הדא היא דתני ר' חייא וכו'. בפ"ב דנזיר קאמר התם גבי הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר הפריש קרבנותיו קדש ולא חשין להדא דתני ר"ח קרבנו לה' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו וכו' ומהתם אין ראיה כדפרישית שם דכחדא נזירות אריכתא היא מכיון שהוא עומד כבר בנזירותו כדאיתא התם אלא דגרסי' שם לעיל בהל' ב' זאת אומרת שאדם קובע עליו קרבן נזיר ועתיד ליזור כדדייק התם וזה דלא כר' חייה ובעיקרא דהאי דינא אינו מבואר בהדי' בש"ס דילן כ"א בתוספתא דתמורה פ"ג ה"ז חטאת ה"ז אשם אע"פ שחייב לא אמר כלום לחטאתו ולאשמו אם היה חייב דבריו קיימין ואם לאו לא אמר כלום וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' ח'. והשתא דין חטאת נזיר נמי כן וכההיא דר' חייה דהכא דהא מדמה התם כל החטאות לקרבן לנזיר במבואר מדבריו שם במה שכתב בהל' י' האומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני ה"ז מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו וזה נלמד מנזיר כדיליף לה בפ"ק דתמורה דף י' ע"א מהאי קרא קרבנו לה' על נזרו מאשר תשיג ידו כמבואר שם וא"כ בכל הקרבנות שהן על חטא צריך שיהא החטא קודם לקרבנו. ובנזיר שמגלח על נזירות אביו ענין אחר הוא כמבואר בדבריו ז"ל פ"ח מנזירות. ובענין בעיא דהכא דלא איפשיטא א"כ הוי כספק ואינו יוצא ועוד דהא עכ"פ לא כפרו עדיין והוי קרבנם קודם לחטאם. ודרך הש"ס הזה למינקט הא דטפי מיסתברא באחרונה: