נפש נפש. הכא נקט להג"ש מנפש נפש והתם נקט לה תחטא תחטא לג"ש כדאמר בפירקין דף לד ע"א ובכמה מקומות וכן בכריתות דף ט' ע"א. ובת"כ גריס ת"ל נפש כי תחטא נפש כי תחטא לג"ש. והנ"מ בין תפיסת הג"ש דהאי תלמודא ובין הש"ס דהתם נראה דשבועת ביטוי איכא בינייהו אם נלמד למושבע מפי אחרים מג"ש או לא דלשי' דהאי ש"ס התם נמי נפש כתיב' וכדיליף לה בשלהי פרק דלעיל ולשיטתא דהתם לא מצינן למילף שבוע' ביטוי בג"ש דלא כתיב ביה תחטא אלא דוקא אם ענה אמן דאז הוי כנשבע מפי עצמו כדאמר שמואל התם בסוף הפרק דלעיל. ומזה נתבאר דממילא נשמע ג"כ הנ"מ בשבועת העדות במושבע מפי אחרים אם בעינן דוקא ענו אמן או לא דמדנקט הש"ס דהתם בכל מקום ג"ש דתחטא תחטא ולא נפש נפש מזה משמע דיש לחלק בין מפי אחרים דשבועת ביטוי ובין מפי אחרים דעדות ודפקדון דיליף מתחטא תחטא דעדות דאפשר לומר דהתם אפי' לא ענו אמן אלא שתקו חייבין דהוי שתיקה כקבלת שבועה. ויש שיטות חלוקין בזה דדעת הרמב"ן הביאו הרשב"א ז"ל לחלק כן דבמושבע מפי אחרים גבי עדות אפי' שתקו חייבין והוא ז"ל פילפל בזה עליו ודעתו נוטה כדעת רש"י ז"ל שחילק בזה שאם השביע עליהם שיבאו ויעידוהו ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות אע"פ שלא ענו אמן חייבין אבל אם אמרו הן תחילה אין אנו יודעין לך עדות והוא השביען ושתקו פטורין שלא קבלו עליהן שבועה כלל כן פי' לדעת רש"י כמו שנראה דרש"י לא כתב דאם שתקו לאו כלום הוא אלא על חלוקה שאמרו לו בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ודעת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ט דאם השביען בב"ד אע"פ שלא ענו אמן אלא שכפרו חייבין והכ"מ כתב וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה. והרשב"א ז"ל כתב זה בפשיטות דע"כ מתני' חוץ לב"ד הוא דאי בב"ד כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות שוב אינן חוזרין ומגידין וכו' וכן כתב הר"י מיגש ז"ל דמושבע מפי אחרים בב"ד לעולם חייב חוץ לב"ד אי ענה אמן וכפר בב"ד מיחייב ואם לא ענה אמן ואע"ג דכפר בב"ד אי נמי ענה אמן ולא כפר בב"ד פטור ואין להאריך: