המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה על גבי המזבח וכו'. משנה זו והסוגיא שעליה מבואר היטב הכל בפנים וכפי המסקנא לדינא דהלכה בכאן כר"א דס"ל דסתם הקדשות לבדק הבית וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות ערכין בהלכה ז' ומשום דר"ע אמר רואה אני את דברי ר"א. ומ"ש שם בין הקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם וכו' זהו כדברי ר' יוחנן בהסוגיא לא שנייה היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת. וכעין ההיא דר' יוחנן בבבלי תמורה דף לא דמוקי למתני' דהתם דלא כר' יהושע וכו' ופליגא דרב אדא בר אהבה וכו' אלא לר"א דס"ל סתם הקדש לבדק הבית אין חילוק ומיהו מידי דחזי למזבח לא נפיק מידי מזבח לעולם כמבואר שם וכן לעיל בפ"ג דתמורה דף כ' דמייתי לה נמי למתני' דהכא ע"ש וא"צ להאריך בזה. ולא באתי כאן אלא לבאר מ"ש שם הרמב"ם לעיל בהלכה ה' המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אעפ"י שהוא עבר על עשה מה שעשה עשוי וכו' כמו שהבאתי בפנים והעשה נפקא לן בפ"ק דתמורה דכתיב נדבה תעשה אותו גבי בעל מום אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה כעשה הוא כדהביא שם בהלכה ו' וציין הכ"מ בפ"ק דתמורה עלה ז' ואמרינן התם דעובר אף בל"ת דכתיב לאמר לא נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו עכ"ל ופשוט הוא דלא איתמר זה אלא לדברי ר' יהודה דהברייתא דהכי גריס התם נדבה תעשה אותו וכו' מכאן אמרו המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה ומנין שאף בל"ת שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר לימד על הפרשה שהיא בלאו דברי ר' יהודה. וא"כ לחכמים אינו עובר אלא בעשה בלבד והכי תני בתוספתא דפ"ק דתמורה בהדיא המקדיש תמימה לבדק הביא חייב בעשה ולא תעשה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו חייב אלא משם אחד בלבד והכי תני לה נמי בת"כ פ' אמור דברי ר' יהודה וחכ"א אין בו בל"ת ומה דשקיל וטרי התם לעיל דף ו' לרבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש תמימין לבדק הבית וכו' ותנן המקדיש תמימין לבדק הבית אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי וכו' היינו להגדיל הקושיא דלר' יהודה אפילו בל"ת הוא עובר ואפ"ה מהני ומשני ממקום שנתרבו בעלי מומין וכו' כדלעיל שם שאעפ"י שמקדיש בעלי מומין למזבח עובר בל"ת דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו ותנן מה שעשה עשוי משום דאמר קרא ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דלא מרצי הא מיקדש קדשי נתרבו נמי תמימין לבדק הבית אבל באמת לחכמים במקדיש תמימים לבדק הבית אינו אלא בעשה. ובהאי דמקדיש בעלי מומין למזבח דהלאו הוא מלא תקריבו והיינו לא תקדישו כדפירש"י ז"ל ומשום דלהקרבה בהדיא כתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' וכדדריש בת"כ ומייתי לה התם ומיהת משמע מהאי שינוייא אליבא דרבא דבדיעבד מיקדש קדשי בעלי מומין וצריך לפדותן ובסוף פ"ב דתמורה תנן במתני' ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ופי' שם הר"ב דגבי תמורה קדיש דלוקה דגלי ביה קרא יהיה קודש לרבות שוגג כמזיד אבל בכה"ג לקדשים אם בעל מום הוא למזבח לא קדיש ואינו לוקה דהקדש טעות אינו הקדש וזהו כדעת הראב"ד בהשגות בפ"א מהלכות איסורי מזבח שהשיג על מה שכתב שם הרמב"ם בהלכה ג' מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה וכתב עליו טעה בזה כי מי שדימה וכו' אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וכו' ולדעתו על כרחך דמפרש דהא דסוגיא דהש"ס אמרה בפשיטות בפ"ק דבדיעבד מיקדש קדשי היינו דווקא במזיד אבל בשוגג הקדש טעות הוא ולדעת הרמב"ם לענין קדושה בין בשוגג בין במזיד מיקדש קדוש ולא אמרו במוקדשין לא עשו בו שוגג כמזיד אלא לענין מלקות בלבד דבתמורה מילקא לקי אף בשוגג דאמר קרא יהיה וכו' ואין חילוק בשוגג זה בין אומר מותר והמיר או ששגג וכסבור שהיא תמימה ונמצאת בעלת מום וכדעתו ז"ל מוכח מהאי תלמודא כמו שביארתי לעיל: