חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה. רש"י ז"ל פי' בפ"ק דפסחים (דף טו) כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע והקשה הר"ש דממ"נ אי בר"ה ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא וכו' והאריך בזה ופי' כגון ב' חביות ברה"י ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיע בהי מינייהו וכו' ואחריו נמשך הר"ב ואומר אני דלפי קושייתו קשה כמה וכמה משניות בסדר טהרות ואחת מהן שהבאתי בפנים טמא שפשט את רגלו וכו' ויקשה ג"כ האי ממ"נ ואם נאמר דספק משקין ליטמא דאמרו שם היינו מדבריהם א"כ נימא כאן נמי בספק משקין איירי ומה שהכריח הר"ש דבמתני' מדאורייתא פליגי מההיא דבכורות (דף לג ע"ב) דקאמר בקראי פליגי וכו' ע"ש יתבאר לקמן וכדי שלא נאריך אומר אני דודאי לשיטתו שכתב דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא וכטמאה ודאית מדאורייתא וכך היא שיטת הראב"ד ובתוס' בהרבה מקומות בהש"ס א"כ שייך כל הפלפול הזה והיה צריך לדחוק כפירושו ומ"מ קשה ההיא דפ"ד דטהרות שזכרתי אבל לפי שיטת הרמב"ם וזכרתי בכמה מקומות ליישב דבריו במה שסובר דכל ספק דאורייתא לחומרא שאמרו בכל מקוה הוא מדבריהם ובין בטומאות ובין באיסורין מלבד בדבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה כמו שביאר זה בסוף פרק ט' מהלכ' טומאת מת ובריש פט"ז מהלכות אה"ט כתב בהדיא כן גבי ספק טומאה ברה"י שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שבארנו בהלכ' א"ב (והוא בפי"ח) ומפני מה החמירו בספק רה"י שהרי סוטה שנסתרה וכו' ולדבריו ז"ל הכל מדבריהם שלמדו מסוטה להחמיר בספק רה"י כמו שהחמירה התורה בספיקה ולשיטתו ז"ל הכל ניחא הן בכל מקום שתמצא מענין ספק טומאה ברה"י והן כאן דפשיטא דברה"י איירי אבל עיקר הספק שעשו כודאי טומאה מדבריהן הוא ולפיכך אין שורפין עליו את התרומה אלא שחילוק זה צריכין אנחנו לבאר כאן וממנו תלמוד בכל המקומות בענין זה דאם עיקר הטומאה הוא מאבות הטומאה מחמרינן בספיקה ושורפין את התרומה וכמו שביאר זה בפי"ג מאה"מ בהלכה י' תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאה של תורה הרי אלו נשרפין בטומאה זו כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא זה נלמד ממה דאיתמר ברפ"ד דנדה והששה ספיקות דפ"ד דטהרות שהחמירו חכמים לשרוף עליהן את התרומה שם הוא דוקא בודאי מגען וספק טומאתן ומיהו כל אלו החומרות מדבריהם הוא ואף בספק נגע באב הטומאה או לא דמה שאמר ששורפין את התרומה מדבריהם הוא שהרי כל הספיקות גופן מדבריהן הן ונתבאר לנו מכל זה דא"א לפרש ספק הטומאה דמתני' לא בספק שרץ שנגע או לא ולא באדם טמא שהוא אב הטומאה וספק נגע או לא דהא מיהת מדבריהן שורפין את התרומה ובמתני' אין שורפין וכדקאמר בהדיא בגמ' מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה אלא דאיירי באדם שהוא ראשון לטומאה וספק נגע או לא דאע"פ שטומאה מדאורייתא היא מ"מ לא החמירו לשרוף התרומה אלא בספק נגע באב הטומאה של תורה וכדלעיל וא"כ אף למה שדקדק הר"ש מההיא דבכורות דבטומאה דאורייתא פליגי ניחא דהאי נמי מדאורייתא היא ולפי שאין הספק מנגיעת אב הטומאה אין שורפין וכך י"ל לדעת רש"י שפי' אדם טמא היינו שהוא ראשון לטומאה ועוד דנראה דבלא"ה אין זה דקדוק מוכרח כל כך מהאי דבכורות דהתם בעי למימר מעיקרא על הא דפליגי בבכור שאחזו דם וכו' כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה וכו' וכדאמר נמי הכא בהסוגיא אתיא דר' יודא כר"ג וכו' אלא שהנוסחא נשתנית במקצת ודחי לה התם ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם וכו' ועוד הכא בקראי פליגי והכא בקראי פליגי וכו' עד לבסוף דפריך למימרא דר"א סבר יש אם למקרא וכו' אלא הכא בהא קמיפלגי ר' יהושע סבר הראויה לך שמור שאינה ראויה לך לא חשמור ור"א סבר הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה והשתא לפי המסקנא במאי דפליגי אין אנו מוכרחין לפרש דבספק טומאה דאורייתא פליגי אלא דאפי' במדרבנן דאחר שאסרו חכמים והחמירו בספיקה כבר אינה ראויה לך היא ולא הוי בכלל שימור שאמרה התורה וכהאי דאמרינן בר"פ יוה"כ דלאחר שפסלו חכמים למשחק בקוביא לעדות הרי הוא בכלל שאר אינן ראויין להגיד ולא חיילא שבועה עליה וכיוצא בזה תמצא בהרבה מקומות בש"ס. ומיהו היכי דמפרשינן אי במדאורייתא או מדרבנן ניחא מלבד שלא יהיה כאן ספק אב הטומאה של תורה וא"כ לא מיתוקמא בספק נגיעת שרץ באחת מהן כמבואר: