מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו'. פירשתי בפנים על דרך הרמב"ם כדין משנתינו וכטעמו וכדנלמד ממה דאמרו הכא בגמרא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכך הם דבריו בסוף פ"ג מהל' שקלים ובפ"ו מהל' מעשר שני בהל' י' וע"ש ובבבלי פסחים דף ז' דמייתי להאי מתני' למותבינה על הא דאמר רב שם הפת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת ומאי אריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה ניזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו' ופירש רש"י הטעם דבהר הבית חולין משום דבירושלים הא דאמרינן בשאר ימות השנה חולין משום דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש התם טעמא בגמרא מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפול כדאמרי' בנמצאין בהר הבית הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום ואי נפול קודם הרגל הוו משתכחי בשעת כיבוד אבל הר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו וכו' אין עשוי להתכבד וכו' ע"ש. והרי כאן ב' דברים בענין זה דלא רצה הרמב"ם לפרש כדברי רש"י חדא כהטעם דבהר הבית חולין וכמבואר לפניך וטעמו דאי משום דהר הבית אינו עשוי להתכבד לפיכך הנמצא בו חולין דתלינן דמקמי הרגל נפול. א"כ קשה אמאי בהר הבית לעולם חולין ולא מחלקינן בין בשעת הרגל או לא הא מיהת בשעת הרגל ליחוש לחומרא דשכיחי מעות מעשר הרבה מעולי לרגל ולאכול המעות מעשר שני שלהן בירושלים ואימא מדידהו נפלו כשהלכו לקיים מצות ראיה בעזרה. ועוד דבלאו הכי קשה כקושיית התוס' שם האיך נמצאו בהר הבית הא אמרינן בפ' הרואה לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורות וכו' ע"ש שתירצו בדוחק הרבה ולחלק בין נושאין בפרהסיא או בצינעא ולפי טעמא דאמר הכא וכך הם דברי הרמב"ם ניחא דעיקר הטעם הוא דתלינן שהן מהגזברים אשר המה שמה והמעות כבר נתחללו על הבהמות ולא אמרי' שהמעות מתרומת הלשכה הן ולא דיברו בחלוקה זו מטעם חששא דמעשר שני כלל. ואידך מה דקשה על פירש"י במה דפירש דהא דאמרו שם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי לטעמא דאמרו בשעת הרגל מעשר ולא תלינן מקמי רגל נפול ותיפוק ליה דכל היכא דמספקינן אי חולין או מעשר הן אזלינן לחומרא וכדתנינן בריש פרקין בין חולין למעשר שני וכו' מחצה על מחצה להחמיר וה"נ כמחצה על מחצה דמי דיש להסתפק אי מקמי רגל או האידנא ברגל הוא דנפול ולפיכך לא רצה הרמב"ם לפרש כן אלא הא דקאמר התם מאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים וכו' לפרש טעמא דבשאר ימות השנה חולין הוא דקאי וכדכתב שם בהל' מ"ש בהל' ט' ושפיר הוא דצריכין להאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים וכו' דאי לאו הכי הוה חיישינן לחומרא. וכענין שכתב שם בהל' יא תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש וכו' ודקדק הכ"מ אמאי השמיט אוקמתות דנאמרו בפסחים שם עלה כבר ביארתי לזה בסוף פ"ד ממעשר שני וע"ש:
בשר שנמצא בעזרה וכו'. הביא הרמב"ם לדין זה בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין בהל' ד' וסיים על מה שאמרו הכל תעובר צורתך ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא וזה כדאמר הכא בגמרא ויאות וכו'. אם כן מה הואיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל. וכתב הראב"ד על זה לספק מעילה ועיין בכ"מ שם שהבין לכוונת הראב"ד לחייבו באשם תלוי קאמר וכתב על זה דא"א לומר כן דהלכה כת"ק דפ"ד דכריתות דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי. ואין כוונת הראב"ד כאן על ספק הקרבן אלא דמשיג מפני מה סתם דבריו וכתב למי שעבר ואכל ולא ביאר בהדיא שיש בידו החטא מספק מעילה דשמא בשר חטאת או שלמים ואין בהן מעילה לה אוי לאוכלן. והרמב"ם סמך על מה שביאר במקומו מדיני מעילה: