שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום וכו'. פלוגתא דר"י ור"ל בבבלי פרקין דף כ"א ע"א ובבמה מקומות ואיפכא איתמר פלוגתייהו התם דר"י סבר התראת ספק שמה התראה וטעמא משום דאין בו מעשה ור"ל סבר התראת ספק לאו התראה היא כדאמר בהדיא בריש מכילתין ובפ' אלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב. ובודאי ה"א ל"ק דדרך הש"ס הזה מחליפי עם הש"ס דהתם בענין סברת תנאי ואמוראי וזה מבואר בהרבה מקומות. אלא דלכאורה קשיא מהאי תלמודא גופיה דאשכחן פלוגתייהו איפכא דבפ' תמיד נשחט קאמר איתפלגון בשני י"ט של גליות ר"י אמר מקבלין התרייה על ספק ר"ל אמר אין מקבלין התרייה על הספק וכן גריס עוד בסוף פי"א דיבמות ובפ"ח דנזיר וזה סותר להא דהבא. אבל באמת לפי הכלל דיהיב האי תלמידא במילתיה דר' יוחנן לק"מ דביבמות שם מסיק דלא קאמר ר' יוחנן אלא בספק שאפשר לעמוד עליו כגון בי"ט של גליות דלאחר שיודע מתי קדשו ב"ד את החדש אגלאי מילתא למפרע דהתראת ודאי היא ואע"ג דבשעת התראה ספק הויא לא חשיבא התראת ספק אבל במקום שאי אפשר לעמוד על הספק כגון ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שהכה את זה וחזר והכה את זה אף ר' יוחנן מודה דלא הוי התראה כדאמר התם וא"כ לפי שיטתא דהאי תלמודא דר' יוחנן הוא דס"ל טעמא דהכא משום שאינו ראוי לקבל התרייה שפיר הוא דר' יוחנן כשיטתיה דס"ל דבכל מקום התראת ספק לאו התראה הויא כ"א דוקא במקום דאגלאי מילתא למפרע והא ודאי אין לומר דגם הכא כשעבר היום ולא אכל אגלאי מילתא למפרע דהא ליתא דלא שייך לומר אגלאי מילתא אלא על שעה שעבר ועשה האיסור ובאותה שעה היה ההתראה בספק ואח"כ נודע לנו שעבר על האיסור בודאי ונעשה גם ההתראה התראה ודאית כגון בשני י"ט של גליות ועשה מלאכה ואח"כ נודע שי"ט היה וכן בהאי דאמרינן בפ' הערל דף פ' ע"א גבי אכל חלב מבן י"ב ויום א' ועד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ואח"כ הביא ב' שערות דקאמר רב נעשה סריס למפרע וכדכתבו התוספות שם מסברת עצמם להאי חילוק דמחלק האי תלמודא דלקי על חלב שאכל ואע"ג דבשעת התראה ספק הוי משום דאגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וכו' דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזה הוא אביו. וא"כ ה"נ אף לאחר שעבר היום ובודאי לא אכל מ"מ לא אגלאי מילתא למפרע שבשעת התראה היה הדבר בודאי שהרי כל היום היה עומד בספק ודמי ממש להכה את זה וכו' שאף שנודע לנו שבודאי גם לאביו הכה שהרי א' מהן אביו הוא מ"מ שעת התראה והיה ספק ונשאר בספק וזה פשוט (עיין בסוף הדיבור) ולשי' דהאי תלמודא ניחא ולא תיקשו אליבא דר"ל דהא ס"ל דבכל מקום התראת ספק לאו התראה היא ואפי' בי"ט של גליות וא"כ למה ליה לטעמא דלאו שאין בו מעשה הוא דהא לאו דיוקא הוא דלר"ל איכא למימר דלקושטא דמילתא קאמר משום דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וה"ק דלא צריכנא לטעמא דידך דבלאו הכי אין כאן מלקות דהא לא קאמר בהאי תלמודא בהדיא דתלייא פלוגתייהו בהתראת ספק כדאמר התם דלמ"ד משום שאין בו מעשה ס"ל דהתראת ספק הויא התראה וא"כ לר"ל נוכל לומר לפי שי' דהאי ש"ס דלתרווייהו דהני טעמי אית ליה וע"כ לומר כן דהא אשכחן בהדיא דס"ל דלאו התראה היא אפי' במקום דאגלאי מילתא למפרע. ונבאר עכשיו לפי שיטתא דתלמודא דילן בענין פלוגתייהו והיוצא לנו מסברא דהאי תלמודא לדינא דלמאי דס"ל ר' יותנן התם כטעמא דר"ל דהכא דמשום דלאו שאין בו מעשה הוא וס"ל דהתראת ספק שמה התראה כדאמר בהדיא הכי ופסק הרמב"ם ז"ל כוותיה. לפ"ז בענין האיכא בינייהו דקאמר הכא שרפה והשליכה לים וכדפרישית בפנים דהא דקאמר מה מפקה מביניהון היינו מאי איכא עוד נ"מ בינייהו וטובא איכא הכי בהאי תלמודא ממש בכל פרק ובכל דף ובפרקין תמצא כן בהלכה א' דקאמר על פלוגתא דר"ע ורבנן במתני' מה מפקה מביניהון ע"ש וזה א"צ לפנים. והשתא לסברא דידהו דהתם איפכא הוא דבשרפה והשליכה לים לר"י חייב דאית ביה מעשה ולר"ל דהתם פטור דהא אכתי התראת ספק הויא וכדפרישית בפנים דלהאי מ"ד טעמא הוי משום דהתראה בשעה שעובר על האיסור בעינן ולא בשעת ביטולו להדבר בענין שאין יכול עוד לקיים שבועתו. וזה לכאורה מסייע לשי' רש"י ז"ל במס' מכות וזכרתי מזה בשלהי המסכת שם ועיין בקונטרס אחרון סי' ב' ומה שיתבאר שם עוד מענין התראת ספק בס"ד: