סאה תרומה טמאה שנפלה וכו' בין טהורין בין טמאין ירקבו. כדפרישית דדוקא בדבר שאין דרכו להבלל וכו' והן דברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ בפ' י"ד בהלכה י"א בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי אבל בדבר שדרכו להאכל חי לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה. וזהו כסברת ר' יוחנן כמו שבארתי בהסוגיא דלא חייש לומר דאדמדליק בהו אתי לידי תקלה אלא איפכא הוא דבשמניחן עד שירקבו חיישינן דילמא אתי לידי תקלה אבל בהדלקה איכא תקנתא כדאמר ר' יוחנן בפ' כל שעה (דף לג) דשמן רמי ליה בכלי מאוס ופת זריק ליה בין עצים וממאיס וכן חיטי בשליקתא ומאיסתא וכמו שיתבאר בד"ה חזקיה אמר וכו' לקמן. ומ"ש הר"ב כאן הוא ע"ד פי' הר"ש והמעיין בפירושו יראה דתמוה מעיקרא הוא בהא שפירש הא דקאמר בגמ' ניחא בטהורין היינו מכיון דנפלה לפחות ממאה הן נחשבין הכל תרומה והו"ל כתרומה טמאה שנתערבה בטהורה דאסורה באכילה משום טמאה ובהדלקה משום תרומה טהורה דאסור לשרוף תרומה טהורה וכו' וזה קשה הרבה דנאמר על חולין המדומעין שיהא דינם כתרומה טהורה לענין שאסור לשורפן כתרומה טהורה עצמה ועוד דהרי נעשין מדומע מחמת התרומה הטמאה וא"כ דין תרומה טמאה להן ולא דין תרומה טהורה ואסורין באכילה כטמאה ומותרין בהדלקה כטמאה ואיך נאמר דזהו כוונת הש"ס בהא דקאמר ניחא בטהורין ולא נאריך בזה וכן במה שסיים שם בפירושו ועיין בד"ה ניחא בטהורין ויתבאר לך הכל דניחא גם לר' יוחנן כמו שהסברתי שם ועיקר הקושיא בטמאין לר' יוחנן לפי הס"ד היא דלא מחלק ר' יוחנן בין תרומה עצמה ובין מדומע ומשני דסבר כהדא דר' יוסי ב"ח וכו' דמקלינן במדומע וכו' והכל כמה שנתבאר בפנים בהסוגיא ובזה תמצא דרך הרמב"ם על נכון אליבא דר' יוחנן למאי דמסיק ומשני אליביה וכן אליבא דר' יוחנן גופיה בבבלי פ' כל שעה כדלקמן: