכל עניני יציאה בחדא מחתא וכמו שכתב הוא ז"ל שם פרים ושעירים הנשרפין יש בהן ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרן כאימוריהן וכו' לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום חמשה להוציאן וכו'. והשתא מכיון דהכרעת הראב"ד לפירושו לאו דוקא הוא וכדאמרן. ואיכא לפרש הכי והכי ראה הרמב"ם לפרש דכל אלו הבעיות לענין פיסול ולשרפן בפנים היא דמתפרשין וטעמו דהבעיא דיצא חציו ברוב אבר פשוט הוא דכך מתפרשא וכהוכחת התוס' ורש"י בעצמו חזר בו ופירש כך לבעיא זו והבעיא דרבה בר רב הונא דמתני לה בגברי מוכרע ומוכרח הוא כפירושו דאילו לפי' הראב"ד דלענין טומאת בגדים מיתפרשא והיינו דאם בתר רוב המתעסקין אזלינן א"כ אלו השנים הנשארים ג"כ מטמאין בגדים דע"כ צריך לומר כן לפירושו שהרי הפרים והשעירים עצמן אינם מטמאין בגדים לכ"ע כדגרסינן בברייתא לקמן שם וסתמא דמתני' היא בפ"ח דפרה שהן אחד מהדברים האומרים מטמאין לא טמאוני ואתה טמאתני. וא"כ קשיא טובא דהא לבתר הכי גרסינן תו התם דר' אלעזר גופיה הוא דמיבעיא ליה בפרים ושעירים הנשרפין שיצאו וחזרו מהו וכו' ופשיט להו מהסיפא היו סובלין אותן במוטות וכו' וקאמר רבינא ותסברא הא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר"א הכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולס. וכך הביא הרמב"ם לדינא זה וכפי המסקנא בפ"ה מהלכות פרה אדומה בהל' ה' וע"ש. ואם איתא לפרש בבעיא דרבה בר רב הונא בפי' הראב"ד קשיא דהוה ליה למיפרך נמי עלה כפירכיה דרבינא הא בעינן ואחר יבא אל המחנה ומאי תיבעי לך בהני דלא נפקי וזה קשה הרבה להראב"ד ולפירושו ועל כרחך דאין לנו לפרש זה אלא כפי' הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי. ולהראב"ד יש לומר דלא נשויה כטועה בדבר הלכה זו דפירושו זה בבעיא זו היה לפי גירסתו דמעיקרא בהאי בעיא דלקמן בשיצאו וחזרו ולבסוף חזר בו כדנראה מדבריו בהלכות פרה שם שהיה לו גירסא אחרת בסוגיא זו שכך כתב הסוגיא שלהם פ' טבול יום כך היא וכו' וסיים שם אבל באמת הסוגיא שלו והפירוש שכתב הוא נוח לי משלנו עכ"ל ומעתה חזר בו גם מפירושו דכאן ומה שתמה הר"י קורקוס ז"ל הביאו הכ"מ במ"ש הרמב"ם בספק דיציאה גופה יתבאר לקמן בד"ה פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא בס"ד:
פרים הנשרפין וכו' שיצאו וחזרו וכו'. היינו בעיא בתרייתא דהתם שהוזכר בדבור דלעיל והתם מדחי לה הפשיטות כעין דהכא דר' יודן אלא דמסיק להבעיא בגוונא אחרינא כמוזכר בדבור דלעיל:
פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא. ושניטלו הכתוב בספרי הדפוס טעות דמוכח הוא. והיינו בעיא קמייתא דר"א דהתם ביציאה גופה אם מועלת הוא בקודם שהגיע זמנם לצאת ולפסול אותן שישרפו בפנים כמבואר לעיל בד"ה ר' אלעזר שאל וכו'. ולמאי דמהדר ר' מנא לר' יוסה וקאמר אינה מחיצה להן יש לפרשו בשני פנים או דמהדר ליה לענין עיקרא דמילתא דבעי ר' יוסה למימר דאף לר' יוחנן קא מבעי' ליה וקא"ל ר' מנא דהא דאמרת לחלק בין תוך ירושלים לבין חוץ ירושלים לענין שיהא נקרא ירושלים מחיצה לקדשים קלים ובעי את למימר דמשום הכי שייכא בעיא דר"א אף לר' יוחנן וכמבואר זה בפנים לאו מילתא היא אלא דלר' יוחנן לא שייכא הך בעיא כ"א דוקא אליבא דר"ל ככתוב בפנים וא"כ דברי ר' מנא דהכא כדברי ר' ירמיה בר אבא דהתם דקאמר אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת הוא דקא מיבעיא ליה וכמו שהבאתי בפנים וזהו ר"ל בפרק כל התדיר דף פט ע"ב וכפי' רש"י ז"ל. והשתא לר' יוחנן פשיטא ליה דנפסלו משום יוצא דק"ו הוא וכמבואר בפנים. ויש לפרש עוד דלא מהדר ליה ר' מנא לר' יוסי בעיקרא דמילתא מידי אלא אלישנא דקאמר ר' יוסי דירושלים מחיצה היא לקדשים קלים עלה הוא דמהדר דאינה מחיצה להן וכלומר דלאו לישנא דדייקא הוא שהרי אינה מחיצה להן בדוקא שיכול הוא לאכול קדשים קלים אף בעזרה שאכילתן בכל מקום שבכל העיר הוא. אבל בעיקרא דמילתא מודי ליה ר' מנא לר' יוסה דהך בעיא דר"א אף אליבא דר' יוחנן שייכא היא. ומשום דאיכא נמי סברא לאידך גיסא דלא דמי פרים ושעירים הנשרפין ללחמי תודה ולבשר קדשים קלים שאותן מיהת אינן ראוין לצאת חוץ לחומת ירושלים ובירושלים הן ראוין לאכילה וא"כ בדין שלא יפסל בהן יציאתן חוץ לחומת העזרה ואפילו לא הגיע זמנם לצאת שהוא לפני זריקה שהרי למקום שסופן ראוין הן יצאו והיינו בתוך ירושלים. אבל פרים ושעירים הנשרפין שיצאו חוץ לחומת העזרה לפני זריקה הרי יצאו למקום שאינן ראוין לצאת ולהשרף דחוץ לג' מחנות הוא מקום שריפתן וא"כ תוך ירושלים אין מקום ראוי להן לא בתחלתן ולא בסופן. ובדין הוא דליפסלו משום יוצא. ואיכא למימר נמי לאידך גיסא דק"ו הוא מלחמי תודה ובשר קדשים קלים הואיל וסופן חובה הוא לצאת ולא ליפסל בהן יוצא לר' יוחנן וכדאמרן מעיקרא. ומכיון שכן שייכא שפיר הבעיא אף לר' יוחנן אלא דאליבא דר"ל הבעיא הוא יותר בפשיטות. ולפ"ז לא צריכין אנו למה שדחק עצמו הר"י קורקוס וציינתי לעיל בד"ה ר' אלעזר שאל וכו' במה שתמה על הרמב"ם שכתב ספק זה בפי"ט שם שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר"ל וכו' והרמב"ם בפ"א שם פסק כר' יוחנן דפ' כל התדיר וכן כר' יוחנן דפ' התודה דף עח דלא בעינן על בסמוך וכר' יוחנן דהכא אלא דגריס התם לר' יוחנן דאמר חוץ לחומת בית פאגי ולפרש"י הוא חוץ לחומת הר הבית וא"כ לר' יוחנן אין עוד ספק וכו' וקושיא זו לכאורה קושיא היא וע"ש שתירץ בדוחק ולמאי שנתבאר מתורץ הוא בטוב טעם דודאי לר' יוחנן שייכא נמי האי בעיא דר"א שפיר וכסברת ר' יוסי דהכא וכן לר' מנא למאי שביארתי בפן הב' אלא דאליבא דר"ל הבעיא יותר בפשיטות היא לפיכך קאמר התם אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנם לצאת וכו' ולא קאמר אליבא דאידך לא תיבעי ליה כדאמרינן בעלמא אלא משום דאליבא דר' יוחנן נמי יש להסתפק ונשאר בספק וכדאמרן: