הוון בעיי מימר מה פליגין בחומש וכו'. האי הוון בעי מימר קאי וכפי מסקנא דהאי ש"ס דמסיק דבשזבו מהן לאחר שנטבלו למעשרות מיירי במתני' ובהא ר' יהושע פוטר מחומש אבל בקרן מודה דחייב לשלם ודוגמתו אשכחן לעיל בפ"ז בסוף הלכה ב' דהוון בעיי מימר קאי למסקנא החם וכפי מה שכתבתי לעיל בריש פ"ח מזה ע"ש וכך כתוב בפי' הר"ב וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה ור' יהושע פוטר מחומש אבל בחבורו חזר בו שכתב בפ' י"א בהלכה ב' וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן אינו חייב לשלם והראב"ד השיג עליו וכתב ואם באו לידי כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל והכ"מ רצה לפרש דברי הראב"ד לאוקמתא כדברי הרמב"ם וכתב שהרמב"ם מיירי בשלא באת ליד כהן ואין זה דרך הראב"ד דלא בעי למשכוני אנפשיה מדבריו אלא השגה הוא למה סתם דבריו ולא חילק כלום. ודעת הרמב"ם וטעמו שחזר בו מפירושו ולא פסק כמסקנא דהאי תלמודא זה הוא משום דסמיך אסוגיית הש"ס דילן בפ' העור והרוטב דף ק"כ ע"ב דמסיק דטעמיה דר' יהושע דס"ל דון מינה ואוקי באתרה מה ביכורים משקין היוצאין מהן כמותן אף תרומה ואוקי באתרה מה משקין דקדשי בתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא אף משקין היוצא מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא וא"כ שאר משקין אינן בכלל תרומה מדאורייתא כלל ומה שהקשה הראב"ד לא יהא אלא גזל לאו קושיא הוא לדעת הרמב"ם דהא מכיון דאימעוט שאר משקין דלא הוו כמותן בתרומה א"כ לא חשיבי כלל דאינן אלא כמיחוי בעלמא תדע דהא בריש הסוגיא דהתם אמרינן דגבי חלב וחמץ ונבילת עוף הטהור דרבי קרא דהמיחוי שלהן כמותן דאמר קרא נפש לרבות אח השותה ואי לאו דרבינהו קרא ה"א דפטור על המיחוי משקה מהן משום דאכילה כתיב בהו ואם דלענין חיובי כרת אמרינן הכי דהמיחוי שלהן לא חשיב מידי למה לא נאמר כן בתשלומי תרומה בשגגה דנמי אכילה כתיבא ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' והכי מוכחא נמי רהיטת הסוגיא כולה דקאמר והא דתניא הטבל וכו' והא דתנן דבש תמרים וכו' דמשמע דאדלעיל ובענינא דהתם קאי דמפרש במאי קמיפלגי במיחוי שאר משקין בתרומה דלמר איתרבו דס"ל דון מינה ומינה ולמר אימעיטו דס"ל דון מינה ואוקי באתרא ומבנין אב דכתיב בתרומה גופא דמיחוי שאר משקין לא חשיבי מידי בתרומה בענין השוגג ואין כאן משום גזל ומהאי גופיה נתבאר לן נמי במה שכתב הרמב"ם ואם אכל במזיד מכין אותו מכח מרדות וטעמא דלא אימעטו אלא דלא הוו תרומה מדאורייתא ולענין תשלומין דהאוכל בשגגה וכדאמרן דכי אמרינן אוקי באתרה א"כ אוקמה להו נמי אהאי קרא דאכילה כתיבא בה וזהו בשגגה אבל לעולם מדרבנן שם תרומה חלה אף על מיתוי שאר המשקין ודינו כדין. האוכל תרומה דרבנן במזיד דמכין אותו מכת מרדות ופשוט הוא דלדעת הרמב"ם דשאר הפירות חייבין הן עצמן בתרומות ומעשרות מן התורה כדגן תירוש ויצהר כמו שזכרתי לעיל ועתיד אני לבאר עוד לקמן בפ"ק דמעשרות בס"ד א"כ מיחוי המשקין שלהן דאימעטו דלא הוו כתרומה מד"ת הוא דאימעטו אבל מדרבנן תרומה נינהו זהו ביאור דברי הרמב"ם וטעמו ז"ל על נכון: