דמיא לאשם שנשחט. לפי המסקנא דוקא לאחר שקדשה בכלי הוא דנשרפת באמרה טמאה אני דאז דמיא לאשם שנשחט ולא מקודם וכעין דאמרינן בריש פ' י"ב דמנחות לענין פדיון אם נטמאה המנחה דדוקא משקדשה בכלי משום דדומה לבהמה שנשחטה דקדשה בסכין ושוב אין לה פדיון וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' סוטה הל' י"ד שכתב שם נטמאת המנחה אחר שקדשה בכלי ה"ז תשרף וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה והתוי"ט אחר שהעתיק ל' התוס' שהביאו לזה הירושלמי דדמיא לאשם תלוי כתב וז"ל וצריך לומר דקדושת כלי מדמי ליה לנשחטה ואף כשלא קמץ איירי וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' סוטה ע"כ. ומבואר הוא הכא בהדיא דקדושת כלי לנשחטה דמיא וכן מבואר הוא מי"ב דמנחות שציינתי דגרסי' שם דף ק"א דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק וכדפי' רש"י ז"ל שם לאחר שקדשה בכ"ש ואפי' בהמה כו' כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון ומה דסיים התוי"ט שם ומכל מקום לא דמי ממש לאשם תלוי דהתם תנן משנזרק הדם הבשר יאכל ואלו הכא נשרפת אפי' קרב הקומץ נמי כמ"ש הרמב"ם וצ"ע טעמא מאי דמדמינן לה במקצת ולא לכולה עכ"ל ותלמוד ערוך הוא הכא לקמן בבאו עדים שהיא טמאה דאפי' קרב הקומץ השיריים אסורין וכת"ק וכן באומרת טמאה אני דשוין הן במ"ש הכ"מ ז"ל שם ועיין בדיבור דלקמן: