והקבלן מביא מכל מקום אפילו פחות מאבני כתף. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב בהל' י"ב ובספרים מהדפוסים החדשים כתוב שם וכן הקבלן מביא מ"מ ואפילו אבנים גדולות וזה טעות דמוכח וצ"ל קטנות. והנה התי"ט כתב כאן והרמב"ם בחיבורו כתב ואפילו אבנים גדולות וכבר הביא עליו הראב"ד ל' הירושלמי אפי' פחות מאבני כתף והכ"מ לא הזכיר השגה זו עד כאן לשונו ונפלאתי על זה שאם גרם לו הדפוס של תיבת והקבלן שנדפס בהשגה באותיות גדולות לומר שזה כציון הוא השגה אחרת היא ומה שכתוב מקודם בשם הירושלמי אפי' מתוך שלו השגה בפני עצמה היא א"כ מה כוונת השגה זו הקודמת הלא הרמב"ם כתב בהדיא כן באבני כתף מותר להביאן מ"מ בין משדה חבירו בין משדהו והכ"מ שהביא דברי הראב"ד בזה וכתב עכ"ל נראה ג"כ שהבין לזה לענין בפ"ע אבל לא פי' לזה להשגה כ"א כמו שהראב"ד הוא מראה מקום מאין למד הרמב"ם זה ובהרבה מקומות תמצא שפי' הכ"מ כעין זה ואני כתבתי בכל מקום וביארתי דעת הראב"ד שהוא משיג ואינו מסכים ומראה מקום לדברי הרמב"ם וגם בכאן משיג הוא והכל השגה אחת היא הלא תראה שאינו כתוב אמר אברהם אחר תיבת והקבלן כדרכו בכל מקום בריש דבריו וכוונת השגה זו נבאר לקמן כל זה מובן מאליו הוא וניכרין הטעיות לעיני הרואה. שוב חפשתי בדפוסים הישנים ומצאתי בספרי הרמב"ם שנדפסו בוויניציא שנת שי"א לפ"ק והם בלתי הכ"מ כ"א עם הה"מ והמ"ע לבדן והנה כתוב שם כדברי בדברי הרמב"ם בקבלן מביא מ"מ ואפי' אבנים קטנות ובדברי הראב"ד להשגה אחת מן תיבת ירושלמי עד תיבת כתף. ונהנתי מאוד כי ב"ה כוונתי אל האמת וכוונת הראב"ד בהשגה זו כך היא שהיה קשה לו שאם כדברי הרמב"ם שמפרש לקבלן על ענין הבאה מן השדה בלבד. ומה שאמר בירושלמי אפילו פחות מאבני כתף היינו אפי' אבנים קטנות ועיקר הרבותא דמכל מקום היא להשמיענו אפי' משדה זו שקבלה דלא אמרינן שתהא נחשבת כשלו ואסור להביא אבנים קטנות וקמ"ל דאינה כשלו א"כ הוה ליה להירושלמי לפרש בהדיא כן למ"מ דקבלן ולומר אפי' אבנים קטנות ומאי אפי' פחות מאבני כתף דקאמר הלכך מפרש לקבלן שקבל עליו לעשות חייץ באבנים ובשדה זו בעצמה שקיבלה באריסות וזה ודאי מותר הוא כדתנן לעיל אבל עושה הוא חייץ ופי' הראב"ד בעצמו לעיל שם חייץ פי' באבנים כמו שהבאתי מזה בדיבור דלעיל ועיקר הרבותא כאן דמהו דתימא דחיישינן שהוא מתכוין לחלוק את שדהו כמו דמסיים בדבריו ואין חוששין וכו' וכלומר שמתכוין לחלוק את חלק שדהו מחלק של בעל השדה והוי כמחלק בין שדה שלו לבין שדה חבירו וזה אסור לעשות בשביעית כדאמרינן בהלכה דלקמן דדוקא בינו ובין ר"ה מותר לבנות גדר אבל לא בינו לבין חבירו הלכך קמ"ל דהא לא אמרינן דמכיון שאין לו חלק בגוף השדה לא הוי כמחלק בינו לבין חבירו ומותר והיינו דמדייק הש"ס לפרש אפי' פחות מאבני כתף כלומר לא שהן אבנים קטנות ממש אלא ראוין לבנין הן וגדולות הן אלא שפחותין משיעור אבני הכתף דאלו גדולות כאבני הכתף לעולם מותר ואפי' משלו ופשיטא לעשות מהן חייץ דמותר והיינו נמי דמביא הראב"ד כל דברי הש"ס לפירושא דרישא ודסיפא לומר דהש"ס מפרש לרבותא דרישא לענין בפני עצמו ולרבותא דסיפא לענין בפני עצמו ולא הכל לענין אחד ובענין הבאה מן השדה בלבד כפירושו דהרמב"ם זהו כוונת הראב"ד בהשגה זו בשלימות וממילא אזדא לה תמיהת הכ"מ שתמה עליו והניח בצ"ע. ובאמת שהשגה זו נפלאת היא וחזקה ביותר מכל ההשגות שהשיג בספר זרעים כולו. ולדעת הרמב"ם י"ל דלא רצה לדייק האי לישנא דהש"ס דפחות מאבני הכתף אלא לישנא דהמתני' דייק ליה טפי דאי בקבלן ושקיבל עליו לבנות חייץ מאי האי דקתני והקבלן מביא מ"מ ולהיכן הוא מביא אלא דמשמע שמביא האבנים מתוך השדה דבהא הוא דאיירינן הכא במתני' ולא שמביא לתוך השדה לבנות חייץ ועיקר הרבותא דאפי' אבנים קטנות מותר ולהשמיענו דאפי' מן השדה שקיבלה מביא ממנה משום דאינה נחשבת כשלו: