שבו הותרו שבטים לבא זה בזה. והתם בדף ל' גריס נמי יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. וכתבו התוס' פירוש דהיינו יום טוב. כוונתם משום דאבתריה קאמר שם רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכדקאמר נמי הכא לקמיה. ושלא תטעה לומר דהני אמוראי פליגי דמר מפרש טעמא משום זה ומר קאמר משום זה הלכך כתבו התוס' דלא יהיא אלא דכ"ע סבירא להו דכבר קדם קביעות יו"ט ביום זה מטעמא שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה מקודם שהותר שבט בנימין לבא בקהל תדע דאי לאו שכבר הותרו השבטים בזה היאך תמצא שהותר שבט בנימין הרי לא היה להם אשה אלא משאר השבטים וזהו שכתבו דהיינו יו"ט לומר שזהו עיקר הטעם שעשו בו יו"ט מקדם מפני שהותרו שבטים לבוא זה בזה וזה היה יכול להיות בדור שאחר דור המדבר ושנכנסו לארץ וכדקאמר התם מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה וא"כ מכבר הוקבע יום זה ליו"ט ורב יוסף דהתם ורבנן דהכא דאמרי שלאח"כ בזמן פילגש בגבעה הותר שבט בנימין לבא בקהל ג"כ ביום זה וכמוסיפין ואומרין הן. ולפ"ז צ"ל דר' יוחנן דקאמר התם יום שכלו בו מתי מדבר וכדקאמר נמי הכא לקמן דסבירא להו שמדור המדבר היה יום זה להם ליו"ט ואין עיקר הטעם משום שבו הותרו השבטים ומיהו אפשר לומר דמודים בזה שזה הוא עיקר הטעם לפי שטעם שבו כלו מתי מדבר לא שייך אלא לאותו הדור בלבד אבל יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה הוא לדורות ולכל ישראל ולכ"ע היינו הטעם עיקר של היום טוב: